הוא נשמר בסוד במשך שלוש שנים, הפך ללהיט קופתי מפתיע ומשך המוני זילניאלים לצפות, רחמנא ליצלן, בסרט בן שלוש שעות בקולנוע. "לראות את הכל", הדוקו ההיברידי החדש על הנוכלת שהורשעה בהונאת משקיעים, מחזיר אותה מהכלא לאור הזרקורים ומטשטש את הגבולות בין אמת, שקר ומניפולציה. עם נייתן פילדר לצידה זה רק מה שהיה חסר לנו

בליל שבת אחד בחודש שעבר, באולם קולנוע בן 300 מושבים בלב טיימס סקוור בניו יורק, התרחש מחזה שלא רואים בכל יום גם בכיכר המפורסמת בעולם. מאות צופים, רובם מתחת לגיל 30, מילאו את האולם עד אפס מקום כדי לצפות בסרט תיעודי שנמשך כמעט שלוש שעות. לא מעטים מהם הודו שלא דרכו בקולנוע כבר חודשים, ואחרים סיפרו שמעולם לא שקלו לשלם על כרטיס לדוקו, ז'אנר ששמור בדרך כלל לצפייה ביתית בנטפליקס. ובכן, כולם הגיעו. חלקם בעקבות הרעש בטיקטוק ובאינסטגרם, אחרים בגלל ביקורות נלהבות, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מתוך תחושה שבימים אלה מתרחש משהו יוצא דופן - וכמה שהזילניאלים אוהבים להרגיש חלק.
הסרט שאחראי לכל המהומה הוא "לראות את הכל" (You Can See Everything), יצירתם של הקומיקאי נייתן פילדר והבמאי התיעודי לאנס אופנהיים, בהפקת אולפן הקולנוע העצמאי A24. בסרט חוזרת אל חיינו אליזבת הולמס, מייסדת סטארטאפ בדיקות הדם תראנוס, שהפכה מאחת ההבטחות הגדולות של עמק הסיליקון לאחת הנוכלות המדופלמות. אבל מי שמצפה לעוד סרט שמתאר את עלייתה ונפילתה של יזמית ההייטק מגלה במהרה שהיוצרים מעוניינים במשהו אחר לגמרי: הם מנסים לא רק לברר מי היא הולמס ומה עובר לה בראש, אלא לבחון עד כמה אפשר בכלל להאמין למה שרואים על המסך.
התוצאה, כך מתארות הביקורות, היא יצירה משונה, מטרידה, מצחיקה ובעיקר מתעתעת, שהפכה לאחת ההצלחות המפתיעות של השנה. סרט שנשמר בסוד במשך שלוש שנים, נחשף לראשונה בהקרנה מסתורית בפסטיבל טלורייד ומצליח כעת למשוך לאולמות קהל צעיר באופן מפתיע. החודש, באיחור לא אופנתי, יגיע הסרט לבתי הקולנוע באירופה וב-26 בנובמבר יעלה גם על המסך בישראל. לצד העניין הרב שמגלים בו, הוא מעורר ויכוח חריף בתעשיית הקולנוע שמנסה להכריע אם מדובר בהישג יוצא דופן של הז'אנר או דווקא בסימן אזהרה לעתידו, כשהאמת גם כך הפכה למושג חמקמק.

החברה שהוערכה ב-9 מיליארד דולר - והתרמית
כדי להבין מדוע אנשים מוכנים לשבת כמעט שלוש שעות ולצפות באישה משוחחת עם במאי במטבח של בית בעיירת החוף דל מאר שבקליפורניה, צריך לחזור יותר מעשור אחורה, אל התקופה שבה עמק הסיליקון והאנשים הכי עשירים בכפר הגלובלי לא רק הבטיחו לשנות את העולם, אלא גם הצליחו לשכנע את כולם שהם באמת יודעים איך לעשות את זה. אליזבת הולמס הייתה אחת הפרזנטוריות הגדולות של האסכולה.
בשנת 2014 כבר הוכתרה בתקשורת הכלכלית בארצות הברית כמיליארדרית שבנתה את הונה בעצמה, והוצגה כמי שעשויה לחולל מהפכה בעולם הרפואה. כשהקימה את החברה שלה, תראנוס, הייתה הולמס רק בת 19, סטודנטית מבריקה שעזבה את הלימודים בסטנפורד כדי להגשים את החזון שלה - טכנולוגיה שתאפשר לבצע מגוון רחב של בדיקות רפואיות באמצעות כמה טיפות דם בלבד, שיילקחו בדקירה פשוטה מקצה האצבע. במקום בדיקות מעבדה מסורבלות - הולמס הבטיחה עתיד שבו אבחון רפואי יהיה מהיר, זול ונגיש כמעט לכל אחד.

הולמס לא הסתפקה רק במכירת החזון הטכנולוגי, אלא גם ידעה לשווק את עצמה. עם סוודרי הגולף השחורים בהשראת סטיב ג'ובס, העיניים הכחולות הפעורות לרווחה, המבט כמעט נטול המצמוץ והקול הנמוך שמקריאים איתו סיפורים לפני השינה, היא בנתה דמות שלא מתעלמים ממנה. שערי מגזינים - כמו האיקוני ההוא של פורבס עם מבחנת הדם הזעירה - כנסים יוקרתיים ומשקיעים רבי השפעה סייעו להפוך אותה לסמל של יזמות נשית וחדשנות אמריקנית. בשיאה הוערכה תראנוס בכ-9 מיליארד דולר, והולמס הייתה משוכנעת, או לכל הפחות הצליחה לשכנע רבים אחרים, שהיא עומדת לשנות את חוקי המשחק.
ואז הכול התרסק. תחקירים עיתונאיים חשפו שהטכנולוגיה של תראנוס רחוקה מאוד מההבטחות שניתנו בשמה. המכשירים שפיתחה החברה לא היו מסוגלים לבצע את מגוון הבדיקות שהובטח, ובחלק מהמקרים נמסרו למטופלים תוצאות שגויות שסיכנו את בריאותם. מה שהחל כסיפור הצלחה מושלם הפך לתרמית בשווי 9 מיליארד דולר שבמרכזה הונאה, הסתרת מידע וסיכון לבריאות הציבור.

הרשעתה של "סטיב ג'ובס של הביו-רפואה"
ב-2022 הורשעה המנכ"לית הצעירה, שכונתה "סטיב ג'ובס של הביו-רפואה", בארבעה סעיפים הנוגעים להונאת משקיעים. בנובמבר של אותה שנה נגזרו עליה 11 שנות מאסר ושלושה חודשים, וב-30 במאי 2023 היא התייצבה במתקן כליאה פדרלי בטקסס כדי להתחיל לרצות את עונשה והיא צפויה להשתחרר בפברואר 2030.

ההליך המשפטי נגדה לווה גם בהתפתחות אישית שעוררה מחלוקת ציבורית לא קטנה. במהלך השנים שבהן התנהל משפטה, הולמס הביאה לעולם שני ילדים עם בן זוגה בילי אוונס, יורש למשפחת מלונאים אמידה שאותו הכירה ב-2017. בנם הבכור, ויליאם, נולד ביולי 2021, שבועות ספורים לפני פתיחת המשפט הפלילי נגדה, לאחר שהדיונים נדחו בין היתר בעקבות הריונה. בפברואר 2023, חודשים ספורים לאחר שנגזר דינה, נולדה בתם אינוויקטה, שפירוש שמה בלטינית "בלתי מנוצחת".
שני ההריונות, שהתרחשו בצל האפשרות למאסר ממושך, העלו את החשד שהולמס מנסה לעורר אהדה ציבורית ולהשפיע על ההליכים נגדה באמצעות האימהות. הולמס מצידה דחתה בתוקף את הטענות. בריאיון ראשון מתוך הכלא, שהעניקה בפברואר 2025 למגזין "פיפל", התייחסה במפורש לאפשרות שההריונות שימשו אותה כדי לשפר את מצבה המשפטי: "אני יודעת איך זה נראה, אבל תמיד רציתי להיות אימא", אמרה. "באמת לא חשבתי שאורשע. המשכתי לדבר עם עורכי הדין שלי, וגם הם הבטיחו לי שלעולם לא נגיע למצב הזה". לדבריה, היא ואוונס חלמו להקים משפחה גדולה, והיא לא העלתה בדעתה שתיאלץ לגדל את ילדיה מבעד לסורגי הכלא.
דבריה של הולמס ממחישים את המורכבות שהפכה אותה לדמות שקשה להתעלם ממנה. אפשר להאמין שהכאב שהיא מתארת הוא אמיתי, ובאותה נשימה לשאול כיצד הוא משתלב במאמציה המתמשכים לשנות את האופן שבו הציבור תופס אותה. הרי עוד לפני כניסתה לכלא, הולמס כבר ידעה להציג את עצמה כאישה שמנסה לבנות מחדש את חייה, וכאם צעירה שנאלצת לשלם מחיר אישי כבד. אלה בדיוק התמונות והסיפורים שהמצלמות של פילדר ואופנהיים עתידות לפגוש.

ממשיכה להצהיר על חפותה
מבחינה יצירתית, הפרשה כבר סופרה כמעט מכל זווית אפשרית. אלכס גיבני ("תיקי ביבי") הקדיש לה את הסרט התיעודי "הממציאה: דם והונאה בעמק הסיליקון". התרמית עובדה לפודקאסט המצליח The Dropout (שנקראה כאן "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס"), ובהמשך גם לסדרת דרמה באותו שם של "הולו", שבה גילמה אותה אמנדה סייפריד וזכתה על התפקיד בפרס אמי.
הולמס עצמה בוודאי שלא מתכוונת להניח לפרשה. גם מתוך הכלא היא ממשיכה להצהיר על חפותה, ובחשבון שלה ברשת X מופיעה הודעה בשמה שבה היא מבטיחה להיאבק כדי להוכיח שלא ביצעה את המעשים המיוחסים לה ולחזור אל ילדיה ואל בן זוגה. ההתעקשות הזו, שעומדת בניגוד חריף לקביעות בית המשפט, היא גם אחת הסיבות לכך שסיפורה ממשיך לעורר עניין. הרי אם הולמס באמת מאמינה שלא שיקרה, מה בדיוק היא חושבת שקרה? זו פחות או יותר השאלה שהובילה את נייתן פילדר אל ביתה.
כשהנוכלת ואדריכל המצבים הרגשיים נפגשים
יש משהו כמעט מתבקש במפגש בין אליזבת הולמס לנייתן פילדר. שניהם בנו קריירה, כל אחד בדרכו, סביב היכולת לגרום לאנשים להאמין במציאות שלא תמיד ברור היכן היא מתחילה ונגמרת. בזמן שהולמס הורשעה, פילדר הפך את משחקי האמון האלה לאומנות טלוויזיונית. הקומיקאי והיוצר הקנדי היהודי התפרסם בסדרה "נייתן בשבילך", שבה הציע לבעלי עסקים אמיתיים פתרונות שיווקיים מופרכים, שהפכו את המציאות עצמה לבדיחה. בהמשך הגיע עם "חזרה גנרלית", סדרה הזייתית שבה בנה תפאורות וסצנות מורכבות כדי לאפשר לאנשים להתכונן מראש לאירועים מכוננים בחייהם. התוצאה הייתה יצירה שטשטשה שוב ושוב את הגבולות בין תיעוד, משחק ומניפולציה, ולעיתים גם עוררה שאלות אתיות לא פשוטות.

שותפו לסרט עם הולמס, לאנס אופנהיים, מגיע מעולם אחר אך משלים אותו כמו כפפה ליד. הבמאי הצעיר התפרסם בזכות סרטים תיעודיים המתמקדים בדמויות ובקהילות לא שגרתיות, ובהם Spermworld מ-2024, העוסק בעולם תרומות הזרע הפרטיות בארצות הברית. במקביל לעבודה על הסרט החדש ביים אופנהיים גם את הסרט העלילתי "פריים טיים" בכיכובו של רוברט פטינסון, המבוסס על דמותו של המנחה וצייד הפדופילים הטלוויזיוני כריס הנסן. המפגש בין פילדר לאופנהיים התרחש בכלל במועדון קסמים אקסקלוסיבי לחברים בלבד בלוס אנג'לס, עד שזמן לא רב לאחר מכן הגיעה לידיהם הזדמנות שנראתה כאילו נכתבה במיוחד עבורם.
לפי תחקיר שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל", במרץ 2023, כחודשיים לפני כניסתה של הולמס לכלא, יצר מפיק קשר בין הולמס ואוונס לבין אנשי A24. הרעיון היה לתעד את השבועות האחרונים של הולמס כאישה חופשייה, ולהעניק לה הזדמנות להציג את הצד שלה בסיפור. התזמון לא היה מקרי. באותה תקופה התפרסם ב"ניו יורק טיימס" ריאיון נרחב עימה, שבו הוצגה בין היתר כאם מסורה לשני ילדים קטנים ובתור אישה שמנסה להמשיך בחייה על רקע העונש המתקרב. הריאיון עורר ביקורת על האופן שבו העניק במה מרוככת לנוכלת שפגעה באנשים, מבלי להתעכב מספיק על חומרת מעשיה. עצם הרעיון לסרט הגיע מכיוונה של הולמס, ולא מקולנוען שביקש לחקור אותה.
ב-A24, החברה שמכתיבה את הטרנדים הקולנועיים בעשור האחרון, הסתייגו תחילה מההצעה. האולפן מעדיף בדרך כלל לפתח פרויקטים שמתחילים ברעיון של יוצרים, ולא בבקשה של אדם מפורסם לשקם את תדמיתו. אבל פילדר ואופנהיים הסתקרנו. פילדר סיפר מאוחר יותר שלא התכוון בתחילה לעשות סרט על הולמס. הוא פשוט רצה לפגוש אותה, ובעיקר להבין מדוע הסכימה להכניס דווקא אותו לחייה. כאשר שאל אותה על כך, היא לא הצליחה לספק תשובה משכנעת במיוחד, ואף הודתה שכמעט לא הכירה את עבודותיו.

חיים אינטימיים מול המצלמות
כך מצאו את עצמם פילדר, אופנהיים וצוות צילום של שבעה אנשים מתמקמים בבית חוף שכור בעיירה היוקרתית דל מאר שליד סן דייגו, קליפורניה, לצד הולמס, אוונס ושני ילדיהם. במשך 34 הימים שקדמו לכניסתה לכלא הם קיבלו גישה כמעט בלתי מוגבלת לחיי המשפחה - ממריבות זוגיות טעונות ורגעי לחץ בחדרי חדרים, ועד סצנה שבה נראה אוונס בעירום מלא במקלחת - וצילמו את ההכנות לפרידה המתקרבת.

הנוכחות של הילדים מעניקה לתיעוד ממד רגשי שעובד לטובתה של הולמס. אם בעשור הקודם היא הייתה מזוהה עם דמותה של יזמית קרייריסטית קרת רוח, הפעם היא מצולמת מאכילה את ילדיה, מחבקת אותם ומנסה לנהל שגרת משפחה בתוך מציאות שהולכת ומתפרקת מול עיניה. אפילו דמעה זולגת על לחיה. אלא שהולמס ואוונס לא רק פתחו בפני המצלמות את ביתם, הם גם ניסו לשלוט בסיפור שהמצלמות יספרו.
כבר בדקות הראשונות ברור ש"לראות את הכל" אינו מתכוון להתנהל כמו דוקו נורמטיבי. במקום ראיונות עם מומחים, עדויות של עובדים לשעבר או שחזור כרונולוגי של הפרשה, המצלמה נשארת צמודה להולמס ולפילדר, לעיתים בתקריבים כה אינטימיים, עד שאפשר כמעט לראות את המחשבות וסיעור המוחות מתחלפים על פניהם.
הולמס, על פי הטריילרים, נראית רחוקה מאוד מהדמות הציבורית שהפכה אותה למפורסמת. את סוודר הגולף השחור מחליפים בגדים ביתיים, ואת ההופעה המוקפדת של ימי תראנוס מחליפות סצנות שבהן היא מסתובבת יחפה, מטפלת בילדיה ומדברת על הפחד להיפרד מהם. לרגעים היא נראית כמו כל אם צעירה שנאלצת להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית. אלא שבכל פעם שהשיחה חוזרת לתראנוס, מתברר עד כמה התהום בין המציאות לבין הגרסה שלה לאירועים עדיין עמוקה.
הולמס ממשיכה להתעקש שמעולם לא הונתה או שיקרה, שהטכנולוגיה שפיתחה הייתה מסוגלת לפעול כפי שתיארה, ושהעולם פשוט לא הבין אותה נכון. פילדר מנסה שוב ושוב לפרק את ההסברים שלה לשאלות בסיסיות. באחת הסצנות הוא מנסה להבין את ההבדל, בעיניה, בין מכשיר שמסוגל לבצע בדיקה מסוימת לבין מכשיר שהיה יכול לבצע אותה אילו פעל כפי שתוכנן. ככל שהשיחה מתקדמת, כך נדמה שהשניים מתרחקים מהאפשרות להגיע להסכמה על משמעותו של הפשוט והברור ביותר.
באחד הרגעים המוטרפים בסרט, שיצא גם כטיזר שהפך לוויראלי, המצלמה עוברת בין קלוז-אפים צפופים של פניהם של הולמס ופילדר, היושבים זה מול זו ונועצים מבטים ממושכים זה בעיניו של זו. "אני לא האדם הזה, אני יכולה להבטיח לך", מתעקשת הולמס. "אין לי שום סיבה להטעות אותך. ברור שאני לא משקרת לך. אני מדברת איתך כאדם. למה שאשקר לך? אין לי שום סיבה לעשות את זה", היא אומרת בחיוך עוכר שלווה.
פילדר, ששומר על ארשת פנים חתומה, מסתפק בתגובה יבשה: "או-קיי. בסדר. או-קיי, שיחה טובה". אלא שאז הוא מוסיף ושואל: "את אמיתית איתי עכשיו?", והולמס, בלי למצמץ, משיבה: "אני תמיד אמיתית". המצלמה מתרחקת וחושפת את בתה הקטנה, אינוויקטה, שאותה הולמס מנדנדת בזמן השיחה. התוצאה היא סצנה משונה ומעוררת אי-נוחות, שבה שיחה אינטימית ופשוטה הופכת לעימות מטריד על אמת, שקר ואמון. האם הולמס באמת מאמינה בכול מילה שיוצאת מפיה? האם היא מודעת לפער בין הגרסה שלה לבין העובדות? או שאולי אחרי שנים של בניית נרטיב, היא כבר אינה מסוגלת להבחין בינו לבין המציאות?
וכאן מגיעה אחת ההפתעות הגדולות של הסרט
לאחר שהולמס נכנסת לכלא, הסרט מפסיק להיות רק תיעוד של השבועות האחרונים לחירותה והופך בהדרגה לחקירה של מה שהתרחש מאחורי המצלמה. פילדר מתחיל לבחון מחדש את מערכת היחסים שלו עם הולמס ואוונס, את המניעים שלהם ואת מידת העצמאות שלו כיוצר. ככל שהספקות מצטברים, הוא נעזר באדם נוסף כדי לנסות להבין את החומר שצילם.

כאן נכנסת לתמונה אמנדה סייפריד, שגילמה את הולמס בסדרה The Dropout. הופעתה, שנשמרה בסוד מוחלט במהלך הקמפיין השיווקי, היא אחת ההפתעות הגדולות של הסרט. בתחילה פילדר מבקש ממנה לצפות בחומרי הצילום ולסייע לו להבין את הדמות שכבר בילתה חודשים ארוכים בניסיון לגלם. בהמשך היא כבר הופכת לחלק פעיל מהיצירה, ואף חוזרת לגלם את הולמס בשחזורי אירועים שלא תועדו במצלמה.
באחד מהם משוחזרת פגישה שבה אוונס, בגילומו של השחקן כריסטופר אבוט ("בנות", "קדמת עדן"), מבקש ממנהלי A24 לקבל חלק מהרווחים העתידיים של הסרט. הבקשה החריגה הציבה את היוצרים בפני דילמה: האם אפשר לשמור על עצמאות תיעודית כאשר מושא הסרט מבקש ליהנות מההכנסות? לפי ה"וול סטריט ג'ורנל", האולפן אכן הסכים בשלב מסוים להסדר, בניגוד לנורמות המקובלות בקולנוע התיעודי. בהמשך, כפי שמובהר גם בסרט עצמו, אוונס ויתר על חלקו ברווחים.
הסיפור הכספי הוא רק חלק ממערכת יחסים שהולכת ונעשית מורכבת יותר. אוונס, שמתברר כי הוא מנהל חלק ניכר מנוכחותה הציבורית של הולמס בזמן מאסרה, הופך בהדרגה לדמות מרכזית לא פחות ממנה. בין היתר נחשפים מעורבותו בחשבון שלה ברשת X, השימוש בדמותה באמצעות בינה מלאכותית וניסיונותיו לקדם מיזם חדש בתחום בדיקות הדם. כל אלה מעוררים אצל פילדר וסייפריד שאלות על מידת השליטה של אוונס בתדמיתה של הולמס ועל מה שהיא עצמה יודעת ומאשרת.
אוונס מצידו דוחה את הרושם הזה. "אני לא איזו מפלצת שתלטנית שמנצלת את אשתו למטרה כזו או אחרת", אמר השבוע בריאיון הטלוויזיוני הראשון שלו ל-CBS. עוד טען כי לא נתן הסכמה לשדר את צילומי העירום שלו במקלחת, והופתע לראות אותם על המסך "בדיוק כמו כל שאר המדינה". ב-A24, מנגד, מתעקשים שכל מה שצולם, צולם בהסכמה. באופן אופייני לסרט כולו, אוונס הוסיף שלמרות הכול הוא אינו מתכוון לתבוע, ואפילו "אוהב את הסרט".

"אני עדיין נאבק עד היום להבין מה עברתי"
בראיון משותף שהעניקו פילדר, אופנהיים וסייפריד ל"רולינג סטון", סיפרה השחקנית שהיא כלל לא ידעה שתתבקש לחזור ולגלם את הולמס, ובוודאי שלא תיארה לעצמה שתמצא את עצמה בעימותים עם אוונס. היא הודתה שחששה מההשלכות האפשריות על הקריירה שלה, אך הסקרנות הכריעה. כך נוצר סרט שמשלב תיעוד, שחזור, משחק וחקירה עצמית באופן שמקשה לעיתים להבין היכן מסתיימת המציאות ומתחילה פרשנות היוצרים. "אני עדיין נאבק עד היום להבין מה עברתי", הודה פילדר במפגש עם הקהל לאחר הקרנת הבכורה של הסרט.

אם הסרט עצמו הוא שיעור במניפולציה, הרי שגם הדרך שבה שווק לקהל לא רחוקה מכך. במשך כמעט שלוש שנים נשמר הפרויקט בסוד בתוך A24 ופחות מעשרה מתוך כ-300 עובדי האולפן ידעו על קיומו. לא היו הדלפות משמעותיות, לא הוכרז תאריך יציאה ולא נבנה סביבו קמפיין מסורתי. בעולם שבו סרטים מתחילים לייצר כותרות עוד לפני שהמצלמות נדלקות, מדובר בהישג לא מבוטל.
בספטמבר החליטו מנהלי האולפן לחשוף את הסרט בהקרנה סודית בפסטיבל טלורייד בקולורדו, המסמל בתעשיית הסרטים האמריקנית את תחילת "עונת הפרסים" ואת תחילתו של המרוץ לקראת פרסי האוסקר. אם יצליח להשתחל לקטגוריית הסרט הטוב ביותר הוא יעשה היסטוריה, שכן מעולם לא היה סרט תיעודי שהועמד לפרס הזה.
בחזרה לטלורייד, כ-650 צופים נכנסו לאולם מבלי לדעת באיזה סרט הם עומדים לצפות, והתבקשו להפקיד את הטלפונים שלהם בנרתיקים מיוחדים שמנעו שימוש בהם במהלך ההקרנה, כאילו צפו בביונסה משיקה את המלון המפואר ביותר בדובאי. רק לאחר שהתיישבו גילו במה מדובר. באותו זמן בדיוק שחררה A24 לרשת את אותו קדימון קצר שבו פילדר והולמס בוהים זה בעיניה של זו. הקטע הפך לוויראלי, הממים הגיעו בעקבותיו, ובתוך ימים ספורים כבר היה ברור שמשהו גדול מתרחש.
לא מעט מההצלחה הזו קשור למעמד המיוחד של A24 בתעשיית הקולנוע. A24 הצליחה לבנות בשנים האחרונות מותג המזוהה עם קולנוע עצמאי, שאינו מתיישר עם הנוסחאות ההוליוודיות המקובלות - מהזכייה באוסקר של "אור ירח", דרך ההצלחה של "הכול בכל מקום בבת אחת" ועד להפקות טלוויזיוניות כמו "אופוריה" ו"ביף".
אחת הדוגמאות לסיכונים המוצלחים שלוקח המותג הוא "לראות את הכל". הסרט כבר הכניס יותר מ-90 מיליון דולר רק בצפון אמריקה, שבה הוקרן עד כה, והפך לסרט התיעודי הלא מוזיקלי השני המכניס ביותר ביבשת אחרי "פרנהייט 9/11" של מייקל מור. הוא אף עקף סרטים עלילתיים עתירי תקציב וקמפיינים שיווקיים, ובלי קשר מדובר בהישג מרשים בהתחשב בכך שהפקתו הסתכמה בכ-7 מיליון דולר בלבד.
ככל שהסרט צובר תאוצה, מתפתח סביבו גם דיון ביקורתי שאינו עוסק רק באיכותו הקולנועית. השאלה המרכזית היא האם פילדר ואופנהיים הצליחו להרחיב את גבולות הקולנוע התיעודי, או שמא המשחק המתמשך שלהם בין אמת לבדיה פוגע באחד העקרונות המהותיים והבסיסיים שעליהם הז'אנר נשען.
מבקר הקולנוע סטיבן זייצ'יק טען ב"הוליווד ריפורטר" כי הסרט אינו רק יצירה על אדם שמתקשה להכיר באמת, אלא מוצר בידור שמעמיד בספק את עצם האפשרות להגיע אליה. הוא הזכיר שהקולנוע התיעודי התמודד עם אתגרים ומחלוקות מהסוג זה מראשית ימיו, אך שהפעם הבעיה עמוקה יותר, לא רק מפני שהולמס מנסה לשכנע שוב את הקהל בחפותה, אלא משום שגם האדם שמאחורי המצלמה הוא אומן שמומחיותו בטשטוש הגבול בין אמת לבדיה. ביחד התוצאה היא לא פחות ממטורללת.
