לירז צ'רכי על הגירושים: "מרגישה אשמה"
ההחלטה לחזור להופיע מסביב לעולם במופע עם נשים איראניות אחרי 7 באוקטובר, לא הייתה פשוטה עבור לירז צ'רכי. בריאיון חדש היא חשפה שהיא לא יכולה לעזוב את הארץ בלי אבטחה, ומשתפת על ההופעה הראשונה שאחרי המלחמה ועל תחושת הכישלון של לפרק משפחה: "זה קשה, אני עדיין מעכלת"
אחרי 16 שנה של זוגיות יציבה ושתי בנות, לירז צ'רכי ותום אבני הפתיעו את כולם והודיעו על ההחלטה להתגרש. בריאיון חדש ב"אינטימי" היא סיפרה לרפי רשף על תחושת האשמה בלפרק משפחה, החרם שעברה בילדות ועל הקשר העמוק לאיראן: "מרגישה מאוד זרה בישראל".
הפרידה של צ'רכי ואבני תפסה רבים בהפתעה, בריאיון חדש היא מספרת על ההחלטה להיפרד ועל הקשיים שחוותה בעקבותיה: "תום הוא אבא מהמם ובן זוג מדהים, גם בשביל לפרק צריך בן זוג טוב. בחרנו לפרק אחרי הרבה שנים של מחשבה, זה לא נעשה ברגע. זה נעשה בחברות מאוד גדולה, אבל זה קשה ואני עדיין מעכלת. זה קשוח להיכנס לבית שאני בניתי ולפעמים הוא ריק, איפה כל מה שבנית, איפה הילדות החמודות. בכיתי הרבה בשנים האחרונות, החיים התפרקו. קודם כל המדינה שלנו התפרקה, ואני לא יודעת מה הולך להיות כאן ואני חוששת מזה. מישהו שאל אותי באיזשהו ריאיון לא מזמן, כמה את מרגיש אשמה על זה שפירקת את המשפחה ובעצם פירקת לילדות שלך צורת חיים מסוימת. עניתי שאני מאוד מרגישה אשמה, אבל שאני יכולה לתקן את השבר הזה בצורה כזו או אחרת. האשמה הגדולה שלי היא על זה שהילדות שלי גדלות במדינה שבורה, שאני לא יודעת אם אפשר לתקן אותה.
צ'רכי אומנם נולדה בישראל, אבל כבת לעולים חדשים שהיגרו מטהרן הייתה לה מערכת יחסים מורכבת עם התרבות הפרסית: "הייתה תקופת בושה, ההורים שלי ניסו להבין מה זה אומר להיות ישראלים. בזמן שאני הייתי הילדה הזאת שמנסה להבין מה זה להיות הפרסייה הזאת שמגדלים אותי להיות. היה פער מאוד גדול בין הפנים לחוץ, עד כדי כך שפשוט הרגשתי שיש לי שתי זהויות. הייתי ילדה שחורה עם גבות שחורות, דיברו איתי בבית פרסית, סיכמתי עם ההורים שלי לא ידברו איתי בפרסית בפני השכנים והחברים כי הם לא מדברים את השפה.
ומה הילדה הזאת עם הגבות? ירדו עלייך, העליבו אותך?
"ברור, עשו עלי חרם. עברנו מרמלה לרמת השרון ואז להרצליה ושם הפכתי להיות מאוד מקובלת בפעם הראשונה בחיים שלי. באתי מאוד מוזרה לשכונה ולכיתה, זה עורר המון סקרנות. ואז התאהבתי בכמה בנים והם התאהבו בי, וזה פחות מצא חן בעיני הבנות שהייתי במרכז. אז היה חרם, אבל גם אותו עברנו".
שני תקליטים שלך שניסית לשיר כאן בעברית, פשוט נכשלו. אבל בסרטים, את מצליחה לעשות קריירה בין - לאומית.
"עם הקריירה שלי שהתפתחה בהוליווד ששיחקתי בסרטים, גיליתי שהחור בלב שלי הזה שנמצא המון שנים הוא בגלל שאני מרגישה מאוד זרה בישראל. ופתאום שם הצלחתי למלא אותו, כי בלוס אנג'לס יש מיליון פרסים".
בסוף זה לא פשוט, את במדינה זרה, מדברת שפה זרה, ויש גם סצנה מאוד אינטימית עם אחד מהשחקנים הגדולים.
הסכמתי לסצנה הזאת שהיא סצנה בעירום מלא, כי אם לרכוב על מישהו אז על פיליפ סימור הופמן. ואז התלבטתי אם כדאי או לא, הבימאי אמר לי שזה יהיה מאוד יפה ועדין. אז אמרתי זה יהיה מגניב כזה שיהיו לי נכדים הם יגידו 'וואי, סבתא הייתה פצצה". אבל זה היה כל כך פשוט יש משהו כשכף רגלי דורכת בחוץ לארץ קורה לי משהו. אני מרגישה בית כמו שאני מרגישה בארץ פלוס יש משהו שאני יותר יכולה להיות חופשיה ולהיות אני".
כבר עשור שהשחקנית והזמרת מופיעה מסביב לעולם עם פרויקט מוזיקלי שלה ביחד עם נשים איראניות. לאחר 7 באוקטובר זה הפך להיות לא פשוט: "הופעה הראשונה שיצאתי אליה אחרי המלחמה הייתה קשוחה מאוד. לא הסכמתי לוותר על ההופעות, אבל הייתי צריכה להבין שאני לא מוכרת כמו שמכרתי, שיש הייטרים בקהל שבאים להרוס את ההופעה ושאני לא יכולה לצאת מהארץ בלי אבטחה. הנסיעה הראשונה שבה יצאתי מהארץ עם אבטחה גרמה לי באמצע שדה תעופה לקבל סחרחורות, חשבתי שאני עומדת למות. לא ידעתי מה זה התקף חרדה, התיישבתי על הרצפה ראיתי גבר חמוד בסביבות הגיל של אבא שלי ואמרתי לו 'תגיד אתה מבין בהתקפי חרדה?'. הוא אמר לי בואי שבי לידי פשוט תנסי לישון, ואז הקאתי את החיים שלי. עליתי לטיסה והבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי, שיש לי משקל יותר מדי גדול על הכתפיים. לחיות עם האשמה הנוראית הזאת של לגדל שתי ילדות במדינה שאף פעם לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, וגם לוותר על הקריירה שלי כי הבנתי שהיא הולכת להימחק לתקופה".