"על המסך אנחנו צועקים אחד על השנייה, אבל מאחורי הקלעים זו אווירה משפחתית לגמרי"

ליונל בויס מעולם לא תכנן להפוך לאחד הפרצופים המוכרים בסצנת הקולינריה הטלוויזיונית. בשבוע שעבר, כשעונתה החמישית והאחרונה של "הדוב" (המשודרת בדיסני+) הגיחה לאוויר העולם, הוא נצלה בגל החום הכבד ברחובות פריז הלוהטים, שבה התקיימה פרמיירת העונה החדשה. המסע שלו, מילד שגדל באינגלווד שבקליפורניה לצד חבר הילדות טיילר דה קריאייטור, ועד לכוכב באחת הסדרות המדוברות של העשור, הוא אכן לא דבר מובן מאליו.

סנסציית "הדוב", מהזוכות הגדולות של טקס פרסי האמי בשנים האחרונות, שינתה את חייהם של כל המעורבים. בעיקר את של השחקן הראשי ג'רמי אלן וייט (כרמי), אבל גם את של בויס בן ה-35, שגילם לאורך חמש עונות את מרקוס הקונדיטור הרגיש והשקט, ושכיכב השנה גם בשובר הקופות ההוליוודי "פרויקט הייל מרי" לצידו של ריאן ריינולדס. כשחזרו לצלם את העונות המתקדמות של הסדרה בשיקגו, הוא נחשף למעריצים שהציפו את סט הצילומים, תלו שלטי תמיכה מהחלונות ואף ניהלו מעקבים ברשתות כדי לגלות היכן ההפקה מצלמת (ואולי זו גם הזדמנות לציין שיוצריה הקפידו לשלב בפסקול אומנים ולהקות שצמחו בעיר, כמו "וילקו", "סמאשינג פאמפקינס" וסופיאן סטיבנס).

בויס כבר שיתף שהפרסום מביא איתו חוויות משעשעות, כמו מסעדות מקומיות שמרעיפות עליו אוכל בחינם, אך מודה שהוא למעשה אכלן די בררן, במיוחד כשזה מגיע לשומר ומשפחת האניס, אותם הוא כינה "שורש הרשע". למרות החשיפה והמועמדות לפרס אמי, בויס נשאר עם רגליים על הקרקע, וכך הוא גם משדר במסיבת עיתונאים שבה השתתפנו. זה קרה במידה רבה הודות לקבוצת החברים המפורסמת שלו מקולקטיב הראפרים "אוד פיוצ'ר", שייסד מוחו המעוות והמופלא של חברו טיילר, דה קריאייטור. הם מוודאים שהוא לא יאבד את הראש מהתהילה. לפני סיום הסדרה, הוא אפילו הספיק להגשים חלום ישן ולהופיע בתפקיד אורח בעונת הסיום של "תרגיע" לצד האליל שלו, לארי דיוויד.

במפגש בזום עם השחקן לרגל סיום הסדרה, ניכר היה שבויס השחקן ומרקוס הקונדיטור עברו מסע התבגרות מקביל. על המסך, מרקוס חיפש את הטעם שלו במטבח, בעוד שבמציאות בויס למד למצוא את הקול שלו כשחקן ומוזיקאי לשעבר. בתחילת הדרך הוא כמעט ולא דיבר בראיונות, עד שחברו לקאסט, אבון מוס-בכרך (ריצ'י), עודד אותו להשמיע את מחשבותיו ולא לפחד.

כאשר בויס נשאל אם העבודה עם צוות רחב עזרה לו להתפתח וללמוד להיות בולט יותר על הסט, הוא השיב: "כן, אני מרגיש שלמדתי משהו מכל אדם. אני פשוט מנסה לספוג כמה שיותר מכולם. אני זוכר שחשבתי לעצמי: 'כולם כאן כל כך טובים'. אז הייתי פשוט יושב בשקט ומתבונן. בין אם זו הדרך שבה אבון עובד, הוא תמיד דרוך ומצליח להגיע ישר ללב העניין, או לראות איך ליזה (קולון-זאיאס, הסו-שפית טינה) לוקחת משהו שנראה קטן מאוד על הדף, שמה עליו זכוכית מגדלת והופכת אותו לרגע עצום על המסך. בסופו של דבר, זה מזכיר לי שלא הכל עובד רק לפי היגיון. יש היגיון, אבל אסור להתעלם מהתחושה האינטואיטיבית. זו התחושה שמכוונת את התדר של כולם".

"הדוב", לפחות בשתי עונותיה הראשונות, התאפיינה בעלא באב אללה. שף צעיר בשם כרמי מקיז דם כדי להציל את סנדוויצ'יית הבשר המשפחתית שירש מאחיו. זהו חלל קלסטרופובי, רועש, תזזיתי ומטונף, עם צוות מטבח לא מלוטש בעליל, ועדיין מוקפד, אסתטי וגם מכמיר לב. בד בבד, הסדרה שמרה על אדרנלין בשמיים ואווירה אינטנסיבית של סיר לחץ שבה הדמויות צועקות ומתפוצצות אחת על השנייה. העיקר ששומרים על כללי הטקס ומצהירים בסוף כל ויכוח: "יס, שף!".

במענה לשאלת N12, בויס מספר שהדינמיקה מאחורי הקלעים הייתה שונה לחלוטין: "הרגעים שבהם כולנו יושבים בכיסאות שלנו, משתטים, משחקים, מדברים וצוחקים - אלה הרגעים שמסכמים מבחינתי את הסדרה. יש בזה אירוניה מסוימת. על המסך אנחנו צועקים אחד על השנייה והכול מאוד אינטנסיבי, אבל מאחורי הקלעים זה כמעט 'קומביה' - אווירה משפחתית לגמרי".

בריאיון קודם סיפר בויס כי חלק גדול מהאקלים הזה נזקף לזכותו של יוצר הסדרה כריסטופר סטורר, שהקפיד לשמור על סביבת עבודה נטולת אגו. סטורר, מתברר, גם השאיר לשחקנים מרחב פעולה לעצב את דמויותיהם בעצמם. "מה שמגניב הוא שכריס הוא יוצר מאוד נדיב ושיתופי. יש לנו הרבה מקום להשפיע על מערכות היחסים ועל האופן שבו הן מתפתחות. יש הרבה חופש בדברים הקטנים. כשמרקוס תלה דברים על הקיר בעונות 3 ו-4, אפשר לראות קולאז' של סרטים ודימויים שונים שהיוו עבורו השראה. להוסיף לזה קצת מעצמך באמת מעשיר את הדמות".

"קל מאוד להיות חסר מנוחה או לחשוש שאנשים יאבדו עניין. קשה מאוד מעונה לעונה, במיוחד כשיש יותר ויותר עיניים שמופנות אליך"

השחקן ליונל בויס

יס שף?

אך משהו קרה בדרך ל"הדוב", והיא החלה לספוג עוד ועוד תלונות על מריחת זמן, חוסר סבלנות ותשישות יצירתית. והנה הגענו לעונה החמישית והאחרונה המתרחשת ברובה במהלך לילה אחד. הייתם מצפים אולי שבעונת הסיום ינסו להספיק ככל הניתן ולסגור כמה שיותר קצוות, אך "הדוב" עושה כמעט את ההפך - היא מאטה ולוקחת את הזמן למורת רוחם של צופים.

"הסדרה תמיד הייתה מאוד ייחודית בדרכה. היא תמיד הצליחה להרחיק את רעשי הרקע בנוגע למה שאנשים רוצים או מצפים ממנה", מסביר בויס כשנשאל על האיפוק של הסדרה. "בעונה הראשונה אתה פשוט נזרק לתוך עולם שנע במהירות מסחררת, ולכן זה גם מרגיש כמו ניסיון מתמיד להדביק את הקצב - בדיוק כמו שהדמויות מרגישות בתוך מה שקורה להן".

"קל מאוד להיות חסר מנוחה או לחשוש שאנשים יאבדו עניין. וקשה מאוד מעונה לעונה, במיוחד כשיש יותר ויותר עיניים שמופנות אליך. לכן צריך סוג של ראיית מנהרה - להישאר ממוקד, להשתמש באיפוק ולהיאזר בסבלנות כדי לתת לסיפור להתפתח. בסופו של דבר, כשמסתכלים על הכל לאחור, מקבלים בדיוק את הסיפור על המחיר של רדיפה אחר מצוינות ועל המציאות שמגיעה יחד איתה".

הסוף של "הדוב", אודותיו לא נרחיב כדי לא לספיילר, נשמר בסוד אפילו מהקאסט עצמו ברוב שלבי ההפקה. כשקרא את סוף התסריט, בויס מודה שהופתע: "אף פעם לא הצלחתי להקדים את הסדרה הזאת, וזה אחד הדברים שתמיד הכי אהבתי בה. וכשמגיעים לסוף, כל הרגשות פשוט מציפים אותך. אני חושב שזה הסיום שהסדרה ראויה לו. זה סיום שנעשה בתנאים שלה, והוא פשוט משלים את הסיפור שהם סיפרו על כל אחת מהדמויות האלה.. דברים מגיעים לפתרון, אבל לא בצורה נקייה, מושלמת ומסודרת מדי. אלה בני אדם, זה סיפור אנושי".

פרידות הן לא הצד החזק של בויס, והוא הודה בראיונות שהעדיף להעמיד פנים שהוא פשוט יראה את כולם שוב למחרת. בתום הצילומים, ואחרי שעבר הכשרה מקצועית לצורך דמות האופה, הוא בכל זאת דאג לקחת איתו למזכרת כמה סינרים וספרים מעמדת הקונדיטוריה של מרקוס. לצד זאת, הוא עדיין אינו שולל חזרה לעולם של "הדוב" אם יחליטו על ספין-אוף בעתיד.

"זה עולם כל כך עשיר ומוחשי", הוא אומר. "הבחירה המתבקשת היא לראות את גרסת הביף של המסעדה, כשמייקי עדיין עומד בראשה, לפני שאחיו כרמי הגיע. בין אם זה להיכנס לעומק למשפחת ברזאטו או לחיים של סידני (איו אדבירי), כל דמות שמופיעה בסדרה מעניינת מספיק ויש בה מספיק חומר כדי לבנות סביבה סדרה משלה".

כשהוא נשאל מה יזכור יותר מכל מהתקופה שלו ב"הדוב" בעוד 20 שנה, התשובה של ליונל בויס נשמעת כאילו הוא מצטט שורות מסצנה של מרקוס, מהאנושיות הנוגעת ללב שאפיינה את הדמות שאותה גילם: "הדברים שאתה חושב שתזכור, הם בדרך כלל לא אלה שבאמת נשארים איתך. אלה דווקא הרגעים האקראיים, השקטים, שבהם לא קורה שום דבר, ואתה פתאום שואל את עצמך: 'למה הרגע הזה מרגיש לי כל כך נוסטלגי?'. אלה יותר תחושות, רגעים של סתם לשבת יחד, של בין לבין. אני חושב שדווקא הדברים המשעממים הם אלה שיוצרים נוסטלגיה - כשאתה פשוט נוכח לגמרי ברגע ולא עושה שום דבר".