"זה שילוב של לב שבור ונפש מסוכסכת. אדם שהתאהב בתדמית הרוקנרול וההרס העצמי, והלך עם זה עד הסוף"

מול אולם מלא וקהל שנעמד על רגליו ומחא לו כפיים בפסטיבל "דוקאביב" בסינמטק תל אביב, גם הגיטריסט שמעון הולי כבר לא האמין שיזכה למעמד הזה. בדיעבד, הכבוד האחרון שיחלקו לו בחייו. פחות מחודשיים אחרי שיצא הסרט התיעודי אודותיו "מחפש את חיפה", ענק הגיטרה נמצא השבוע ללא רוח חיים בדירתו בחיפה.

את הולי עצמו, בן 71 במותו, מעטים בציבור הכירו - אך את האומנים שעורר בהם השראה, מערן צור ועמיר לב ועד הלהקות "אבטיפוס" ו"החברים של נטאשה", רבים יזהו. הוא פעל בעיקר בשנות ה-80 וה-90, ואפילו הספיק לנגן עם פיטר גרין, ממייסדי להקת "פליטווד מק", אך מעל שמו של מי שנחשב להבטחה גדולה בשמי הרוק הישראלי מתנוססת בעיקר תחושת החמצה אדירה.

הטריילר לסרט:

"המוות שלו תפס את כולנו בהפתעה", סיפר במאי הסרט, איתן שריד סורג'ון. "השבוע יש לנו הקרנה של הסרט בבית רדיקל בתל אביב ובחמישי בסינמטק חיפה, והייתה אמורה להיות שיחה עם שמעון ואיתי". בשעה שבה הוקרן אתמול (שלישי) הדוקו בבית רדיקל, התקיימה במקביל הלוויתו של הולי בחיפה.

שריד סורג'ון מספר כי בימיו האחרונים זכה הולי לעדנה מחודשת. "אחרי הפרמיירה בפסטיבל 'דוקאביב', הוא יצא ממנה בחזה מורם וגאה והיה כיף לראות את זה. זה סיפור של פספוס מאוד גדול. סיפור על כישרון והבטחה של אדם עם חיים מאוד פשוטים. ודווקא בשבועות האחרונים לחייו הוא זכה לחשיפה ושמחתי להיות שם. יש משהו מנחם בתחושה שככה זה הסתיים".

שמעון הולי באחת מהופעותיו האחרונות:

סיפורו של שמעון הולי מתחיל בסמטאות של חיפה, עיר הולדתו, שם צמח מתוך סצנה מוזיקלית עצמאית ותוססת של שנות ה-70 וה-80. כבר כנער, הולי לא סומן בתור עוד נגן, אלא ביסס לעצמו תדמית של מלך שכולם העריצו. בגיל 15, חבריו היו מבריזים מהלימודים כדי להגיע לביתו, שם היו מנגנים, מקשיבים לתקליטים ומעשנים. באותם ימים הוא אימץ את הופעת הרוקסטאר שתלווה אותו תמיד, עם השיער הארוך והמראה המדובלל, סגנון חיים פרוע, נשים, ובעיקר - מסירות מוחלטת לגיטרה.

המוזיקאי והסופר יורם מארק-רייך, ממקימי להקת "קילר הלוהטת" החיפאית, ספד לו: "כל חובבי הרוק והבלוז בחיפה הכירו אותו וזכו להאזין לנגינתו המופלאה. פעם בשנתיים בערך, נהגתי להביא אותו ואת להקתו "הולי והקדושים" להופעה אצלי, במסגרת מופעי רוקולנוע-LIVE בסינמטק חיפה".

"כן, הוא היה טיפוס מיוחד", המשך מארק-רייך. "ואף פעם לא יכולתי להיות בטוח אם אכן הוא יגיע, ואם הוא יגיע - אם הוא יגיע בזמן, ואם הוא יגיע בזמן - אם הוא יסכים לנגן. כן. היו קטעים איתו. לפעמים בהופעות, הקהל צריך היה להתאזר בסבלנות עד שהוא מכוון את הגיטרה, עד שהוא מוצא את הכבל של הגיטרה, ועוד כהנה וכהנה. הקהל תמיד היה סבלני מאוד. כי כשהוא התחבר לחשמל והתחיל לנגן - הקהל טס לעננים. מגע ידי הזהב שלו במיתרים הביא את הצלילים הכי יפים אל האוזניים".

"שמעון היה אדם די בודד, הרחיק את עצמו מאנשים. צריך להבין שזה אדם שלא החזיק טלפון חכם. לא היה לו פייסבוק וגם לא מייל. באיזשהו שלב הוא רצה שאשלח לו חומרים מהסרט. אבל איך? אפילו וואטסאפ לא היה לו"

הבמאי איתן שריד סורג'ון

נקודת השיא המקצועית בחייו התרחשה בדצמבר 1980, כשהוא בן 25 בלבד. הגיטריסט ואומן הבלוז פיטר גרין, אשר כתב את רוב השירים המוקדמים של "פליטווד מק" והגדיר את הסגנון של הלהקה, הגיע ארצה לביקור. המפיקים והשדרנים עופר אקרלינג ויואב קוטנר חיפשו גיטריסט שיוכל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של גרין לסשן הקלטות באולפני "אשל" בתל אביב, והבחירה הטבעית הייתה שמעון הולי, ששמו כבר הלך לפניו בין מביני עניין. בסיום האירוע המכושף, גרין זרק לחלל האוויר מחמאה קטנה ואמר לו: "אתה מנגן כמו קלפטון".

הצלחתו של הולי בן לילה הציבה אותו לרגע קצר בפסגת עולם המוזיקה. לא כפוטנציאל, אלא כדבר עצמו. אך במקום לשעוט קדימה, הוא התרחק מהתהילה וטס לאירופה, חי בלונדון ובאמסטרדם, מהן חזר אדם אחר. סביב היעלמותו והשינוי שעבר נרקמו תיאוריות רבות, משימוש בסמים פסיכדליים ועד שברון לב כואב בגלל אישה שהכיר.

ב-1984 עוד הוציא תקליט אחד ויחיד בשם "הינשוף", שהפך לימים לפריט אספנות נדיר ויקר, אך את המשך חייו העביר הולי הרחק מאור הזרקורים. הוא התבצר בדירה מרופטת בשכונת הדר המשקיפה לנמל חיפה, ללא אינטרנט או מחשב, כשהוא מחובר לעולם רק באמצעות טלפון קווי ולימודי גיטרה שהעביר ליד מרכז הכרמל. אך בניגוד לסיפורים אחרים על "עלייתו ונפילתו של", הולי נותר עד ימיו האחרונים נאמן לאתוס הרוקנרולי, כשהוא המשיך להאמין בכישרונו וחיכה להזדמנות הגדולה.

זהו הסרט הראשון באורך מלא של איתן שריד סורג'ון, במאי פרסומות וקליפים, ובעלה של השחקנית נלי תגר. עם "יותר נשמה ויותר לכלוך", הוא רצה ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים. השאלה היא מה בינו לבין אגדת גיטרה נשכחת מבירת הצפון? "אני חיפאי, גדלתי על מוזיקה, הופעות וג'אמים מגיל קטן ב'עמק האלכוהול'", הוא אומר ומזכיר את הכינוי שדבק באזור הבילויים והמועדונים ששכן בעבר בשדרות ההסתדרות במפרץ חיפה. מתחם שוקק חיים שמשך אליו רבבות מבלים מכל אזור הצפון עם הופעות של ערן צור ולהקות כמו "בנזין", "סטלה מאריס", "אבטיפוס" ו"החברים של נטאשה", שהתחילו כולם את דרכם במרתפים טחובים בקריות. היום המתחם כולו הפך לאזור תעשייה עם מחסנים ומרכזים לוגיסטיים.

"שמעתי על האגדה העירונית שניגן עם פיטר גרין, וכשפיטר מת ב-2020, פורסמו ידיעות בכל מדורי המוזיקה", מספר שריד על החיבור הראשוני ביצירת הסרט. "התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו: 'תגיד, אתה זוכר שסיפרת לי על מוזיקאי שניגן עם פיטר? והוא מצא את אותו דיסק צרוב ששמעון מכר עד יום מותו. משם הכל התחיל, והרגשתי שאני צריך לצאת ולחקור על האגדה והמסתורין מאחורי השוגרמן. מהר מאוד הבנתי שזה לא שוגר ולא מן, יש שם סיפור אחר של אדם שנוגע ללב".

הבמאי איתן שריד סורג'ון:

"שמעון היה אדם די בודד והרחיק את עצמו מאנשים", אומר איתן. "בלי משפחה וילדים. כן היו לו אח ואחות שדאגו לו, ובמשך יומיים או שלושה הוא לא ענה להם לטלפון והם מצאו אותו ללא רוח חיים בדירה שלו בחיפה. הוא התקשר אליי די הרבה מאז שהסרט יצא, שאל אם יש עוד הקרנות והראה הרבה מאוד עניין. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה ביום שישי לקראת ההקרנות הקרובות. הוא שאל אם להביא גיטרה. כל העולם שלו היה גיטרה. צריך להבין שזה אדם שלא החזיק טלפון חכם. לא היה לו פייסבוק וגם לא מייל. זה לא עניין אותו. באיזשהו שלב הוא רצה שאשלח לו חומרים מהסרט. אבל איך? אפילו וואטסאפ לא היה לו. רק נגן דיסקים בבית. הכי אולד סקול".

איתן עקב אחריו במשך כמה שנים. כשהצילומים הושלמו והסרט נמצא בשלבי עריכה מתקדמים, הוא פתח בקיץ שעבר בקמפיין גיוס למימון המונים באתר הדסטארט, שבו ביקש סיוע כספי מהציבור עבור יצירת הדוקו בן 60 הדקות. "זה סרט עצמאי, ללא תמיכת קרנות. כל מי שעבד עליו עשה את זה בהתנדבות עד שהגענו ליעד של 100 אלף שקל בשלב הפוסט-פרודקשן והאריזה הגרפית".

אחת התורמות שנכחה בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל "דוקאביב" האחרון, סיפרה: "אני חובבת מוזיקה ודוקו והסיפור שלו היה נשמע לי מאוד מעניין. לא הכרתי את הסיפור לפני כן. לקח הרבה זמן עד ההקרנה בפועל שנערכה בתחילת יוני. לא ידעתי שהוא יהיה נוכח שם, חשבתי שרק הבמאי יהיה שם. הנוכחות שלו הפתיעה וריגשה את כל הקהל".

הסרט משקף כיצד המפגש עם התהילה הפך גם לדבר שממנו הולי התרחק כמו מאש. עד כמה הוא הרגיש בנוח להיחשף ביחס למיתוס ותעלומות חייו?

איתן: "הוא שמח מאוד שפניתי אליו ושמישהו מתעניין בו סוף-סוף אחרי כל כך הרבה שנים שהיה בעלטה. כששאלתי אותו בסרט שאלות קשות, הוא היה אלוף העולם בלשנות נושא. אז הלכתי מסביב ונתתי לו הרבה זמן. מאוד לא רציתי שהסרט יהיה צהוב, אבל הוא די נותן לצופה לחבר את הנקודות בעצמו ויש כבר את רוב האינפורמציה. כשאתה שואל אותו על הפספוס ומה השתבש בדרך, אתה לא מקבל ממנו תשובה חד-משמעית, ומי שצופה בסרט גם מבין. זה שילוב של לב שבור ונפש מסוכסכת. מישהו שהתאהב בתדמית הרוקנרול וההרס העצמי, והוא הלך עם זה עד הסוף. אנחנו תמיד שומעים על סיפורי 'עלייתו ונפילתו של', אבל שמעון לא הספיק לעלות וכבר נפל".

"האלבום 'הינשוף' נחשב לזהב בקרב אספני תקליטים. הוא יצא ב-100 עותקים בסך הכל ומוכרים אותם במאות אם לא באלפי שקלים. לרגל הסרט הוא הקליט את השיר 'מחפש את חיפה', וחוץ מזה יש לו הרבה קאברים. הוא היה גיטריסט שבא לג'מג'ם, לעשן שאכטה והיה יכול לנגן בלוז שעות בלי להפסיק ולא מעניין אותו שום דבר אחר. הוא היה גיטריסט לפני הכל. לא מלחין או זמר גדול".

מי שמסייעים לשריד להרכיב את התמונה הגדולה בסרט הם דמויות מפתח כמו ערן צור, אילן לוקאץ', יואב קוטנר ואמיר בן-דוד. "אלה אנשים שהעריצו אותו וגדלו עליו. ערן צור אומר שלולא הגיבורים האלה, יכול להיות שהוא לא היה מעוניין לעסוק במוזיקה מלכתחילה. אלה אגדות שהציתו להם את הדמיון בפריפריה. כל מי שהגיע מהצפון, בין אם זה החברים של נטאשה, בנזין או אבטיפוס, ידע מי זה שמעון הולי".

מה יודעים על נסיבות מותו?

"המשפחה אומרת שהוא הלך לעולמו בנסיבות טבעיות. הוא חיכה לשתי ההקרנות השבוע, הראה חיוניות ואופטימיות ביחס אליו, עם שמחת חיים שלא הייתה לו הרבה זמן".

איתן מצטנע כאשר מציינים בפניו שלולא הסרט הזה היו יודעים הרבה פחות על הגיטריסט שמעון הולי, אבל יש רגע אחד שלא מניח לו. "אחרי הפרמיירה ב'דוקאביב'. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים סוף-סוף ראו אותו. בצילומים ראיתי אותו מנגן ברחוב ומוכר דיסקים, כשאנשים חולפים לידו ולא יודעים בכלל מי זה. בסינמטק 1 תל אביב, מול אולם מלא של 350 איש, מחאו לו כפיים, ואז הוא יצא החוצה והתחיל לנגן בן זונה. שמעון לא תמיד ניגן טוב, גם פיזית וגם נפשית הוא היה שפוף, אבל שמעתי אותו מנגן כמו שאגדה מנגנת. אני אקח את הרגע הזה איתי".

"לסרט קוראים 'מחפש את חיפה', וגם אני חיפשתי אותה", אומר היוצר והבמאי התל-אביבי כיום בנימה אישית. "הדוקו הזה היה בנוסף לכל תירוץ לגלות את ההיסטוריה התרבותית והמוזיקלית של העיר שלא ידעתי עליה בכלל. לצאת עם עצמי למסע שבו הסתובבתי עם אבא שלי בשכונת הדר, בעיר התחתית. גיליתי התעוררות, עדיין יש לחיפה דרך לעבור ולממש את הפוטנציאל, אבל זה היה הכי רחוק שאפשר כשאני גדלתי בה".