"מי האמין שאפשר לעשות ראפ בעברית? נלחמנו בתפיסה של איך מוזיקה צריכה להישמע"

זה לקח 40 שנה, אבל ההיפ הופ הישראלי עבר את כברת הדרך הארוכה מדחקה מחתרתית לחלק בלתי נפרד מהפסקול הלאומי. "זהב שחור", סדרה תיעודית חדשה שעלתה אתמול (שלישי) בכאן 11, מבקשת לסכם עד כה את הדרך התלולה של הסצנה - מימי האשם תמיד של יאיר ניצני ועד ל"חרבו דרבו", להיט מלחמת חרבות ברזל של נס וסטילה. אבל עוד הרבה לפני צמד הראפרים, הייתה להקה אחת בשם שב"ק ס' שנטעה את הזרעים והראתה לכולם מי האימא והאבא האמיתיים של ההיפ הופ בעברית.

כדי לתעד את המסע המורכב הזה, יוצרי הסדרה אמרי דקל-קדוש ורום אטיק (עורך הפודקאסט "אחד ביום" של N12) רקחו במשך שלוש שנים פסיפס חזותי יוצא דופן בהשתתפות עשרות אומני ומפיקי היפ הופ. במקום עוד דוקו גנרי, פרקי הסדרה שואבים השראה מסגנונות שונים, כולל קטעי אנימציה אקספרסיביים ועלילה בלשית מתוסרטת. אחת הבחירות האומנותיות הייתה להשתמש במצלמות קלטות נדירות מסוג מיני DV, אשר זורקות את הצופים בחזרה לימי הקליפים של "ביסטי בויז" (להם גם ניתן כבוד בסדרה כהרכב פורץ דרך שהביא את ההיפ הופ והראפ אל הקהל הלבן) ונותנות ליצירה חספוס אותנטי של שנות ה-90.

ההשקעה לא נעלמה מעיניו של נימי נים, הלא הוא נמרוד רשף משב"ק ס'. "אני הייתי תלמיד טוב", הוא אומר על תרומתו ליצירה. "הגעתי וראיתי עבודה מקסימה של זוג במאים. זו הפקה שנמשכה למעשה שלוש שנים ועלתה להם הרבה יותר ממה שהם חשבו כי הם עשו עבודה וירדו לפרטי פרטים. אני מכיר את עולם הדוקו, והאנשים שם השקיעו את הלב והנשמה. היה ברור שהם נכנסו לפרויקט הזה מתוך אהבת העניין".

שני הפרקים הראשונים של הסדרה, המתמקדים בעיקר במפיק המוזיקלי יוסי פיין, המוגדר כסנדק של הז'אנר, כמו גם בשב"ק ס' ובתוכנית הרדיו המיתולוגית "עסק שחור" של לירון תאני וקוואמי (איל פרידמן) ששודרה בגלגלצ בין השנים 1996 ל-2007, הוקרנו בבכורה בפסטיבל "דוקאביב" האחרון. נימי נים שיתף בחוויה מיוחדת מהפרמיירה, שאולי מבטאת את הסיפור כולו: "כשהסתיימה ההקרנה והם התחילו להזמין אנשים לעלות לבמה, אז בכל פעם שמישהו עלה, הם נתנו איזשהו ציטוט. אני חייב לומר שמתוך 20 ציטוטים, 15 מהם היו של שב"ק ס'. זאת אומרת, הם חבר'ה שיודעים את כל המילים ומגיעים מתוכנו. כמו ראפרים שהפכו להיות במאים ומפיקים. זו הייתה תחושה".

ההחלטה לצלם בציוד הקומפקטי והישן התגלתה כמשמעותית גם מעבר לאסתטיקה הוויזואלית. ללא סט צילומים מאיים או פנסי תאורה מסנוורים, נוצרה אינטימיות שאפשרה ליוצרים לצלול לשיחות עומק עם המרואיינים השונים. וכך, ברגע שחברי שב"ק ס' התיישבו מול העדשה הפשוטה, ההגנות ירדו והם נשמעו ממש כמו אותה חבורה פרועה בהובלת מוקי (דני ניב) שעשתה שטויות במסדרונות בית הספר ביבנה.

לפני ששב"ק פרצה וסיפקה מנה אלטרנטיבית לרוק הישראלי הדומיננטי של אביב גפן ולהקות כמו "איפה הילד" באמצע שנות ה-90, ההיפ הופ לא היה קיים במחוזותינו. "היינו כמעט קול יחיד בתחום של מוזיקה שחורה", אומר נימי. "בגלל ששב"ק פרצה והצליחה להגיע לקהל גדול ולזכות בפרסים, פתאום כל ההתייחסות, גם מבחינת הממסד, הייתה: 'אה, יש פה משהו שמוכר, משהו ששווה להתייחס אליו'".

הדינמיקה הלהקתית של הרכב הראפרים עמדה לא פעם למבחן, בין השאר כאשר מוקי עזב כדי להתמקד בקריירת הסולו, או סביב העזיבה של נימי בשיא ההצלחה בסוף שנות ה-90, כשניסה לתמרן בין ההופעות לבין מעמדו כמנחה כוכב בערוץ הילדים. "זה לא היה בעייתי עד שנמרוד מצא את עצמו בין שני עולמות אינטנסיביים", אומר פילוני (דני קרק). "הוא נאלץ להספיק להגיע להופעות באופנועים ובתמרונים ולהיות במיליון מקומות. זה השפיע עליו וזה היה קשה. הוא היה כוכב צנוע, לא מגעיל, אבל מבחינת לוחות הזמנים של הלהקה זה היה בלתי אפשרי". נימי מציין: "לא יכולתי לאחוז במקל משני קצותיו, והחיים הם פשרות שכולנו נאלצים לחיות איתן".

"נושאים את הצלקות בגאווה"

ועדיין, שב"ק ס' שרדה. "החברים אצלנו מתחלפים כל הזמן", אומר פילוני. "זה היה מירו וחמי ונמרוד, אנשים מגיעים והולכים. בשב"ק כל מי שתרם ועשה מוזיקה נמצא שם, אבל המוזיקה היא גדולה יותר מכל אחד מאיתנו".

מצד שני, אנחנו גם מכירים קרבות אגו וחילוקי דעות בתוך להקות והרכבים.

פילוני: "יש את זה בשפע. זה חלק מהספורט".

לא כולם שורדים את זה.

פילוני: "נכון, אני שמח שבשב"ק אנחנו מצליחים לשמור על המסגרת בעיקר בשבילנו ובשביל הקהל".

נימי נים: "אנחנו נושאים את הצלקות האלה בגאווה".

"זהב שחור" לא בורחת מהקונפליקט שליווה את הז'אנר בישראל מימיו הראשונים. ההתנגשות בין הרצון לחגוג ולהרים כמו שעושים מיטב הראפרים ברובע ברונקס בניו יורק, לבין החדשות הרעות והמדממות שהתפרצו שוב ושוב לשיח, אז וגם היום. לאורך השנים, ההיפ הופ המקומי חיפש את דרכו וניסה למצוא בכל פעם את מקומו בין יצירת בועה למחאה קולנית ונקיטת עמדה. מהפיצול הפוליטי של שנות ה-2000, כאשר סאבלימינל והצל הפכו לקול הבולט של הימין הלאומי, יש שיגידו הקיצוני, מול "הדג נחש" הירושלמים שקראו לשלום ומקפידים לרדוף אותו גם היום, ועד לאסון 7 באוקטובר שמהדהד דרך הטקסטים של הראפר ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), תושב קיבוץ אור הנר שבעוטף.

לצד כל אלה, המסמך גם מעלה מן האוב את שנות השפל של ההיפ הופ בארץ, שכללו טענות למסחור, חיקויים - ואותה הכלאה ארעית אך בלתי נשכחת כאשר ראפרים חברו לזמרות מזרחיות בשירים כמו "הסוד" של סאבלימינל והצל עם שרית חדד, "אחת מאלף" של "חיילי הנקמה" עם רינת בר, או "תשובה לאהבה" של "זולה ממברס" עם קרן לוי. זווית אחת חסרה היא של ההיפ הופ הערבי-פלסטיני שצמח בארץ, זאת משום שתאמר נפאר, הנציג הבולט של הזרם, סירב להשתתף.

עבור חברי שב"ק ס', שהוציאו את אלבומם הראשון בעיצומה של תקופת הפיגועים בשנות ה-90, וממשיכים ליצור גם היום בצל מציאות מאיימת, הדילמה מוכרת היטב. "לפני שנה וחצי נכנסנו והקלטנו אלבום", אומר נימי. "ידענו מראש שזו תקופה מורכבת ושיש הרבה קשיים במדינה. אנחנו לא מתעלמים מזה. אבל מצד שני, אנחנו לא יכולים אחרת. נפסיק לעשות מוזיקה? לשמח קהל? זה משהו שאנחנו לא מסוגלים לקבל. אנחנו נולדנו לתוך מציאות פוליטית וביטחונית, ומאז ומתמיד אנחנו למודי קרבות".

"להקליט אלבום דורש הרבה מאוד מאמץ, כספים ותיאומים, ואתה לא באמת יודע אם הדבר הזה יצליח", הוא מסביר. "יש לך תמיד חרב מעל הראש, אבל אנחנו פשוט מכורים לזה. חוץ מזה, מה נעשה? אני אתקין מזגנים? פילוני יעבוד במאפייה? נכנסנו בידיעה מוחלטת שהמוזיקה נותנת הרבה מאוד מזור לנשמה, במיוחד ברגעים כאלה".

"הרבה חומרים שאנשים מקבלים היום כמובן מאליו, היה צריך ללמד את הקהל ואת עצמנו. זו הייתה שפה חדשה"

נימי נים (נמרוד רשף)

בחלק השני שלה, מתעדת הסדרה את הקימה מהקרשים והכניסה המחודשת של ההיפ הופ הישראלי למיינסטרים ועד להפיכתו לחלק אינטגרלי מהבמות הגדולות והפלייליסטים הפופולריים. ההמחשה לכך היא סיבוב הניצחון של טונה ורביד פלוטניק שמילאו שש פעמים את לייב פארק ראשון לציון בקיץ 2023 והכריזו רשמית על הז'אנר כהצלחה מסחררת.

נימי נים ופילוני, מצידם, מסתכלים על הדור החדש של הראפרים כמו הורים גאים. "אני מת על היפ הופ ישראלי, זה כמעט כל מה שאני שומע", אומר נימי. "מהקטנים ביותר, חבר'ה מדהימים. אני מעורב ומעורה, וזה ממלא את ליבנו גאווה. נלחמנו בתפיסה של איך מוזיקה צריכה להישמע. הרבה חומרים שאנשים מקבלים היום כמובן מאליו, היה צריך ללמד את הקהל ואת עצמנו. זו הייתה שפה חדשה וזה לכתוב אחרת, וזה קרה תוך כדי תנועה".

פילוני מוסיף: "עצם העובדה שיש אנשים שכותבים שירים כדרך להתבטאות, והם לא חייבים להיות זמרים, אני חושב שזה ענק. מי היה מאמין שאפשר לעשות ראפ בעברית?".