"אני סובל מקשיי נשימה, עוד יציאה מהארון": יהודה פוליקר חושף את המאבק הרפואי

אנחנו רבע שעה לפני ההופעה. מה אתה מרגיש?

"הבעיה היא במעברים", אומר לנו יהודה פוליקר רגע לפני שהופיע השבוע בפסטיבל "חוצות היוצר" בירושלים. "כשאני הולך קצת אז חסר לי חמצן. אני מרגיש את הקושי. יש פחדים לעלות למעלה, ושאני לא אהיה בסדר. אבל אני עולה לבמה ואני בסדר".

אבל כששרים, וקשה לנשום, איך מתמודדים עם זה?

"לא מתמודדים. זורמים".

קורה לך שאתה משתנק על הבמה?

"משתנק, אז אני משתעל הצידה. לא הייתי עולה לבמה אם לא הייתי יודע שאני יכול לשיר כמו שאני רגיל וכמו שאני רוצה. עולה, שם את הגיטרה עליי, מתחיל הרעש, פותח את הפה ושר".

יהודה פוליקר כבר ניצח איתה הכול. עם המוזיקה, הוא התגבר על הגמגום בדיבור, על טראומות השואה של בית הוריו ועל ההומופוביה הקשה. עכשיו, בגיל 75, הוא נאחז בשירים שלו כדי להתגבר על קרב חייו.

"יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון", אומר פוליקר כשאנחנו שואלים לשלומו, תוך שהוא מצטט את שירו "איך קוראים לאהבה שלי" מ-2001.

איך אתה מרגיש?

"ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה. מי הבא בתור ומי בתור הבא", הוא ממשיך עם הרפרנס לשיר.

לומדים לחיות עם זה ככה?

"למדנו כבר לחיות עם זה ככה".

אבל זה כואב.

"פחות", הוא משיב והפעם מצטט את "פחות אבל כואב".

"לפני שנה ומשהו עשיתי בדיקות, ולצערי גילו שיש לי פיברוזיס ריאתי. הצטלקויות בריאות. זה אומר שהתחלתי תקופה של קושי בהליכה ובנשימה. כשאני יושב רגוע ושקט, אני לא מרגיש את זה. אבל כשאני הולך עשרה צעדים, אני מתחיל להרגיש את הקושי".

מה שינית באורח חייך בשנה האחרונה?

"אני ישן בלילה עם חמצן כדי שיהיה לי יותר אוויר נקי. אני לוקח כדורים כדי שהמחלה לא תתפתח לכיוון הלא טוב, שיעצרו את זה. להבריא אני לא בטוח שאפשר. אני משער מהיכן זה בא. קודם כול, גדלתי באזור מזוהם בחיפה. גם עבדתי שנים עם חומרים כימיים במספרה. הייתי ספר. נשמתי את כל הדרעק, ועישנתי סיגריות".

יש רגעים שאתה מרגיש שאתה כמעט נחנק?

"לא בדיוק, אבל אני מרגיש שקשה לי לעשות הליכה".

זה לא קורה לך בהופעה?

"לא, אבל למעשה כשאני עולה לבמה אני שוכח מהכול".

כשהוא נשאל למה היה חשוב מבחינתו לשתף את דבר המחלה, אומר פוליקר: "בכל דבר שעשיתי בחיים, תמיד שיתפתי את כולם. חשוב לי שהקהל ידע מה עובר עליי. עכשיו אני בקשיי נשימה. שידעו, עוד יציאה מהארון".

פיברוזיס ריאתי היא מחלה קשה ומסוכנת שמובילה להצטלקות הדרגתית של הריאות ומותירה את החולה ללא אוויר. אין דרך לשפר את המצב, אבל אפשר לחיות איתה בעזרת תרופות. פוליקר, אומן אמיתי, מתמודד איתה בדרכים יצירתיות. "פה כיף לי", הוא אומר בבית הקפה התל-אביבי שבו אנחנו נפגשים. "פה אני יושב, הכול טעים, ואני מצייר".

מה עושה לך הציור?

"רוגע. אני מעלה פרצופים מהאוב. הכול מהדמיון. אין גבול לדמיון".

נבהלת כשבישרו לך שאתה חולה?

"לא, מה יש להיבהל? מתים פעם אחת ממשהו".

אתה לא מפחד מהמוות.

"אני לא מפחד מהמוות עצמו, אלא מהקושי שיכול להיות לפני. כאבים ואי-יכולת לתפקד".

עכשיו יש קושי.

"אבל זה לא קושי של מוות. מוות, אולי יש שם דברים טובים כשנעבור לצד השני. אני מאמין שיש משהו מעבר".

הילד שברח מהכיתה לגיטרה ועד "יאסו יהודה"

בשנה האחרונה מאז שהתגלתה המחלה פוליקר מופיע כרגיל, מתמודד עם הצל החדש שלו ולא נותן לו לנצח. "מגיל 13 אני מנגן על גיטרה", נזכר פוליקר בשיר שגרם לו לרצות להיות מוזיקאי. "השיר שכל נגן גיטרה התחיל לנגן - 'בית השמש העולה' (The House of the Rising Sun של להקת 'אנימלס', י"ר). איך ששמעתי, זה היה הסוף. לא רציתי לשמוע יותר על לימודים. הייתי בורח מהשיעור, לוקח את הגיטרה, מצייר קווים איפה הוא לוחץ, ולמדתי לבד לנגן".

תחילת הדרך של פוליקר עם להקת הרוק "בנזין" שינתה את פני המוזיקה בישראל. בשנה שעברה, 40 שנה אחרי שהם התפרקו, הגיטריסט יחיאל ("קיטש") אמסלם, מת בגיל 73. "היה לי עצוב שהוא מת צעיר כל כך. קיטש כתב שיר נורא יפה שהשאיר אחריו זיכרון שילווה אותו כל הזמן", הוא מציין את "גשם", שהלחין ושר אמסלם.

אלבום הסולו הראשון שלך, "עיניים שלי", בכלל לא היה אמור להיות שלך.

"לא, ב'עיניים שלי' כל אחד היה צריך לשיר רצועה. למשל, לאריק (איינשטיין) נתנו את הכבוד לבחור. גידי (גוב), יהודית (רביץ), כולם סירבו".

את השיר "עיניים שלי" עצמו נתת לאריק והוא סירב?

"בזמנו, אריק שר כמה שירים יווניים, אבל הוא חשב שזה לא נכון לו באותה עת. אחרי שעשיתי את 'עיניים שלי' והוא שמע את 'שיר השיירה' ו'שכשנבוא', הוא החליט להקליט אותם וקרא לי להוסיף את הצבע היווני. משם, 'יאסו יהודה'".

הקריאה המזוהה עם פוליקר נאמרה על ידי איינשטיין כאשר הם הקליטו את השיר "שכשנבוא" מ-1986, וזאת מתוך כוונה לפרגן לאומן, שמנגן סולו על בוזוקי בשיר.

הופתעת?

"כן".

מה אתה זוכר מההקלטות עם אריק?

"כיף, טוב לב. זמר נהדר".

כשאתה מופיע היום, יש שיר מסוים שעושה קווץ'? שמרגש אותך יותר מאחרים?

"יש רגע קצר בין אדר לניסן...", הוא מתחיל לשיר את "קצר פה כל כך האביב".

למה דווקא זה?

"דויד גרוסמן כתב את המילים לבנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השנייה. כל הזמן אתה שומע חדשות 'הותר לפרסום', 'הותר לפרסום'. כואב הלב מהפרסום הזה, ודי. אני לוקח את זה ללב ולריאות".

"שנים לקח לי להשתחרר מזה שאהבתי ולא נאהבתי. אז עכשיו אני מחכה"

יהודה פוליקר

כמאמר השיר "זה הילד שבך", אנחנו שואלים את פוליקר אם "יש שם איזה שיא שאתה לא שברת". לדבריו, "הדבר היחיד זה להיפטר מזה", הוא מניח את היד על הריאות. "זה השיא שאני צריך לשבור עכשיו. להרגיש יותר טוב. 'יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת…'".

יש עוד אהבה שאתה לא אהבת?

"אני מחכה".

עדיין?

"כן, כל הזמן. מה יהיה אם לא נחכה?".

אתה מרגיש פספוס?

"תראה, פעם ראשונה שאהבתי זה היה שוק. שנים לקח לי להשתחרר מזה שאהבתי ולא נאהבתי. זה היה בגיל 20-19. אחר כך כשהגעתי לתל אביב, שוב זה הכה בי ושוב זה לא היה. אז עכשיו אני מחכה".

אבל כן היית בזוגיות פעם.

"בזוגיות כן, בקשרים כן, אבל לא באהבה שאתה אוהב וגם נאהב. אהבה לא נגמרת עד הדקה האחרונה של החיים".

"בלי לשיר ולנגן כבר לא אהיה אותו הדבר"

האהבה הכי גדולה של יהודה פוליקר הייתה ועודנה הבמה. בתחילת ספטמבר הוא ימשיך לחגוג 40 שנה לאלבום "עיניים שלי" עם הופעות בהיכל התרבות תל אביב ובאמפי לוחמי הגטאות. חרף ההתמודדות עם מחלת הריאות, גם הרופאים מעודדים את פוליקר להמשיך להופיע. המוזיקה היא הרי עדיין בעלת כוח ריפוי.

כשהוא נשאל אם שקל להפסיק להופיע, משיב פוליקר: "עדיין לא. זה מנקר לי בראש כל הזמן. לא בגלל מה שיש לי. לפעמים אתה אומר 'הגעתי עד כאן', אולי מספיק. אבל אלה החיים שלי. זה אני. בלי לשיר, בלי לנגן ובלי לעמוד על הבמה בפני קהל, לתת את עצמי, אני כבר לא אהיה אותו הדבר".