"באמצע צילומי סצנת המסיבה בנובה נשמעה אזעקה אמיתית": השחקנית דניאל גימפל בריאיון

דניאל גימפל כבר התקבלה להצגה בתיאטרון. התפקיד אומנם לא היה גדול במיוחד, אבל ההפקה הייתה צפויה לעלות פעמים רבות, ומבחינת שחקנית צעירה שרק ניסתה לבסס את מקומה בתעשייה, זו הייתה הזדמנות לא מבוטלת. אלא שבאותו הזמן היא התמודדה גם על תפקיד בסרט החדש של אבי נשר, "האהבות שלנו". אחרי חודשים של מיונים וכמעט עשרה אודישנים, איש עדיין לא הבטיח לה דבר.

"בעצם נאמר לי: את צריכה עכשיו לבחור משני הפרויקטים", היא מספרת. "ואת התפקיד אצל אבי נשר לא באמת קיבלתי. זה בעצם לבחור בסיכויים למשהו, ללכת עם תחושת בטן שאולי הייתי מספיק מרשימה".

כמעט כולם המליצו לה לבחור בתיאטרון, אבל גימפל, בת 28, החליטה אחרת. "אמרתי: אין סיכוי שאני יכולה להיות בתפקיד כל כך גדול ויפה של אבי נשר, ואני אבחר בהצגה. אני לא מוותרת על הפרויקט הזה, גם לא על הסיכוי שלו".

ההימור השתלם. זמן קצר לאחר מכן גילתה, כמעט במקרה, שהתקבלה לסרט. כעת, כשהוא כבר בבתי הקולנוע, היא יכולה להביט לאחור על ההחלטה ששינתה את מסלול הקריירה שלה. אבל בניגוד למה שאפשר היה לצפות, היא עדיין לא מרגישה שההצלחה פתחה בפניה את כל הדלתות.

"ראיתי את אבי יותר מאשר את ההורים שלי"

גימפל גדלה בקדימה, למדה משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין והשתתפה בהצגות ובסדרות נוער, בהן "יונייטד היי". המפגש עם נשר סימן עבורה מעבר לעולם קולנועי בוגר יותר, אבל הדרך לשם הייתה ממושכת. היא מצאה את עצמה בתהליך ליהוק שנמשך חודשים וכלל שיחות אישיות, מבחני התאמה וכמעט עשרה אודישנים לאותו תפקיד.

באותה תקופה התמודדה גם עם פרידה זוגית, חיפוש דירה ותחושת ריקנות לאחר סיום הלימודים. "אתה פתאום מסיים ואין כלום", היא מספרת. "הייתי כל כך עייפה". דווקא שיחה ארוכה עם נשר גרמה לה לשנות את הגישה. "פתאום נזכרתי שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, וזה לא משנה אם זה התפקיד הזה או התפקיד הבא. אני אהיה בסדר".

ב"האהבות שלנו" מגלמת גימפל צעירה חרדית המתמודדת עם שיברון לב לאחר שאירוסיה בוטלו בפעם השלישית. מסעה מוביל אותה גם אל אירועי 7 באוקטובר ומסיבת הנובה, והעבודה על הסרט דרשה ממנה להתמודד עם מציאות שעדיין נוכחת בחייהם של רבים מהמשתתפים.

כדי להתכונן לתפקיד היא פגשה נשים שיצאו מהחברה החרדית, השתתפה בשיעורי תורה, למדה תפילות ומנהגים וניסתה להבין כיצד האמונה מעצבת את עולמה של הדמות. חלק מהעבודה הזאת נשאר איתה גם אחרי הצילומים. "לקחתי על עצמי את תפילת 'מודה אני', תפילת הבוקר, ולכתוב תודות".

אבל שום הכנה לא יכלה לצפות את מה שהתרחש באחד מימי הצילום."כשצילמנו את הסצנה של המסיבה, אני רוקדת, מסביבי יש איזה 200-300 ניצבים, שרובם באמת היו בנובה", היא מספרת. "אנחנו מצלמים סצנה שבה אני רוקדת, ובסצנה שאחריה יש צבע אדום. פתאום מתחיל סאונד מוזר, ועוזרת הבמאי אומרת שזה לא הסאונד הנכון, שעכשיו צריך להפעיל את המוזיקה של המסיבה. אמרתי לה: סליחה רגע, אני לא חושבת שזה סאונד. זה אמיתי".

מה קרה כשהבנתם שזו התרעה אמיתית?

"הסתכלנו בטלפונים והייתה התראה על ירי מאיראן. אני זוכרת שקים-אור הייתה ממש בהתקף חרדה, וחיבקתי אותה. אנשים שהיו בנובה תפסו לי את היד ואמרו: 'יש פה אזעקות, בואי נברח לשיחים'. הם היו בטוחים שרק שם נהיה מוגנים. אין איך להסביר את זה. אתה משחק משהו שהוא המציאות. היינו בתוך סרט על מלחמה, ובמלחמה. זה בלתי נפרד".

גם סצנות אחרות הותירו בה חותם. היא מתארת כיצד המשיכה לבכות גם לאחר שהבמאי הכריז על סיום הצילום, ואיך שבה הביתה עם דם מלאכותי ופציעות מהעבודה הפיזית על הסט. לדבריה, באחת הפעמים אף הוזמנה משטרה בעקבות המראה שלה כשחזרה לביתה בשנקין. "הפרויקט הזה מאוד מוציא אותך מעצמך", היא אומרת. "אתה עם הרבה צניעות".

"אנשים צריכים להתחיל מאיפשהו"

לצד ההתרגשות מהסרט ומהמועמדות לפרס אופיר, גימפל אינה מסתירה את התסכול שלה מתעשיית המשחק המקומית. "הייתי בחדרי אודישנים ואנשים אמרו 'למה הבאת אותה?', ואני יושבת בחדר. אומרים 'לא מביאים אנשים שלא עבדו עדיין'. אז מתי אנשים יתחילו לעבוד? אם אף אחד לא יעשה את הצעד הזה? למדתי שלוש שנים, עסקתי בזה יום-יום, 15 שעות ביום. אנשים צריכים להתחיל מאיפשהו".

את מרגישה שהיום נותנים עדיפות ליוצרי רשת על פני שחקנים שלמדו משחק?

"אני חושבת שזה מהמם כל מה שאנשים עושים ברשת. זה כלי גדול מאוד. אין לי בעיה שאנשים מהרשת מגיעים לתפקידים, אם הם באמת טובים, ואם נותנים גם לי את האפשרות להיבחן".

אלא שלדבריה, לאחרונה נתקלה במקרה שהמחיש לה עד כמה השתנו כללי המשחק."אמרו לי על פרויקט מסוים: 'הלכנו לכיוון אחר, אנחנו מחפשים אנשים שיש להם עוקבים'. קודם כול, תגידו את זה לפני שאתם בכלל מטריחים אותי לעשות אודישן, ללמוד ולפצח טקסט. אני מבינה שזה עסק, ורוצים שהדברים יימכרו. אבל אם לקחו מישהו שהוא מאוד מוכר, אפשר לשים לידו מישהו שהוא פשוט ממש מוכשר".

המועמדות לפרס אופיר הייתה עבורה רגע של הכרה אחרי שנים של עבודה, לימודים ואודישנים שלא תמיד הובילו לתפקיד. "זו תחושה שרואים אותך", היא אומרת. "זה דלק מאוד גדול. אני אוהבת את התחום הזה, והוא גומר אותך בכל רמה אפשרית".

את מרגישה שהתפקיד אצל אבי נשר כבר פתח לך דלתות?

"כרגע, לא. אני מקבלת כמויות של מחמאות והודעות באינסטגרם, במייל, בטיקטוק ובוואטסאפ, גם מאנשי מקצוע וגם מאנשים אנונימיים. אבל אני לא מרגישה את זה עדיין מקצועית".

גם רגעי הזוהר, היא מספרת בחיוך, מתחלפים מהר מאוד בשגרה. אחרי טקס פרסי אופיר מצאה את עצמה נוסעת לטפל במצבר הרכב שלה ולחפש חניה בתל אביב. "את יוצאת מהגלאם של פרס אופיר למחששה בגלילות, להביא את האוטו. זה לא שבאה לימוזינה. זה לא זוהר".

ומה החלום הכי גדול?

"כוכבת בשדרה", היא צוחקת. אבל אז אומרת ברצינות: "בא לי הכי גדול. בא לי הכול, בארץ ובחו"ל. הלוואי שהייתי קמה ועובדת כמעט כל יום במקצוע הזה. בא לי תפקידים שאני קמה בבוקר ולא יכולה להשתלט על המשמעותיות שחוויתי בהם. אני חווה את החיים דרך התפקידים, דרך האנשים והמחקר. יש לי את האנרגיות לזה".