"אנשים אמרו שזו הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שלא היו בחרדה"

מבחוץ, "קלאוד ספייס" נראה כמו חלק נוסף מהמרחב האורבני והתעשייתי של תל אביב. בפנים מחכה לקהל חלל מואר ובהיר, ובו מזרנים שעליהם המשתתפים נשכבים, עוצמים את העיניים ומתמסרים במשך שעה למוזיקה. אין קהל שרוקד או מוחא כפיים, וגם האומנים שמגיעים לכאן נדרשים להשאיר מאחור את הסט שהם רגילים לבצע. זהו הבית הזמני של סול ת'רפי, תרפיה בסאונד - פרויקט שמחבר בין מוזיקה, מדיטציה וממייצר מרחב המאפשר להתנתק לרגע מהשגרה.

מאחורי הפרויקט עומדים ירון אמור, גי דרייפוס וטל אושפיז, שמגיעים מעולמות המוזיקה, חיי הלילה וההפקה. השלושה מביאים איתם תחומי עיסוק וניסיון שונים, אבל חולקים תפיסה שלפיה מוזיקה אינה רק בידור או פסקול - אלא כלי שיכול לשנות את מצב התודעה וליצור מרחב של שקט. יחד הם אחראים לבניית הסשנים, בחירת האומנים וההתאמה של המוזיקה לחוויה הלא שגרתית שמתרחשת בחלל.

סול ת'רפי התחיל לפני קרוב לשלוש שנים, מספר אמור, ממייסדי הפרויקט. "התחלנו בסדנאות קטנות. אנחנו מגיעים מרקע של מוזיקה והחיבור למדיטציה הגיע אחרי שאני למדתי בודהיזם וצללתי לעולם הזה". עם הזמן הפרויקט התרחב, והסשנים התקיימו במקומות שונים, בהם מוזיאון תל אביב, MOA במדבר, הספרייה העירונית וסוזן דלל.

"אחרי כמה שנים שעשינו אירועים במקומות שונים בעיר התחילה להיווצר איזושהי הבנה שיש צורך, גם סביב מה שקורה בארץ מכל הבחינות", הוא אומר. "חשבנו שמעניין ליצור מקום יותר קבוע לחודשי הקיץ שבו נוכל להעביר תכנים בצורה יותר עמוקה ומסודרת, וזה מה שעשינו פה".

"לתת למוזיקה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות"

"קלאוד ספייס" הוא למעשה הבית הזמני של הפרויקט בתקופת הקיץ. הרעיון הוא לחבר בין הופעה מוזיקלית, מדיטציה ומרחב שמאפשר לאנשים להתנתק לזמן קצר מהשגרה. "אנשים מגיעים לחלל, נכנסים דרך אזור אורבני למקום מאוד מרגיע ושונה", מספר דרייפוס. "זה שם אנשים במצב תודעתי חדש. המקום מואר, בהיר, באמצע אזור מאוד אורבני ותעשייתי. כל אחד תופס לעצמו מזרן".

אחרי שהקהל מתמקם, הוא מקבל הסבר קצר על הסשן ועל האומן שעתיד לנגן - ואז מתחילה המוזיקה. "אנחנו מובילים את האומנים המובילים מכל מיני תחומים - מאלקטרוניקה לג'אז, לטראנס ולמוזיקת עולם. הספקטרום המוזיקלי מאוד מאוד רחב", אומר דרייפוס. "כל אומן מציג להם סט או לייב לשעה שבה הם עוברים ועושים את המדיטציה".

המוזיקה בסול ת'רפי אינה רק פסקול למדיטציה, אלא חלק מרכזי מהתהליך עצמו. "אחד הדברים שהתחלנו מהם בפרויקט הוא שיש מקום מאוד חזק בין סאונד, מוזיקה ותודעה", מסביר אמור. "אפשר להעביר מצבי תודעה דרך מוזיקה. האומנים שעושים את זה ברמה גבוהה לא קוראים לזה מדיטציה, אבל הם מתעסקים גם באולפן וגם בכתיבה, והם יודעים להפעיל אנשים עם מוזיקה".

לכן, האומנים שמגיעים לפרויקט לא בהכרח מבצעים את הסט שהם רגילים לנגן במועדון או בהופעה. הם נדרשים לחשוב מחדש על המוזיקה שלהם ולהתאים אותה לסיטואציה שבה הקהל שוכב בעיניים עצומות. "מה שעמרי סמדר או אסף אמדורסקי עושים פה זה סט שאת לא יכולה לשמוע בשום מקום אחר. אחת התובנות הגדולות שלנו היא שאומנים כאלה, לא פחות ממורה למיינדפולנס, מתעסקים בתדרים האלה של מוזיקה ברמה מאוד גבוהה. הם צברו את הידע לעשות את זה".

"מה שעמרי סמדר או אמדורסקי עושים פה זה סט שאי אפשר לשמוע בשום מקום אחר"

"יש הנחיה בהתחלה, שבה אנחנו מסבירים ומה הולך לקרות", אומר אמור. "ואז המוזיקה עצמה - נותנים לה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות. המוזיקה יודעת לעורר רגשות. יש כל מיני דברים שהיא עושה. אנחנו לא משתמשים במילה 'מרפאת', אבל היא יודעת להעביר תהליכים".

"אנשים יוצאים מהסשן בוכים"

התגובות של המשתתפים מפתיעות לעיתים גם את אנשי הפרויקט. "אנשים באמת חווים חוויות מאוד חזקות", מספרת אושפיז. "גם עצם זה שאנשים נותנים לעצמם שעה בלי חיבור לחיים החיצוניים ונותנים לעצמם ניתוק מוחלט, זו כבר חוויה נדירה בחיים שלנו. וגם החיבור להאזין למוזיקה בצורה כזאת - אנשים נזכרים בילדות שלהם, כשהם היו מקשיבים למוזיקה בצורה אחרת, ונותנים לה מקום ומרחב שבאמת מגיע לה".

עבור חלק מהמשתתפים החוויה מסתיימת ברגע של רוגע, אבל עבור אחרים היא יכולה להיות משמעותית הרבה יותר. "אפשר לצלול למקומות מאוד עמוקים. אנשים יוצאים מפה, חלק יוצאים עם דמעות ובוכים, חלק יוצאים כשקשה להם לדבר אחרי החוויה. הם ראו דברים ועברו דברים. כל אחד זה משהו אחר". יש גם מי שחוזרים שוב ושוב. "אנשים חוזרים כמה פעמים בחודש. אנשים רוצים את זה".

"אנשים יושבים ועושים מדיטציה, והם מעולם לא חוו דבר כזה. כשהם מקדישים לעצמם את השעה הזאת בתוך כל העומס ובתוך כל הבלגן והאטרף שתל אביב מביאה איתה, אנחנו יושבים באזור תעשייתי והם מקבלים איזשהו שקט לשעה", היא אומרת.

"אנשים נזכרים בילדות שלהם, כשהם היו מקשיבים למוזיקה בצורה אחרת"

גם עבור האומנים מדובר בהתנסות לא שגרתית. "אנחנו מוציאים אותם מאזור הנוחות", אומר אמור. "קהל רוקד, עומד, יושב. אף אחד לא רגיל לנגן לקהל ששוכב בעיניים עצומות". לכן הבחירה של האומנים אינה מקרית. "אנחנו בוחרים בפינצטה את האומנים. אנחנו פונים לאומנים שיוכלו לעשות את זה טוב. הם מסכימים להוציא ולעשות משהו חדש, והרבה מהם מתרגשים לעשות את זה לא פחות מהקהל".

לדבריו, חלק מהקסם טמון דווקא בכך שהמוזיקאים נדרשים לשבור את ההרגלים שלהם. "אלה לא תגובות רגילות. אנשים מחפשים פה חוויות עמוקות, וזה מרגש בשביל האומנים. הם עוברים תהליך. זה מעניין. הם יוצאים מהשבלונה או ממה שהם רגילים לעשות ומביאים מוזיקה חדשה".

גם מבחינת הקהל אין כאן פרופיל אחד ברור. "זה ממש משתנה", אומר דרייפוס. "גם לאומנים יש קהל שהם מביאים, והקהל מאוד אקלקטי. יש צעירים, חלק באים עם ההורים, עם בני ובנות זוג. זה משתנה בין אומן לאומן". כלומר, לא מדובר בהכרח באנשים שמגיעים מעולמות המדיטציה או הרוח, אלא גם בחובבי מוזיקה שרוצים לחוות אומנים שהם מכירים בצורה אחרת לגמרי.

לצד הסקרנות המוזיקלית והניסיון לייצר חוויה חדשה, לסול ת'רפי יש גם הקשר ישראלי ברור. מבחינת אמור, אחת הסיבות שהובילו להקמת הפרויקט הייתה ההבנה שהאנשים שחיים כאן נמצאים תחת עומס רגשי בלתי נגמר. "אני מרגיש שמצדי, המצב היה חלק מהטריגר שגרם לנו לעשות את זה. אנשים ספגו כמויות סטרס מטורפות בשלוש השנים האחרונות. אם יש לנו אפשרות להקל עם הדבר הזה, זו אחת המטרות שלנו".

"אנחנו לא משתמשים במילה 'מרפאת', אבל יש סביב הדבר הזה הרבה מחקר וגם הרבה ניסיון. איך שאנחנו רואים את האנשים יוצאים מפה, זה איזושהי נקודת מרחב נשימה. רגע, מקום לנשום". לדבריו, עצם האפשרות לעצור ולהוריד את רמת המתח היא משמעותית. "אנחנו יודעים שזה מפרק סטרס. זה דבר שאם לא עושים אותו, המתח נשאר ומצטבר ויכול לגרום לדברים פסיכולוגיים וגם לדברים פיזיים. אנחנו מאוד מוכוונים לזה".

דרייפוס מוסיף שהתגובות מהקהל הפכו את ההיבט הזה למוחשי במיוחד. "אנחנו באמת קודם כול חיים עם הסטרס הזה, עם אורח החיים שלנו, עם יוקר המחיה והכול מאוד מלחיץ והכול מאוד לוחץ. ובתקופה שהיא מאוד לחוצה, גם מבחינה פוליטית, אנשים באמת מודים לנו על הרגע הזה שהם יכולים שנייה לכבות".

"אנשים ספגו כמויות סטרס מטורפות בשלוש השנים האחרונות. אם יש לנו אפשרות להקל עם הדבר הזה, זו אחת המטרות שלנו"

"היו אנשים שמאז 7 באוקטובר אמרו שזו הפעם הראשונה שהם לא היו בחרדה במשך שעה", הוא מספר. "דברים שבאמת מאוד מאוד חזקים שחוו פה. אני חושב שבכל העולם חווים את הסטרס, הלחץ והתחרותיות, אבל אצלנו במיוחד, וזה מורגש. זה המומנט שאנחנו נותנים לאנשים".

נכון לעכשיו, סול ת'רפי בקלאוד ספייס מתוכנן לפעול עד סוף ספטמבר. "תכננו לעשות את זה לכמה חודשים, לחודשי הקיץ", אומר דרייפוס. "בינתיים התגובות מדהימות, אז הכול יכול להיות בהמשך".

האתר קלאוד ספייס - מרחב נשימה אורבני מבית סול ת'רפי: : https://sol-therapy.com/cloud