"הקריירה בחו"ל נעצרה. אין הזמנות"

מי שעוקבים אחריהם יודעים שהמוזיקה של "גארדן סיטי מובמנט" לא זקוקה להחתמת דרכון. ההרכב שנולד בתל אביב ב-2013 הצליח, ובזמן קצר יחסית, לעשות את מה שלא מעט מוזיקאים ישראלים שואפים להגשים יום אחד - לפרוץ את גבולות המדינה, לזכות להכרה בתעשיית המוזיקה הבין-לאומית ולהגיע לבמות של פסטיבלי ענק כמו פרימוורה וגלסטונברי ואפילו פורמולה 1 בסינגפור. עם מולקולות סאונד שנעות בחופשיות בין אלקטרוניקה, אינדי פופ וטריפ הופ, הם ביססו את מעמדם כאחד ההרכבים שמניעים את סצנת האינדי המקומית.

יותר מעשור אחרי שיצאו לדרך, לא מעט דברים השתנו. השלישייה הפכה לצמד, הכולל היום את יוני שרוני ורועי אביטל. העולם שבו פעלו השתנה, וגם המציאות הישראלית החורקת, שממנה שמרו על מרחק אלגנטי ביצירה שלהם, חלחלה פנימה. ברמה האומנותית, אלבומם החדש L'Eclisse, שנקרא על שם הסרט "ליקוי חמה" של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, נשמע מכונס גם בהשוואה להפקות מינימליסטיות קודמות שלהם.

אנחנו מתיישבים לשוחח על אלבומם השלישי (לא כולל איפיז) באולפן שבו נוצר בדרום תל אביב. זהו עידן שבו אומני פופ מחלקים את היצירה שלהם לפי תקופות ועידנים, Eras כינתה זאת טיילור סוויפט, ואלו ימים של שינויים גדולים בחייהם של שרוני ואביטל.

"חיי אומן הם דבר מאוד מיוחד ומוזר", פותח יוני (40). "כשאנחנו מוציאים אלבום, זה רגע פיבוטלי בחיים שלנו. למזלי, יש לי את רועי כפרטנר שרואה שמשהו מאוד גדול עובר עליי בחודשים האחרונים. מגיל צעיר אני רגיל לעבוד עם חומות ומגננות. לא לתת לדברים להיכנס ולחשוש מהרבה עניינים שהם החיים עצמם. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. לראשונה בחיי אני חושב שהדבר הבא הגדול, חוץ ממוזיקה שתמיד תהיה, זה להפסיק לפחד ולהיות אבא. זה משהו שלא היה, והסביבה הקרובה אליי די בהלם כשהם שומעים את זה ממני".

"הרצון לא להיפגע ולהיות חסום עשה לי רק רע בחיים, זה עשה אותי חולה", הוא מסביר. "כשהאלבום הראשון שלנו יצא, חודש אחר כך הייתי עם סרטן. לא פשוט. ועכשיו אתה מסתכל אחורה פתאום, ואני אומר בואנ'ה זה אשכרה עשה אותי חולה המון פעמים. אני לא מוכן לחיות ככה יותר. אני גם חושב שאהיה אבא ממש טוב. כוס אמק", הוא אומר ומרשה לעצמו לבכות ולהיחשף, בלי אותן חומות ומגננות שנסדקות מבעד קולו בפעם הראשונה. "אני רוצה להפסיק לפחד לאהוב, לתת לאנשים להיכנס, להתחתן ולהיות אבא טוב".

מה יוני של לפני כמה שנים היה חושב?

"שאני לא רוצה את זה אף פעם, שאני לא בנוי לזה, שזה נראה לי משהו שיעצור לי את החיים. ברגע שאתה חשוף לאהבה, אתה חשוף לפגיעה. אתה לא יכול להתמסר לאהבה וזוגיות אם אתה לא בא עם הלב פתוח ואומר, זהו, אני פה. אני גם רואה את רועי. הוא אומן שעובד איתי ואנחנו יותר מחברים. זה סוג של משפחה, שיש בה גם קנאת אומנים. אני יכול להעיד על עצמי, לפחות. כל אחד רגיש לשני ומה השני עושה".

אביטל, שבעיסוקיו הנוספים גם מפיק מוזיקה לאומנים אחרים וכתב את הפסקול לסדרה "קורדרוי" ולסרט החדש "איך להרגיש" של הדס בן ארויה, מצטרף בטבעיות לשיחה. "זה מאוד שונה ממה שחשבתי שזה יהיה", הוא אומר על התא המשפחתי שהקים. "יש לך רפרנסים לאיך זה נראה, מה זה להיות אבא, הורה ומשפחה צעירה, אבל זה לא דומה לשום דבר שראית. זו פשוט הגרסה שלי, של ענת ושל ניקו לחיים שלנו", הוא מציין את שמותיהם של אשתו ובנם הקטן. על היחסים עם יוני הוא מספר: "יש לנו משהו משותף, ואז כל מה שהוא לא משותף, יש בזה איזו צביטה. אבל גם יש המון פרגון. לקח הרבה שנים להגיע לשם".

ל"גארדן" היו כמה שירים שבזכותם הגיעו לטריטוריות לא מובנות אליהן. הראשון היה Move On, אחריו She's So Untouchable, ואז Summer Night עם "לולה מארש" ב-2022, שנכנס לפסקול משחק הווידאו של פיפ"א. בשלב מסוים בריאיון, יוני פונה לרועי שיושב משמאלו: "תחשוב כמה שנים הסתרנו את הטקסטים כי דרשתי שהם לא יפורסמו". היום הוא כבר נשמע אחרת: "זו הפעם הראשונה שאני יכול להכיר בעצמי שהטקסטים טובים ולא צריך להתבייש בהם. שהם טובים וסופר חכמים. זו לא שפת האם שלנו, ותמיד יש את רגשי הנחיתות האלה, אבל כשאתה מסתכל אחורה, השירים הצליחו". רועי צוחק: "זה ברמה שאנשים שרים מילים לא נכונות בהופעות כי מעולם לא פרסמנו אותן באופן רשמי".

אביטל, צידו השני של התקליט, עוזב בקרוב את הארץ עם אשתו ובנם לזמן לא קצוב. זה יקרה רק אחרי שיצביעו בבחירות, וכל מה שידוע לו כעת על המסע הוא התחנה הראשונה - ליסבון, פורטוגל. לרוב, עכשיו אמור להגיע השלב שבו הם משיקים את האלבום בסיבוב הופעות. אלא שחוץ מהופעה אחת ב"תדר" בשישי הקרוב במסגרת פסטיבל V-Sounds של וולוו, דרכיהן הפיזיות יתפצלו לעת עתה. "תהיה לנו עבודה מרחוק כמו שעשינו בתקופות שבהן אני הייתי בארצות הברית ויוני היה כאן, זום ומיטב הטכנולוגיה", מציין רועי. "אני עוד אבוא לפה להופעות ואנחנו ממשיכים בכל הכוח. אני לא עוזב, אני מתאוורר שנייה".

רועי מסביר כי האלבום החדש היה הפסקול שליווה גם את ההחלטה האישית שלו, ומוסיף כי הליקוי הזה גם כיסה במידה מסוימת את פעילות הלהקה. "קצת כמו איך שהעולם והמקום הזה כיסו אותנו. במלחמה מצאתי את עצמי כועס כי בפעם הראשונה אני אבא, ואני בורח. אני לא בבית ואני מפחד, אבל לא על עצמי. איזה מין חיים אלה? לא חיים שאני מוכן לחיות אותם. הבנתי שאני חייב רגע להבין מה אנחנו עושים".

"במלחמה מצאתי את עצמי כועס כי בפעם הראשונה אני אבא, ואני בורח. אני לא בבית ואני מפחד, אבל לא על עצמי. איזה מין חיים אלה? הבנתי שאני חייב רגע להבין מה אנחנו עושים"

רועי אביטל

"בשנים האחרונות הקריירה של יוני ושלי נפגעה אנושות", משתף רועי. "אני לא נכנס לפוליטיקה, אבל הדרכון הישראלי לא היה שווה יותר מדי אף פעם. עכשיו הקריירה שלנו בחו"ל נעצרה. אנחנו כן נהנים מזה שלאורך השנים יש פה קהל נאמן וחזק שהולך איתנו והוא ממשיך ללכת איתנו והדבר הזה מחזיק אותנו. אחרת היה לנו מאוד קשה להמשיך. נפרדנו מלייבלים, מפרומוטרים, היינו רגילים לנסוע 7-6 פעמים בשנה, אולי יותר, וכלום, אין הזמנות ואין שום דבר. לא רוצים לשמוע".

ואתם מייעדים את המוזיקה שלכם לחו"ל לא פחות מאשר לאוזניים ישראליות.

יוני: "הקהל הגדול שמחזיק את מה שאנחנו עושים הוא מחו"ל".

רועי: "אין ספק, אבל כנראה שלפסטיבלים קשה עם הדבר הזה. אפילו הניטרלים, ההודים, מי שהיה לו הכי קל לקבל את ישראל, אף אחד לא רוצה את זה על הפוסטר שלו".

למרות שאתם לא מבליטים בשום צורה את הזהות הישראלית או צועדים עם הדגל.

יוני: "ועדיין".

רועי: "אף אחד לא רוצה את האש הזאת אצלו, ואני גם מבין. אולי גם אני לא הייתי רוצה את זה. מי רוצה עכשיו מחאות ובלגנים באירוע שלו?".

יוני: "בגלל שאנחנו להקה בין-לאומית, קצת נכנסנו לפינה מוזרה. כלפי חוץ, מי שאוהב אותנו, יש האזנות לאלבום החדש וכניסה לפלייליסטים, אבל בארץ, הרדיו הישראלי מתייחס אלינו כאל להקה מחו"ל. גם פה אנחנו עוף מוזר, יש לנו את הקהל שלנו ואוהבים אותנו, אבל לא מקבלים אותנו בכזאת קלות".

רועי: "זה גם קשור לזה שהיום אנחנו מרשים לעצמנו תהליך כמו שאתה עובר - להיות עוד יותר נאמנים לעצמנו. לא מחפשים לעשות את הלהיטים, את הסינגלים. זה לא מעניין אותנו יותר. ובסוף, יש פה אלבום שסוף סוף שנינו אומרים - אנחנו גאים בו ועומדים מאחוריו 100%. מי שרוצה, ישמע, ואני מקבל תגובות מטורפות. אז הרדיו לא ישמיע".

הצמד חלוק בשאלה אם הם עדיין צריכים את הרדיו בעידן שבו שירים מהעבר הרחוק זוכים לעדנה מחודשת בטיקטוק. רועי סבור שלא, ויוני מסביר את עמדתו: "את הרדיו הישראלי כן. זו תחושה נחמדה לקבל אהבה וחיבוק, כי בסוף אנחנו קצת על הגדר מבחינת כולם. אנחנו עושים יצירה בין-לאומית מכאן, מקבלים אהבה בעולם, ולפעמים מרגישים מוזר שדווקא בבית מתייחסים לזה בתור 'אה, זה באנגלית'". רועי מוסיף: "זה אף פעם לא בנה את זה, אבל כן מחזק שיש לך בסיס בבית וזו המסקנה של התקופה הזאת. יש משהו שמרגיש שאנחנו רוצים למצוא את הבית. אני חושב שזה הבית שלי, אבל אני רוצה להבין את זה כי משהו פה התערער. זה לא המקום שנולדתי אליו ולא המקום שיוני ואני התחלנו בו. אפשר לבנות את המקום הזה מחדש, אבל מצד שני אנחנו גם עייפים ואני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. כאבא, אני מרגיש שאני צריך מזה אוויר".

יוני, המשמש גם כ-A&R של הלייבל אנובה שתחתיו הצמד פועל, מתקשה לשחרר מהעיר שבה גדל וצמח כמוזיקאי: "תל אביב היא פרויקט החיים שלי. אני מסתובב פה מגיל 17, מקדם אומנות אם זה במסגרת אנובה או אם זה התוכן ב'תדר' (הבר, תחנת רדיו האינטרנטית והאתר להופעות בבית רומנו שבתל אביב, ע"א). אני אדם שהיה פה בכל קלאב בכל תקופה. זו הפעם הראשונה שאני שומע את רועי מדבר על זה ככה ומבין שהוא נמצא במקום אחר. לי עוד קשה לשחרר מהעיר הזאת שאני כל כך אוהב". רועי מבהיר: "אנחנו לא משחררים מהמקום, אנחנו לוקחים הפסקה. לשחרר את המקום היה להכניס הכול למכולה ועלא באב אללה. אני נוסע לטיול ארוך".

"מאשפזים אותי ומאותו רגע אני בגיהינום עשרה חודשים. בכימותרפיה, בניתוחים, בחושך. חודשיים אחר כך היינו בטוקיו"

יוני שרוני

אחרי שחלה בסרטן, הקרבה למוות טלטלה את יוני. זה קרה זמן קצר אחרי שיצא האלבום הראשון של ההרכב, "אפולוניה", ב-2018. "זה היה מזעזע", הוא נזכר, "היינו בסיבוב הופעות לאלבום הראשון, אחרי כמה שנים שאנחנו עובדים ואנחנו באירופה. בהשקה בבארבי כבר לא יכולתי לעמוד בסאונד צ'ק, ואנחנו יומיים לפני חימום לסופי טאקר (צמד הפופ האלקטרוני הניו-יורקי, ע"א) ואנשים אומרים לי 'טוב, תלך לרופא' כי כבר שקלתי 50 ק"ג. הרופא אומר לי לעשות בדיקות דם, ואז מתקשרים אליי, מאשפזים אותי ומאותו רגע אני בגיהינום עשרה חודשים. בכימותרפיה, בניתוחים, בחושך. אבל כשזה נגמר, חודשיים אחר כך היינו בטוקיו. מבחינתי זה היה לנצח את זה ולעבור הלאה, אבל הגעתי למסקנה שאני מביא את המחלות האלה על עצמי עם כל החסימות האלה. מעדיף להיות חשוף, פגיע ובחיים. לפחות רועי פה לחבק אותי. זה הרבה כשיש לך מישהו".

כשהלייבל מדביק תווית

את שותפות הגורל הזו מביאים שרוני ואביטל גם בחיים האישיים וגם באלה המקצועיים. באלבומם הקודם Never On Time שיצא ב-2024, הם נאלצו להיפרד מהלייבל הבריטי בלונדון שעימו עבדו. אנשיו לא ראו בעין יפה את הרשימה הארוכה של האומנים הישראלים המתארחים, בהם נינט טייב וברי סחרוף. "זה היה בתחילת האירוע", נזכר רועי, "ממדי המחאה עוד לא הגיעו למה שהם היום, אבל כבר אז היו ניצוצות והם שייכים בדיוק למחנה הזה. הלייבל ביקש מאיתנו שנצהיר מה שאנחנו לא מוכנים להצהיר. אנחנו בטח לא נגיד כמה מילים שקריות".

מה הם רצו שתגידו?

רועי: "שאנחנו מתנגדים למדיניות, ושנוותר על חלקים מהמוזיקה שלנו ועל אומנים שמשתתפים באלבום כי מבחינת הלייבל הזה הם אומנים שמזוהים כישראלים. כי ברי הופיע לחיילים ונינט היא שם גדול בישראל".

יוני: "אנחנו לא היינו הולכים לנינט וברי סחרוף ואומרים להם שאנחנו מוציאים אותם מהאלבום כי הלייבל לא רוצה. זה היה הקו האדום שלנו, ושם החלטנו שאנחנו נפרדים".

רועי: "אבל זה לא משנה אם אלה היו נינט וברי או אומן אחר. הייתה כאן בעיה מוסרית שהיה צריך להתמודד איתה והיה קשה. יכול להיות שעד היום אנחנו משלמים את המחיר הזה".

יוני: "בחרנו להיות נאמנים לעצמנו ואני גאה בהחלטות שלנו. אני מאמין שזו לא המילה האחרונה ועוד נחזור להופעות בחו"ל. לא נפסיק לעשות מוזיקה כי אנשים מסוכסכים פוליטית עם המדינה הזאת".