גיתית פישר בזכות עצמה: המלצות תרבות לפתיחת השבוע

פישר מגלמת את שגית, בודקת ביטחונית בת 33 בנתב"ג, שעומדת במקום בזמן שאלפי נוסעים חולפים על פניה בדרכם ליעד אחר. גם בחייה האישיים היא תקועה, כשהיא עדיין חיה עם אביה, מוזיקאי מתוסכל ואגוצנטרי בגילומו של צחי גראד, במערכת יחסים תלותית שבה היא מחזיקה את הספק-דירה-ספק-מחסן שלהם, והוא מקפיד להזכיר לה שהיא שמנה ולמה היא לא מסוגלת להסתדר בלעדיו. כשהוא מקבל הזדמנות להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "תיסלם" ומוציא אותה מהבית, היא נאלצת להתחיל לבנות לעצמה חיים.

בניגוד לחומרים שהתרגלנו לקבל עד כה מפישר, "בודקת" היא לא סדרה שמפזרת פאנצ'ים בקצב של מערכון. הצחוק בה נולד מרגעים של מבוכה, מעלבונות וממבט מלא חשד וסלידה ששגית מפנה כלפי בני אדם אבל גם כלפי עצמה - גם אם היא לא מודה בזה בהתחלה. זו לא הסדרה הראשונה על כל מה שיפה ועלוב בחיים האלה, אבל הכתיבה של פישר חדה וייחודית מספיק כדי להצדיק אותה. לצידה, גראד ושרית וינו-אלעד מצוינים כהורים שהאהבה מהם מגיעה לא לפני עקיצה.

"הפשוטע"
ועכשיו ל"זאתי". כלומר, לאושרית סרוסי, החצי השני שלצד גיתית פישר, שמככבת בימים אלה בסדרה "הפשוטע". שבע שנים אחרי שעמוד האינסטגרם התמים למדי נפתח והפך פסטיגלים, משפט קאלט מ"השיר שלנו" או תמונת ארכיון של נינט לממים כמעט לאומיים, המעבר למסך הקטן נשמע כמו רעיון מתבקש אבל גם כזה שיכול להשתבש בקלות. עמוד ויראלי, מוצלח ככל שיהיה, לא בהכרח מחזיק פרק של חצי שעה. אלא שהסדרה החדשה של כאן 11 מבינה כבר מהפרק הראשון שאין טעם לנסות לתרגם את "הפשוטע" לשפה טלוויזיונית מהוגנת יותר, ובמקום זאת מכניסה את הטלוויזיה לתוך הראש שלה.

במרכז הסדרה נמצאת בת אל (בצי), בגילומה של סרוסי. אחרי שהארוס שלה נהוראי נפרד ממנה במהלך החינה, היא עוזבת את אופקים, עוברת לתל אביב עם שתי חברותיה ומתחילה ללמוד תקשורת במכללת "סבידור מרכז" - סימן ראשון להומור המזוהה עם ההוגה בר אלמליח-דונצוב, שיצר את הסדרה עם סרוסי וחן רוטמן (יוצרי סדרת הרשת "חנאל ומכבית"). מי שלא מכיר את הקוד של "הפשוטע" או לא גדל על רפרנסים לתרבות הפופ של שנות ה-2000 עלול לפספס את ההומור שלה או לא להבין למה יש צופים שמתרגשים מאזכור אגבי של "כמעט מלאכים". בתוך הטלוויזיה הישראלית הכבדה של התקופה, זו עדיין קומדיה ורודה ואין צורך להשלים שנים של פוסטים כדי ליהנות ממנה.

שמעתם את זה?
מי ששם פליי על האלבום החדש של צ'ארלי XCX שיצא בסוף השבוע וקיווה לקבל brat 2, התבדה מהר מאוד ותהה לאן נעלמו הבאנגרים שהחזיקו עונה שלמה. קיץ 2024 נצבע מסביב לעולם בירוק זרחני של brat - אותו אלבום הייפר פופ שהשתלט על הרחבות וסיפק לאינטרנט נרטיב שלם סביבו בפונט אריאל. צ'ארלי הייתה יכולה לנסות לשחזר את הנוסחה ולסחוט ממנה עוד, אך במקום זאת באלבומה החדש Music, Fashion, Film היא פונה לכיוון הפוך והרבה פחות מיידי כמעט במופגן. תיפרדו מהמועדונים והביטים המרקידים ותגידו שלום לגיטרות מלוכלכות, מקצבים שבורים ושירים שנשמעים כאילו הוקלטו רגע לפני שמישהו הספיק למקסס אותם באולפן.

למרות ההצהרה ב-Rock Music, השיר הפותח, לפיה רחבת הריקודים מתה - זה לא באמת אלבום רוק, לפחות לא במובן המסורתי. צ'ארלי (שרלוט אייצ'יסון הבריטית) והמפיקים הקבועים שלה, איי-ג'י קוק ו-Easyfun (פין קין) משתמשים בגיטרות כפי שהם נוהגים ליצור מוזיקה אלקטרונית. הם מותחים, מעוותים ומפרקים אותן. בשיר Card Declined הפוסט-פאנק הופך להתקף חרדה וצ'ארלי מציגה נקודת מבט חדשה על המטריאליזם ועל אורח החיים החומרי של "המתחזים" - אנשים שמוכנים לרכוש כל דבר ובלבד שהוא משרת את הסגנון האסתטי המועדף עליהם באותו רגע, לפני שיעברו לפריט הבא. Yeah הוא שיר במשקל נוצה אבל מהנה כל כך, שבנוי סביב מנטרה מוזיקלית מגוחכת בפשטותה. SS26 נשמע בו-זמנית כמו שיר אופנה קליל להתהלך איתו על המסלול, אבל גם כמו נבואת חורבן על כך שבאביב-קיץ 2026 העולם צועד לעבר תהום עמוקה ושום מוזיקה, אופנה או סרט טוב לא יצילו אותו.

התקשורת והמעריצים תהו אם זה עידן הרוק של צ'ארלי, אבל מאחורי התרגיל הסגנוני עומד אלבום שנוצר בעקבות השאלה מה עושים אחרי שהשגת בדיוק את מה שרצית. היא כבר הכריזה שעידן brat הסתיים, ולכן צ'ארלי עוסקת כאן בעבודה מאחורי הקלעים - ביצירה, בהשלכות החשיפה, באגו ובתחושה שהזהות הפרטית הולכת ונבלעת בתוך הדמות הציבורית. Camera בוחן את המשיכה שלה לקולנוע ואת האפשרות שמשחק מאפשר לה לברוח מעצמה (והיא אכן פיתחה קריירה כזו), בעוד שבשיר הנועל את האלבום, No One Lasts Forever, נשמע בכפילות אין-סופית קולו של הבמאי דייוויד קרוננברג (!) בן ה-83 שמזכיר כי גם אומנים, כוכבים ותופעות תרבות לא נשארים לנצח.

View this post on Instagram

A post shared by Charli (@charli_xcx)