"עכשיו אני במיינסטרים": הדרך של כרמל נצר מ"אבא שלי זה דני קושמרו" להצלחה

"אני מרגישה שזכיתי בלוטו", אומרת השחקנית כרמל נצר על התפקיד בסדרה החדשה "הפשוטע" שעלתה השבוע בכאן 11. "בתור מישהי שרואה הרבה טלוויזיה, אני חושבת שנוצר פה ז'אנר חדש שמערב בתוכו כל מיני תת-ז'אנרים. אין ספק שהיה צריך להפוך את התופעה הגאונית הזאת לסדרה, ועשו את זה בצורה הכי חכמה שאפשר". היא מבהירה כי "אלה אנשים שהערצתי עוד לפני שהכרתי אותם, וזו זכות מבחינתי להיות חלק מזה. נוצר פה משהו חדש שמזיז דברים חדשים במוח, ואני עפה על זה. זה אדיר ממש".

נצר, בת 36, מגדירה עצמה "לייט בלומרית". הדרך שלה לקבל תפקיד שהוא אחד הראשיים בסדרה עברה במסלול האודישנים הסטנדרטי שכל שחקנית בישראל מכירה מקרוב. "זה גם קטע כזה עם שחקניות – כולן יודעות שהן נבחנות, נפגשות מחוץ לחדר ושואלות 'מה אמרו לך?' זה התגלגל משלב לשלב, ובכל פעם אמרתי לעצמי 'אומייגאד, זה עובד'. כשהסוכנת הודיעה לי שהתקבלתי, אני לא יודעת להסביר, אבל הרגשתי שזו לא סתם עוד סדרה. הרגשתי שאני הולכת להיות חלק ממשהו יוצא דופן".

המשותף בין הדמות לחיים

הדמות שנצר מגלמת בסדרה, טימור, עוברת עם שתי חברותיה מאופקים לתל אביב, העיר הגדולה. "אני מפחדת מתל אביב, גדלתי בהרצליה ועברתי לרמת גן", היא מקשרת בין הדמות בסדרה לחייה האישיים. "התפלאתי כמה מאפיינים יש בדמות הזאת שיש גם בי. אמרתי לעצמי, 'וואי, כרמל, גם לך יש את זה'. מצאתי בה המון בתוכי, למדתי ממנה המון על עצמי. משהו מזה אפילו הבאתי אחר כך לפסיכולוגית שלי".

מתי הבנת שתחום המשחק הוא התחום שלך?
"נכון שיש ילדים כאלה שתמיד ידעו מה הם יהיו? אז אני באמת ידעתי. לא ידעתי אם אני רוצה להיות שחקנית, כמו שידעתי שאני צריכה להתבטא באיזושהי דרך אומנותית. כל שאר הדברים האחרים בחיים שלי פשוט לא עבדו. ההומור והמשחק היו הכול בשבילי. הייתה לי ילדות לא טובה, וזה ממש הציל אותי".

מה זה אומר "ילדות לא טובה"?
"קרו לי הרבה דברים שלא היו צריכים לקרות. התפתחה לי הפרעת OCD וחרדות מאוד קשות. הייתי ילדה שמנה והיו לי בעיות גדילה, הייתי צריכה לקחת הורמוני גדילה מגיל 12. התחילו בדיקות וראו שמשהו לא בסדר. לא הייתי ישנה בלילה בגלל החרדות, ואז התחילו לתת לי הורמונים, וזה מטורף איך שזה עבד: אני עכשיו 1.60 מטר, ובלי זה הייתי אמורה להיות 1.36 מטר. היו לי גם בעיות קשב וריכוז, וההורים שלי התגרשו. בנוסף לכל זה, עליתי לתורה!"

"אבל המשחק וההומור הצילו אותי. תמיד הייתי המצחיקה. ההומור שמר עליי חברתית", היא מבהירה. סבתה היא העיתונאית והסופרת ששרדה את השואה, רותי בונדי. "גדלתי על המשפט 'הומור זה התרופה'", מספרת כרמל. "היא חקרה את הקשר בין הומור לשואה, ותמיד אמרה שאפילו בבירקנאו היה הומור".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"כולם אמרו לי לא, לא ולא"

למרות התשוקה למשחק, הדרך של נצר בצעירותה הייתה רצופה מכשולים. "בתיכון העיפו אותי ממגמת תיאטרון", היא נזכרת. "היו לי התקפי חרדה משוגעים והמורה לא ידעה מה לעשות איתי. שנים אחרי זה דמיינתי את המפגש איתה ומה אגיד לה, אבל כשפגשתי אותה במציאות היא אפילו לא זכרה אותי". גם הגיוס לצה"ל לא הלך חלק: "בצבא לא התקבלתי לשום דבר – אפילו לחיל החינוך. מי לא מתקבל לחיל החינוך? המקום היחידי שקיבל אותי היה תיאטרון צה"ל, ואז אמרתי 'או-קיי, יכול להיות שיש פה איזה כיוון'".

נצר מספרת שהקושי להתקבל נמשך גם לאחר השחרור מצה"ל, וכי היא נדחתה בידי כל בתי הספר למשחק שניגשה אליהם. "כולם אמרו לי לא, לא ולא", היא משחזרת. "יש לי קטע שמאז ומתמיד היה ככה – אם משהו לא נכון לי, אני מחרבת אותו. ואכן משהו היה לא נכון, והחלטתי שאני עושה שינוי. הלכתי ועבדתי על עצמי. התחלתי לשחות בטירוף, עשיתי פיתוח קול, ממש עבדתי על עצמי. כשחזרתי לשם הבנתי שאין מצב שאני נותנת שיפילו אותי".

"הייתי בת 22–23, וההורים שלי כבר חשבו שלא אתקבל והכריחו אותי לעשות פסיכומטרי, וכמובן קיבלתי תוצאה נמוכה... תוצאה של כלב", היא מוסיפה. "אבל אז הגעתי שוב לכל בתי הספר – וכולם אמרו לי 'כן'. קיבלתי תשובה חיובית מכולם, והחלטתי ללכת לסמינר הקיבוצים". נצר מגדירה את ההחלטה ללכת ללמוד שם כהחלטה הכי טובה שלה. "פגשתי שם אנשים מאוד מוכשרים שיצרנו ביחד המון דברים, בעיקר את בן יוסיפוביץ' ואודי ברינט, אנחנו חבורת דור שלישי לשואה ועושים מלא דברים בתחום הזה".

ואז יצאת לעולם הגדול.
"אחרי בית הספר לקח לי המון זמן להבין מי אני ומה אני. היו לי הרבה הזדמנויות לתפקידים ראשיים, אבל לא הייתי בשלה. כל פעם חירבתי את זה. הייתי יוצאת החוצה ואומרת לעצמי 'מה קורה לך?'. אחרי שאת מקבלת כל כך הרבה 'לא', זה הופך להיות מנוע. תמיד משהו בי ידע שזה יקרה בגיל מאוחר יחסית. אמרתי לעצמי שאני אגיע לאן שאגיע, ותמיד ידעתי שאם אני אנכיח את עצמי, לא יוכלו להתעלם מקיומי. להנכיח את עצמי זה אומר ליצור. עם 'הפשוטע' אני מרגישה שזה מגיע לראשונה למחוזות הקונצנזוס, המיינסטרים".

ההשראה מסבתא: "ככה אני רוצה להיות"

ההשראה של נצר מגיעה באופן ישיר מסבתה, העיתונאית והסופרת המוערכת רותי בונדי. "סבתא שלי באה לפה אחרי השואה. בפראג, אחרי המלחמה, ייעדו אותה להיות פקידת בנק, אבל היא תמיד ידעה שהיא רוצה להיות סופרת. היא פשוט באה לכאן, סללה לעצמה את הדרך, והבינה שאם היא רוצה להיות עיתונאית וסופרת, היא תעשה את זה. ראיתי את הרוח הזאת ואמרתי: ככה אני רוצה להיות. לא מעניין אותי מה תגידו – אני עושה".

הדרך לפריצה של הנכדה נסללה גם בעבודה קשה בשטח. "היצירה שלי התחילה הרבה לפני הרשת – גם עם בן ואודי, וגם להופיע בכל מקום שייתן לי. בשלב מסוים התחלתי לעשות סטנדאפ. הכול התנקז, ופתאום השנה אני מרגישה שהתבססתי. אני יודעת מי אני ואני יודעת מה יש לי להגיד לעולם. ברגע שהרגשתי ש'יש אותי', דברים יכלו לקרות. הייתי צריכה לעבור הרבה סיבובים בשביל זה. בכל פעם שאני מלמדת, אני אומרת לתלמידים להתכונן למסע. זה מרתון ארוך, ומי שמפסיק באמצע – לא מגיע לקו הסיום. צריך אורך רוח".

יצרת לעצמך מקום להביא את עצמך בסרטונים באינסטגרם שזכו להצלחה.
"זה התחיל מזה שראיתי כל מיני סדרות והרגשתי שאני יכולה לשחק את זה, אבל הבנתי שהסיבה שלא נותנים לי היא כי אני בעצמי עוד לא בשלה. פשוט החלטתי לנסות לשחק את זה באינסטגרם, לעשות את מה שלא נותנים לי לעשות. אם את משחקת עם ציניות זה יוצא קרינג', ואז פתאום נוצר איזה קרינג' איום שתופס ניואנסים ופרטים בסוגי משחק למיניהם. אנשים נורא אהבו את זה, ראו את זה ואף אחד לא אמר את זה. פתאום זה זרם וזה נורא עזר לי להיפטר מהציניות. הסתכלתי על עצמי והבנתי שאני באמת יכולה לשחק. סללת לעצמך את השביל, כי אין ברירה".

"הרגשתי לראשונה שאני בשלה לזה"

נצר מלאה במחמאות על ההפקה החדשה שבה היא משתתפת, ומספרת בהתרגשות כי כל אנשי הצוות הם "פשוט אחלה אנשים עוד לפני היוצרים שהם". היא מציינת כי "זו פעם ראשונה שמפקידים בידיי תפקיד כזה גדול, וזו מחמאה גדולה בשבילי. הרגשתי לראשונה בחיים שאני בשלה לזה. זה לקח זמן, אבל זה הגיע הכי נכון. הטקסטים בצילומים ישבו כל כך טוב, שהרגשתי שאני לא צריכה להתאמץ כדי להגיד אותם".

על סט הצילומים נוצרה אווירה ייחודית של גיבוש חברתי נדיר. "היו מלא צחוקים", היא משחזרת בחיוך. "פשוט נהיינו חבורה. זו הפכה להיות משפחה, וזה לא דבר שקורה הרבה על סטים מהניסיון שהיה לי עד עכשיו. הרבה פעמים אצל שחקנים יש איזו אינדיווידואליות, ופה זה לא היה. כולם היו משפחה אחת גדולה. הרגשתי כאילו אני נוסעת לטיול שנתי".

כמעט כל משפט שני בתסריט טומן בחובו פאנץ' או בדיחה. המשחק בסדרה קומית, כמה הוא שונה לעומת סדרת דרמה?
"קומדיה זו האומנות הכי קשה. מבחינתי שיחקתי מהלך דרמטי של דרמה. הבדיחות כל כך שזורות בטקסט, וכולם שם עושים את זה – וזה מה שעובד. אף אחד לא לוחץ על הבדיחה, היא פשוט עוברת כמו סירה על המים, המעבר חלק. הייתה איזו רוח שעטפה את כולם – להיות ברגע הדרמטי שהסצנה מביאה, ולא להיות בקומדיה. ברגע שאת לא 'בקומדיה', זה יוצא הכי מצחיק. בכל דרמה טובה יש קומדיה. העלילה והדמויות בסדרה לא מפסיקות להפתיע, והיה חשוב לשמור על הקו הזה".

איך הייתה העבודה עם בר אלמליח, האיש שמאחורי "הפשוטע"?
"בר היה הרבה על הסט, והוא הבן אדם הכי מדויק ומאבחן פרטים שפגשתי. להיות איתו על הסט זו מתנה. הוא שם לב לפרטים קטנים שאף אחד אחר לא שם לב אליהם. את יכולה להגיד את הטקסט בצורה מסוימת, ואז הוא בא ואומר את הטייק שלו – והוא הופך את זה למשהו הרבה יותר מיוחד. הראייה שלו היא מאוד שונה וספציפית. זה היה נכס. הבן אדם הוא גאון, בחיים לא פגשתי בן אדם שחושב כל כך מהר. מאוד שמחתי בכל פעם שהוא בא".

"קושמרו אמר לי: ''את לא מבינה מה עשית'"

אחד הלהיטים הוויראליים הגדולים שלה הוא השיר שכתבה על איש חדשות 12 דני קושמרו, "אבא שלי זה דני קושמרו". היא מספרת: "אני ואבא שלי לא הכי מוצלחים, והיה משהו בדני קושמרו – בטח בימים שאחרי 7 באוקטובר – שנתן תחושת ביטחון. הפזמון פשוט עלה לי בראש. באותו זמן הייתי במופע 'ציפורלה', אמרתי להם 'בואו נעשה את זה', ולא ייאמן לאן שזה הלך. זה מטורף שרגע של שטות יכול להפוך לשפה שגורה, וזה אפילו הביא אותי להשתתף בתוכנית 'המרדף'. בהמשך גם דיברנו בטלפון, והוא אמר לי: 'את לא מבינה מה עשית'... כפרה עליו".

לצד הנוכחות ברשת, נצר היא שחקנית תיאטרון פעילה ועסוקה בבמות המובילות בארץ. כיום היא משחקת בשלוש הצגות מצליחות במקביל – "הלילה ה-12" בתיאטרון הבימה, "רינגו" בתיאטרון הקאמרי ו"יהודים רעים" בתיאטרון החאן. עוד היא מרגישה חובה להביע תמיכה בגוף השידור שהרים את הסדרה: "אני חושבת שתאגיד השידור הישראלי (כאן) חייב להמשיך לפעול לנצח לא משנה מה".

הפתיחות של נצר בנוגע לבריאות הנפש מעוררת השראה. "כשהייתי ילדה, לא הייתה ברירה והייתי חייבת לקחת ציפרלקס. ה-OCD השתלט לי על החיים ולא ישנתי בלילה. כשאת ילדה את חושבת שאת נורא מוזרה או משוגעת. הכדורים עזרו מאוד, ומאז אנחנו בלתי נפרדים. זה הציל לי את החיים. חשוב לי להגיד לכל מי שבימינו עדיין אומר דברים נגד כדורים – אם הייתה לכם סוכרת, הייתם לוקחים אינסולין, וזה באמת מציל אנשים. למדתי שלדבר על זה מאוד עוזר, ולידי אנשים מרגישים מאוד בנוח כי אני פתוחה בנושא".

גם במישור האישי מצאה נצר את השקט והאיזון שלה. היא נשואה כבר שמונה שנים ליגאל, איש הייטק ללא כל זיקה לעולם המשחק. "הכרנו באו-קיי קיופיד", היא מספרת. "בחיים לא היינו נפגשים בשום מסגרת חברתית אחרת, אין לנו שום ממשק חברתי ושנינו היינו אחרי מערכת יחסים ארוכה". נצר מספרת על תחושה מיוחדת כבר לאחר הפגישה הראשונה. "בפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה לי הרגשה בבטן שמצאתי את החבר הכי טוב שלי. לא חשבתי שבחיים אני אגיד את זה, אבל רציתי להתחתן איתו – את כל החבילה – וזה היה כל כך כיף כי זה היה איתו".

אף שבן זוגה לא קשור לעולם המשחק, נצר אומרת שהוא מי שיודע להגיד לה אם היא משחקת טוב או לא. "בגלל שאני באה ממשפחה של גרושים, זה נס מבחינתי. הוא הסלע שלי ומאזן אותי", היא מוסיפה. עכשיו, כשהתגובות לסדרה של "הפשוטע" לא מפסיקות להגיע, נצר אומרת: "אנשים נטרפים, כבר חושבים שזה קאלט, והתגובות מאוד ריגשו אותי. בשבילי לראות את עצמי על המסך בתפקיד הזה זה מיוחד – תמיד שיחקתי את המצחיקה, אף פעם לא נתנו לי לשחק מאהבת של מישהו. פתאום יש פה איזה פנייה מקצועית כזאת. אני רוצה להגיד בסאחיות רבה: הומור הוא התרופה הכי טובה שיש. אם אתם מאמינים שאתם יכולים לעשות משהו – אתם יכולים לעשות אותו".