"המדינה מתחרפנת, אבל כמו בספר, אנחנו נשארים לנסוע ביחד באוטו. זה הסיפור"

ביום-יום שלה מרב דמרי היא דמות מוכרת בעולם התרבות והעשייה החברתית, כמייסדת שותפה ומנהלת של עמותת "רואים רחוק", אבל לאחרונה היא עשתה צעד משמעותי אל קדמת הבמה הספרותית עם צאת רומן הביכורים שלה, "אדומי השפתות" בהוצאת כנרת זמורה.

דמרי (62), שגדלה בבאר שבע של שנות ה-60 וה-70 וכיום חיה בתל אביב, נושאת איתה לאורך השנים את המטען התרבותי של הפריפריה מול המרכז, ואת קו הגבול הבלתי נראה שחוצים כשעוברים ביניהם. את המטען הזה היא מביאה כעת אל דפי הספר החדש. עלילת הרומן מתרחשת בלב האקדמיה של אמצע שנות התשעים, ועוקבת אחר יסמין, חוקרת צעירה מאשדוד המשתלבת בחבורה מבוססת ושבעה של צעירים משכונת דניה בחיפה. דרך המפגש המעמדי והתרבותי הזה, הספר מפרק את הזרמים התת-קרקעיים של החברה הישראלית, בוחן את פערי המעמדות ומציג מבט מפוכח על המושג "כור היתוך".

אף שזהו ספרה הראשון שרואה אור, דמרי היא לא כותבת מתחילה. "התחלתי לכתוב בערך בגיל 30. זה הספר השלישי שאני כותבת, אבל אותו החלטתי לפרסם", היא מספרת בגילוי לב על ההחלטה לצאת אל האור דווקא עכשיו. "ידעתי שאני רוצה לכתוב על חבורה, עם מבט מבחוץ. רציתי שזה יהיה קשור לעולם האקדמי. רציתי שזה ידבר על ישראל אבל לא רק על העניין העדתי, גם על ההתפכחות מול סטריאוטיפים".

הצירוף של חוויות חייה הוא שהוביל אותה אל הכתיבה: מתחושת הזרות שחוותה כפקחית טיסה בחיל האוויר ("הייתי בחיל האוויר, פקחית טיסה, שזה החיל הכי מוערך. לא ידעתי מה זה בכלל. הרגשתי שאיכשהו הייתה שם הסללה. לא הרגשתי שאנחנו פחות מוכשרים"), דרך המעבר לתל אביב יום אחרי השחרור מהצבא ("היינו יושבות עם הרגליים בחוץ ומסתכלות על הכביש לעבר תל אביב, הרצון להגיע למקום שבו קורים הדברים, כל עניין התרבות והאומנות ולצאת מהפריפריה").

"זה לא בא מתוך כעס, לא לדבר על מסכנות ולא על קורבנות. אבל זה כן היה ככה, זה כן חלק מהחברה"

"הילדות שלי בבאר שבע הייתה מאושרת, היה כיף והיינו בחוץ", היא משחזרת. "אבל כשהגעתי לתל אביב הייתי בהלם כשהבנתי שיש בית ספר לאומנות, ושיש אנשים כאלה שגם בתיכון מתעסקים בזה. שיש מועדונים סגורים. הרגשתי תסכול - תחושה שאתה לא שייך ולא הבנת למה. חינכו אותנו לאהוד את המדינה, כל המשפחה שלי חיה פה, אבל כן הייתה הרגשה שאתה אזרח סוג ב'. זה הגיע גם מתוך הבוז כלפי התרבות. היה בוז לתרבות המזרחית, כשהאשימו אותה בעצלות ובזה שהאנשים בורים ולא היו חשופים לתרבות המערבית ולכל הסופרים. בגדול, זאת הנקודה שממנה יצאתי. אנשים סביבי הופתעו שאני מדברת על זה. גליה גוטמן, למשל, אישה שאני מכירה הרבה שנים, מאוד הופתעה שזה נושא כל כך מרכזי אצלי".

הבחירה למקם את העלילה באמצע שנות התשעים נושאת משמעות עמוקה, שהתחברה אצלה בתת-מודע. "עניין הזמן לא היה שם בהתחלה", היא מסבירה. "תוך כדי הכתיבה זה התכנס לשנת 1995. ואז חברה שלי, העיתונאית עינת פישביין, ביקשה לקרוא את הברושור לפני שהספר יוצא כדי לעבור עליו ולעשות שיפורים. היא חזרה אליי עם הטקסט, והכותרת שלה הייתה 'השנה ששינתה את הכול'. וזה נכון. ברמת המציאות הלאומית, משהו השתנה בשנה שלפני רצח רבין וכמובן לאחר הרצח. משהו בחלוקה, בזרמים של החברה החילונית... זה היה באמת לתאר סוף של עידן".

אבל גם ברמה האישית, תת-המודע של דמרי עשה את שלו. "זו הייתה השנה שבה אחותי תמי נהרגה בתאונת דרכים בגיל 26, כשהייתה סטודנטית לרפואה בהדסה ירושלים. הספר מתחיל בנובמבר 1994 ומסתיים בשנת האבל. זה סיפור מאוד משמעותי שהגיע לשם תוך כדי כתיבה". עם זאת, דמרי מבהירה באופן חד-משמעי כי לא מדובר באוטוביוגרפיה או בממואר: "התייחסתי לזה כאל סיפור - מה שהתאים נכנס ומה שלא - לא. את הדמויות הרכבתי לפי הצרכים שלי. זה סיפור שהמצאתי על עולם חדש שבתוכו מה שהתקבל והתאים בעיניי לסיפור נכנס. אין פה דמויות שאני יכולה להגיד 'זה זה'. לקחתי את המבנים ויצרתי שם את התערובת. זה נורא פופולרי לכתוב ממואר, אבל זה ממש לא".

"ניסיון לתקן את אותו חטא קדמון שקיים בכל חברה"

תחושת הזרות הזו שליוותה אותה - הזיכרון שלה כצעירה העומדת מול בניין מקסיקו באוניברסיטה ומרגישה שאין לה כניסה להיכל הקודש - היא שדחפה אותה בהמשך להקים את מפעל חייה. אחרי שלמדה מדעי המדינה באוניברסיטה ("כי פוליטיקה ומערכות כוח זה דבר שעניין אותי") ועבדה כדיילת באל על, היא הגיעה לחברת קשת. "הבנתי שיש פה אפשרות לעשות שינוי. וזה לזכותה של קשת, שבאמת אפשרה את זה. הרגשתי שאני יכולה להביא את עצמי ולבנות עם שותפים רבים לאורך כל הדרך - זה ממש לא פרויקט רק שלי".

יחד הם הקימו את עמותת "רואים רחוק". "התפקיד של העמותה זה לאפשר לקולות אחרים, שיש להם פחות מקום בחברה הישראלית, להביע את קולם. אנחנו פועלים בפריפריה כלכלית, חברתית וגיאוגרפית. אנחנו רוצים להגיע לבני נוער שיכולים להיות יוצרים ויש להם עניין באומנות. אנחנו מלווים אותם במשך עשר שנים, מגיל 16 עד גיל 26. זה היה מהלך ארוך ומאוד עמוק כדי ליצור מצב שהם לא ייכנסו לתעשייה כטכנאים או עובדי במה, אלא למוסדות גבוהים לאומנות, וייכנסו כיוצרים - אנשים שיש להם מקום להביע את דעתם ולהשמיע אותה. הבמאי האתיופי הראשון בסם שפיגל הוא בוגר שלנו. פתחנו קבוצה ברהט, רצינו להביא את זה לחברה הבדואית לראשונה. זו המטרה של העמותה".

העשייה הזו קיבלה משנה תוקף והפכה דחופה עוד יותר בעקבות אירועי התקופה האחרונה. "מיד אחרי המלחמה, פתחנו מרכזים באשקלון ובאופקים לחבר'ה האלה שהיו בשבעה באוקטובר. אנחנו משלמים לחבר'ה שלנו מלגות ודמי מחייה. קרה שם דבר מדהים. בסוף זה ניסיון לתקן את אותו חטא קדמון שקיים בכל חברה. בחברה הישראלית, שהיא החברה שלנו ונמצאת כרגע במצב קשה מאוד - הם מצליחים ומביאים סיפורים אחרים. זה בא לגמרי מהמקומות האלה".

במבט על החברה הישראלית הנוכחית, דמרי חוזרת אל סוגיית העדתיות ומזהה שהשבר של העבר אומנם שינה את פניו, אך רחוק מלהיעלם. "הילדים של חברים שלי - הם לא יודעים מי מגיע מאיזו עדה. זה השתנה עם השנים. אבל לגדול בשנות ה-60 וה-70 בבאר שבע ולגלות שיש אנשים שחיים אחרת לגמרי - זה משהו שהיה קיים. החברה הישראלית היא מאוד מפולגת, וזה התפוצץ לנו בפנים הרבה פעמים. עניין העדתיות נטמע בתוך העולם הלאומני והדתי. זה כן השתנה, והציניות שבדבר היא שנעשה בזה שימוש פוליטי, גם מצד חברי כנסת שמשתמשים בזה בסיטואציה. יש בוז מאוד גדול לתרבות, למנטליות. זה לא נעלם, זה עדיין קיים אבל בצורה אחרת".

"עניין העדתיות נטמע בתוך העולם הלאומני והדתי. זה כן השתנה, והציניות שבדבר היא שנעשה בזה שימוש פוליטי"

הזלזול והבוז המנטלי הזה באו לידי ביטוי, לדבריה, גם ביחס לטקסים ולמסורות המשפחתיות והתרבותיות. "כלפי טקסים, זה עניין של מנטליות. ההורים שלי מאוד רצו להתחבר לחברה הישראלית, אבל שניהם ויתרו על הדת. הם באמת התחילו לשאול את עצמם שאלות שהם לא שאלו קודם, ההתפתחות שלהם בתוך הדבר הזה. כמו שכתבתי בספר - אני כילדה לא ידעתי שיש אופציה לא להאמין באלוהים. אבל בסוף העניין של ההתנשאות כלפי הדבר הזה - למה?".

דמרי חוזרת על כך שוב ושוב לאורך הריאיון ומבהירה כי הדברים לא מגיעים מתוך מרירות, כעס או התקרבנות אלא רצון לנפץ סטריאוטיפים משני הצדדים: ״אני לא רוצה שזה יישמע ממקום של שנאה או כעס. זה סיפור של תקופה במדינת ישראל. המדינה מתחרפנת, אבל כמו בספר, אנחנו נשארים לנסוע ביחד באוטו. זה הסיפור. ממשיכים ביחד באוטו שנוסע ישר, בדרך הנכונה. זה לא בא מתוך כעס. זאת המורכבות שאני רציתי להביא מהזווית שלי, והיא באמת מגיעה גם עם הבנה שהחיים קשים לכולם".