רובים ושושנה: הקרב הבלתי נתפס של הקצינה התורנית על תחנת משטרת שדרות

רובים ושושנה

את הדרך הזו היא עשתה כבר אינספור פעמים, 50 דקות הנסיעה שבין הבית באשדוד לבין תחנת המשטרה בשדרות. היא מכירה את הכביש מצוין: את הפיתולים של 232, הפנייה שמאלה ביד מרדכי. שושנה מאלי ידעה שהיא תעבוד בחג הזה כקצינה תורנית בתחנת שדרות. "זה נוהל קבוע אצלנו", היא משחזרת: "יש תחנות קטנות וצריך לתגבר אותן כדי שגם לקצינים שלהן יתאפשר לנוח בחגים. זה חלק מהערבות ההדדית שלנו".

את הדרך היא החלה סמוך לשעה חמש וחצי בבוקר. מהמזרח צצו קרניים ראשונות של אור, אבל גם דרכן היא לא ראתה את החושך הגדול שמתקרב דווקא ממערב. במהלך הנסיעה חשבה על הלילה שעבר עליה עם המשפחה שלה; כיצד ישבה רק שעות ספורות קודם לכן בארוחת חג עם ארז בנה, אמה חנה, אחיה אופיר וגיסתה עינת. לא היה דבר שירמז על הסערה שתתרחש בעוד שעה קלה עליה ועל כולנו. אז, מול הנוף הפתוח של מושבי מערב הנגב וקיבוציו הכול נראה שקט ורגוע. הלב והראש היו פנויים לעיסוק בליל אמש.

"אח שלי, מיבנה, היה צריך לחגוג 50 עם אשתו. הם נסעו לארצות הברית, אז ערכנו אצלם ארוחת חג משפחתית, וחזרתי הביתה לאשדוד, כשאמא שלי נשארת לישון ביבנה".

מאלי היא לוחמת מבטן ומלידה. אמנם התפקיד שלה הוא תפקיד מטה ולא שטח, אבל השטח מוכר לה היטב: "אני פשוט לקחתי את משמרת שמחת תורה מקצין שעובד בדרך קבע בשדרות. לא חשבתי על יותר מזה, ולא תכננתי להיות לוחמת גיבורה".

גם בלי "השבת השחורה", אפשר להתייחס לסיפור חייה של מאלי כסיפור גבורה: היא גידלה את בנה לבד, כאם חד-הורית בפריפריה. היא עשתה זאת בשנים שזה הרבה יותר קשה מהיום, תוך שהיא עובדת בתפקיד תובעני מאוד במשטרת אשדוד. למרות התפקיד הקשה, למרות התחרות בקידום לתפקידי פיקוד וקצונה, היא הייתה כולה מסורה לגידול בנה ארז. המאבק לאורך השנים היה לא קל, אבל מאלי נצמדה לערכים הבסיסיים של עבודה קשה ומסירות, תוך שהיא חיה חיים לגמרי לא קלים, בלי גרם של בכיינות. "במשך שנים הייתי קודם קצינה ורק אחרי זה אמא", היא מתארת את המחיר ששילמה על עבודתה במשטרת ישראל.

מי שמכיר את האזור, יודע כמה הוא שקט בעתות שלום. כמה הוא נעים כשהקיץ מעט מתפוגג, ורוחות קלות מנשבות. כאילו, אחרי המחנק הכבד שהחל קצת אחרי שבועות, מישהו הדליק סוף סוף את המאוורר.

המכונית של שושנה גמעה בקלות את המרחק, ובשעה 6:20 בבוקר בדיוק היא נכנסה לתחנה, כשהיא מוכנה למשמרת כקצינה תורנית.

הדקות הראשונות היו שגרתיות. היא פגשה את השוטרים שהכירה, והייתה במקום אווירה של לקראת משמרת חג קלילה: "פשוט צחקנו כולנו, ואני התכוננתי לתדריך לקראת משמרת. צריך לזכור שזו לא התחנה שלי, והשוטרים אינם פקודים רגילים שלי".

8 דקות בלבד. זה הזמן שלקח מאז שנגמרה משמרת שמחת תורה, והחלה "השבת השחורה". שושנה וחבריה בתחנה לא ידעו אז שאזעקת "צבע אדום" שנשמעה בדיוק בשעה 6:28 הייתה שונה מכל קודמותיה הרבות בגזרה.

"אני תושבת אשדוד, והייתי בשדרות די הרבה פעמים. צבע אדום לא היה כלל זר לי. לא נלחצתי, יש תרגולת: נכנסים לממ"ד קודם כל, אין מה לעשות בחוץ, ולאחר מכן מקבלים דיווחים אם יש זירות ונפגעים".

הצבע האדום הפעם לא היה למקרים שעד כה הכירה, לא משדרות ולא מאשדוד. "הרגשתי שאני משחקת ים-יבשה. מקבלים הנחיה שאפשר לצאת מהממ"ד ואחרי שנייה עוד אזעקה. זה היה הרבה יותר אינטנסיבי ורועש ממה שהכרתי. אבל עדיין, בשלב הזה, שזה אומר קצת אחרי שש וחצי, זה נראה כמו מתקפה של קסאמים. יותר קשה קצת, אבל לא משהו שאנחנו לא מכירים".

החריגה הראשונה מהרוטינה המוכרת של ירי תלול מסלול לא הגיעה באש ובתמרות עשן, אלא דווקא בדיווח לאקוני של צה"ל לתחנות המשטרה באזור על ספינות של מחבלים שנחתו בחוף זיקים: "החוף הזה נמצא תחת האחריות של משטרת שדרות. אז יצאנו לקחת אפודים קרביים".

השעה הייתה 6:42 בדיוק, כשבקשר הדהדה הפקודה ושמה "פרש פלשת". זוהי פקודת חירום שמבשרת על חדירה עוינת. ברגע קבלת הפקודה, כוחות משטרה ומג"ב יוצרים קו בלימה באמצעות חסימות צירים, סיורים והגעת כוחות לנקודות מפתח. המחוז נסגר הרמטית, אין יוצא ואין בא מבחינת המשטרה. שושנה מבינה כי היא בתוך אירוע אחר, ממש מלחמה והיא קרובה לקו האש.

"זה לא פרק של 'פאודה', זה הדבר האמיתי"

בשלב הזה היה ברור שלא מדובר בעוד מתקפת טילים מהסוג שהאזור מתורגל בו. "פרש פלשת" הוא סוג של תרחיש קיצון שהכוחות מתורגלים בו, אבל לא מוציאים לפועל כמעט אף פעם.

שושנה מיהרה להביא את האפוד. בעודה ממהרת פגשה בקצין החקירות של תחנת שדרות, אביעד עכא, שהגיע מיד: "הגעתי בריצה מהבית, איך שהבנתי שקורה משהו לא נורמלי," הוא אמר לשושנה, ובעודה מנסה לעדכן אותו בפרטים הידועים לה, נוסף פרט חדש, שנשמע במציאות של אז כמעט מדע בדיוני.

צרור יריות נשמע. "מאיפה זה מגיע?" שאלה את עכא.

שושנה הרימה מבט, ואז היא הפנימה שהתסריט המפחיד מכל מתרחש במציאות: "ראיתי טנדר לבן. לא הייתי בטוחה אם זה כוח ישראלי או משהו אחר, אבל אז ראיתי את הבנדנות וסוגי הנשקים שהיו להם והבנתי. זה לא פרק של פאודה, זה הדבר האמיתי. אלו מחבלים. כאן, בתחנת המשטרה של שדרות".

כל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר את התרגולת של חדירת מחבלים למוצב או בסיס. תחנות משטרה בפנים הארץ לא תרגלו מעולם מצב של "מחבל בתחנה", מאחר שזה הוגדר כתסריט כמעט מופרך, איש באמת לא העלה על דעתו שישנה אפשרות כזו בכלל.

הם היו שישה שוטרים שההיררכיה במצב זה איבדה משמעות. כל אחד הבין שעליו לפעול לפי המציאות שנכפתה עליו. היא זיהתה את פניהם, חמישה-שישה מחבלים בטנדר. שושנה מיד נתנה את הפקודה שעתידה לשנות את תמונת הקרב שיתרחש שם לאורך היום כולו:

"כולם לגג!!! מחבלים בתחנה!" צעקה שושנה. שישה שוטרים עלו בעקבותיה. "בדיעבד זו הייתה פקודה, אבל היה שוטר נוסף עם נשק ארוך שהחליט להישאר למטה ולהילחם במחבלים מקרוב, כך שהיו על הגג שישה שוטרים, ועוד שוטר אחד למטה כאמור עם הנשק הארוך".

בשלב הזה היא חשבה שזה קרב אפשרי, שבעה שוטרים מול חמישה או שישה מחבלים. מבחינתה, לזכותם של השוטרים עומד יתרון הגובה: הם על הגג, מחכים לתוקפים. "הייתה בעיה של חימוש. לאקדח יש הרבה פחות כדורים במחסנית, והטווח שלו הרבה יותר קצר", היא חשבה לעצמה בטרם החל הקרב.

בדרך לגג פיצוץ גדול הרעיש את מתחם התחנה. היה זה פגז RPG שנורה לעבר התחנה. כשהגיעו לגג ראתה שושנה שהאויב שניצב מולה לא מונה רק חמישה או שישה מחבלים. היא וחבריה ראו טנדרים נוספים עמוסים מחבלים חמושים אל מול שישה שוטרים באקדחים, ושוטר אחד בלבד עם M16. בסופו של דבר נאלצו השוטרים להתמודד ביום הלחימה המתיש הזה עם לא פחות מ-26 מחבלים. יחס כוחות בלתי אפשרי.

שושנה וחבריה התמקמו בנקודות שולטות על הגג, כשהם משתמשים בחומה הנמוכה שעליו כמגן בטון מפני הירי של המחבלים שהיה מסיבי. האש לא פסקה; המחבלים ניצלו היטב את יתרונם גם בציוד ובכוח אדם. מולם ניצבו שוטרים ללא ציוד כבד, חמושים באקדחים בלבד.

"לא לירות ממוקד, צריך לא לבזבז תחמושת", אמר אחד השוטרים.

"מדי פעם הצלחנו להשיב אש למרות הירי המסיבי לעברנו", מספרת שושנה. שני מחבלים פילסו דרכם לגג. השוטרים ניהלו קרב פנים אל פנים. בשניים מהם היא וחבריה ירו ואחד מת במקום. "השני שכב לידי וגישש דרכו אל האקדח שברשותו. הצלחתי להקדים אותו, להרוג אותו, לקחת את נשקו ולמסור אותו לשוטרים".

המחבלים ניסו להמשיך לצמצם מרחק לעבר השוטרים במטרה לוודא את הריגתם. הם לא הסתפקו בירי מרחוק, אלא טיפסו בגרם המדרגות המוביל אל הגג, תוך שהם מייצרים חגורת אש סביב המבנה. פתאום תוך כדי ההמולה הבחינה שושנה ברימון יד שמתגלגל לעברה. היא תפסה אותו בידה והשליכה אותו חזרה לחדר המדרגות, שם התפוצץ והרג שני מחבלים.

כמעט באותו הזמן התחוללה דרמה לא קטנה גם בקומות התחתונות של המבנה. אחד השוטרים, שלומי לוי ורטהיים, שנפגע בירכו, החליט לפנות את עצמו לחדר החקירות. הוא התקדם פצוע, ואז נתקל במחבל ונפגע מכדור ביד. במקביל, נזרק רימון, והתפוצצות גרמה לקריסת דלת החדר על ורטהיים, שהעמיד פני מת כדי לא להיפגע מאש המחבלים.

הקרב המשיך. לאור בקשת הסיוע של שושנה, התחולל מתחת לאפם של השוטרים המתבצרים על הגג קרב של ממש. למתחם נכנסו מפקד מג"ב דרום, ניצב משנה תומר אלדר, יחד עם בר מנשורי, קצינת השיטור והקהילה, ואלרואי, לוחם יחידת דובדבן, שהגיע מביתו לסייע בקרב בתחנה. אלרואי נפגע בכתף, ומנשורי משכה אותו לחדר התדריכים. מנשורי ניסתה לטפל באלרואי, שאיבד דם והכרה. תוך כדי כך, המחבלים התבצרו בקומה השנייה של התחנה והחלו לירות במסדרון, מה שגרם למותו של רנ"ג דניס בלנקי.

גם הירי לגג לא פסק לרגע: "שוטר שלי נפצע קשה בבטן וברגל, ראיתי את הדם פורץ לו מהמדים, ואז השוטרת שלי פשוט קמה, שמה לו חסם עורקים וחזרה מיד לעמדה מבלי שעזבה את הקרב".

במקביל, מחבלים המשיכו לנסות לעלות בגרם המדרגות לגג, כשהם יורים אש תופת לעבר כל הנקרה בדרכם.

שושנה הבחינה בהם. היא הצליחה לירות בשניהם ולהרוג אותם, אך שילמה מחיר לא קטן: "קיבלתי כדור ביד, והעצמות ביד שלי התרסקו לגמרי".

בשלב זה התחנה הייתה בכאוס של מלחמה: קרבות ירי במסדרונות, שוטרים שהוזעקו למתחם מנהלים ירי נגד מספר לא ברור של מחבלים שעדיין חיים ויורים. ועל הגג? המלחמה של שושנה והשוטרים שאיתה.

"על הגג יש דוודים ובהם כמויות גדולות של מים", מספרת שושנה וממשיכה: "המכלים הללו חוררו על ידי הכדורים במהלך הקרבות, כך שכל הגג היה מוצף. זה היה מסוכן מצד אחד, אבל המים גם בלמו רסיסים. הכול הפך שם לתערובת של מים ודם. כך נראה הגג בשלב הזה של הקרב", והשעה הייתה כבר עשר בבוקר.

מיד אחרי שנפגעה בכדור שחדר ליד ימין וריסק אותה, היא הרגישה את הכאב החזק והבינה שהמצב שלה חמור. היא עדיין ניסתה להמשיך לפקד, אבל יד שמאל בלבד לא הספיקה כדי להחזיק נשק ולירות. “כבר לא הצלחתי להחזיק את האקדח,” סיפרה, "אמרתי בקשר: 'תגידו לארז, הבן שלי, שאני אוהבת אותו', כי לא הייתי בטוחה שאצא מזה".

"אמרתי בקשר: 'תגידו לארז, הבן שלי, שאני אוהבת אותו', כי לא הייתי בטוחה שאצא מזה'"

שושנה מאלי

באותו שלב לא היה מי שיטפל בה באופן מסודר; שאר השוטרים על הגג היו עסוקים בירי ובהגנה על עצמם: “לא היה זמן או יכולת לטפל בי, כולנו עסקנו בלחימה”. שושנה נותרה לשכב בפינה של הגג, בתוך שלולית של מים ודם, אגם של דם שנמהל במים וצבע את הגג באדום. הקור חדר לגוף והרעידות התחזקו, אך היא לא זזה כדי שלא לחשוף את עצמה לירי נוסף. “שכבתי, הרגשתי שהמים קרים ורעדתי בלי שליטה. ניסיתי להאט את הנשימה כדי ליצור דימוי שאני מתה”.

בשלב הזה נשמע צרור יריות נוסף. הפעם שושנה הרגישה את הירי קרוב אליה. היא חשה את חום הקליעים ששרק סביבה.

"לאורך השעות הללו לחמו לצדי מור שקורי וירון דיין ז"ל. מור דיווחה בקשר והשתמשה לאורך היום בנייד. בשלב מסוים הטלפון שלה צלצל והיא לא ענתה. כשהסתובבתי לבדוק למה, ראיתי אותה וירון שנהרגו מהירי".

הבעיה הגדולה בהעמדת פני מתה בשלב הזה הייתה הכאבים הקשים. שושנה הרגישה שהיא חייבת לזעוק את הכאב, אולם היה ברור לה כי אם תעשה כן, היא עלולה להפוך למטרה נוחה עבור מפלצות הנוח'בה. באותו רגע חיפשה דרך להפסיק את הרעד ולעצור את הנשימה לזמן קצר, כדי להיראות חסרת חיים: “לא הייתה לי שליטה על הרעד, אז דפקתי את הברך בקיר. כל מכה כזו כאבה נורא, אבל הכאב גרם לי להתכווץ ולעצור את הנשימה”. היא לימדה את עצמה לעשות זאת בזמן ששכבה שם בהמתנה לחילוץ, זה היה אינסטינקט רגעי.

כך, במשך פרקי זמן, חזרה על הפעולה הזו, חבטה בברך בקיר הבטון של הגג, עוצרת נשימה לזמן קצר, ואז שוב. מנסה באופן לא אנושי להמשיך לשרוד.

אחרי שעות ארוכות של קרב, הייתה שושנה עייפה ופצועה. הדבר שהיא זוכרת יותר מכל הוא הקור המקפיא שחשה כתוצאה מהיפותרמיה. אובדן הדם והעובדה ששכבה בתוך שלולית מים קרים במשך שעות ארוכות נתנו את אותותיהם. מסביבה עוד היו מחבלים בשטח התחנה ובסביבתה. קולות ירי נשמעו, וקשה היה להבחין – מי יורה כעת, המחבלים או כוחותינו?

ברגע מסוים שמעה קולות חדשים, שונים: צעדים ורחשי תנועה על הגג. "בהתחלה פחדתי להרים את הראש, חשבתי לעצמי: אולי אלה עוד מחבלים שבאו לגמור את העבודה". אבל אז שמעה צעקות בעברית. "הרמתי את הראש, ראיתי את לוחמי הימ"מ על הגג עם כבאי ומנוף. אחד מהם צעק: 'היא חיה! היא חיה!'".

זה היה רגע ראשון של תקווה ביממה שכולה חרדה וכאב.

המחלצים ניגשו אליה, אבל היא לא הצליחה כלל לקום. אחד מלוחמי הימ"מ כרע מולה, הושיט לה את הרגל ואמר לה שתניח עליה את רגלה כדי להיעזר בו ולעלות לסולם: "הוא אמר לי: 'שימי את הרגל שלי כמו מדרגה ותעלי' ככה טיפסתי אל הסולם”.

קולות הירי נשמעו כל אותה עת במתחם התחנה. החילוץ של שושנה, על ידי אנשי הימ"מ, תחת אש, באמצעות המנוף, היה אירוע לחימה בפני עצמו. במהלך הירידה מהגג עוד המשיכו הכדורים לשרוק: "רק כשהורידו אותי הרגשתי סוף סוף שיש סיכוי שאצא מזה בחיים, כי לאורך כל הדרך המחלצים עבדו תחת אש תופת”.

לאחר שהורדה מהגג, הועברה על אלונקה לפינוי רפואי ישיר אל בית החולים, כשהיא סובלת מפגיעות קשות ביד ימין, רסיסים ושוק היפותרמי. בחדר המיון עטפו אותה בשמיכות. הגוף עדיין רעד מהקור ומהשעות הארוכות על הגג בשלוליות המים. “שכבתי שם עטופה בשמיכות, עדיין רועדת. בזמן הטיפול הראשוני שמעתי מהצוות ומהשוטרים שסבבו אותי על מצב הלחימה בעיר, ואז נודע לי על האבדות מהתחנה, שמעתי ששמונת שוטרים לא שרדו את הקרב”.

הבשורה המרה התערבבה בכאב הפיזי ובתשישות. בשלב הזה היא כבר ידעה שהצליחה לשרוד את היום ולחסל במו ידיה לא פחות משישה מחבלים, אך המחיר האישי והארגוני היה כבד. בהמשך, אחרי הייצוב הראשוני, שוחררה להמשך טיפול ושיקום, וחזרה לתפקיד (במטה מרכז שליטה של משטרת אשדוד) ימים ספורים לאחר מכן.

בזמן קיום השיחה עם שושנה מאלי היא עדיין משרתת במרחב לכיש. עדיין אפשר לחוש בחזות הרגועה שלה ואפשר לראות גם את הקשיחות, אבל לא פחות מזה גם את הרגישות והמשפחתיות. הקשר עם ארז שהלך והתחזק, והקשר עם אמה, שהיה טוב וקרוב לאורך כל השנים. בשיחה איתה היא הטיבה לתאר את השינוי שחל בה בעקבות "השבת השחורה" במשפט אחד: "פעם הייתי יותר קצינת משטרה מאשר אמא... היום אני אומרת לעצמי - חיים יש רק פעם אחת".

פרק זה מוקדש לזכרם של ששת נופלי קרב תחנת שדרות: רס"ר אליהו מיכאל הרוש, רס"ב אדיר (יען) שלמה, רב-נגד מאיר אברג'ל, רס"ב (רס"ב בכיר) דניס בלקין, רס"מ מור שקורי, ורס"ב ירון-מוריס דיין.