"סוף רחוב האלון" הוא סרט קיץ בטעם של פעם, אבל אין בו הרבה מעבר לזה

הוליווד אוהבת לקחת במאי אינדי שיצרו סרטים עצמאיים, מצליחים ושוברי קונבנציות, ולהכניס אותם למכונה. לפעמים זה עובד מצוין, בסרטים שמצליחים לשלב בין הקול הייחודי של הבמאי לקולנוע מסחרי במיטבו - כמו ריאן קוגלר ו"חוטאים", גרטה גרוויג ו"ברבי", או ממש לאחרונה, עם שובר הקופות של דסטין דניאל קרטון, "ספיידרמן: יום חדש". ולפעמים המכונה מוציאה את מה שייחד את הבמאי ומנפקת עוד מוצר הוליוודי מלוטש אבל בלתי זכיר. זה המקרה של דייוויד רוברט מיטשל ו"סוף רחוב האלון".

רוברט מיטשל פרץ לתודעה עם סרט האימה הסוריאליסטי "משהו עוקב אחריי", על נערה שמתמודדת עם ישות שעוקבת אחר קורבנותיה לאחר שהם מקיימים יחסי מין. הוא הצליח ליצור סרט אווירתי ומכשף שמשחק עם נוסחאות הז'אנר, וקיבל תקציב גבוה יותר למותחן "תעלומה בסילבר לייק" מ-2018, שהלך לאיבוד בתוך המסתורין שלו וכשל אצל המבקרים ובקופות. מאז לא ביים, עד לסרט הנוכחי, שבו אולפני האחים וורנר נתנו בידיו 80 מיליון דולר להפיק רעיון מקורי שהגה.

הפרמיס פשוט: מה היה קורה אם שכונה שלמה הייתה עוברת בזמן לעידן המזוזואיקון, תקופת הדינוזאורים, לפני כ-200 מיליון שנה? או, אם תרצו, "פארק היורה" פוגש פרק ב"אזור הדמדומים". כמו ב"משהו עוקב אחריי", רוברט מיטשל לוקח חיים פרבריים מוכרים ומכניס לתוכם איום מסתורי ובלתי מוסבר, רק שהפעם הוא עושה את זה באופן הכי מוכר שיש.

עלילת הסרט מתחילה בתחילת שנות ה-80, בבית פרברי מטופח שבו חיים בני הזוג גרג (יואן מקגרגור, "טריינספוטינג") ודניס (אן האת'ווי, שלאחרונה רואים אותה בכל מקום אפשרי) עם שני ילדיהם, בריאן (כריסטיאן קונברי, "פרנקנשטיין") ואודרי (מייסי סטלה, "התחת הזקן שלי"). גרג, בדיוק כמו בסרט "אשליות מתוקות" שמציג בקולנוע, מסתיר ממשפחתו כי פוטר ועובד כשליח פיצה מזדמן. היחסים עם אשתו הולכים ומידרדרים, ונדמה שהם על סף גירושים.

השגרה מתחילה להתערער כשצמח פרהיסטורי מבליח בגינת השכנה וערימת צואה של פרות צצה בגינת השכן המעצבן, אבל העניינים משתנים לחלוטין כשאור גדול מגיח מהשמיים ומשגר את השכונה מאות מיליוני שנים אחורה בזמן. לפתע היא מוקפת ביער טרופי מלא בדינוזאורים וביצורים פרהיסטוריים, והסרט הופך להרפתקת אימה סטייל "פארק היורה", שבה המשפחה תצטרך להימלט מהחיות המשחרות לטרף ולגלות מחדש את הקשר ביניהם.

אי אפשר להכחיש ש"סוף רחוב האלון" הוא פאן שמבוים היטב, ומספק את קהל אוהבי ההרפתקאות סטייל סרטי האייטיז. לא סתם הוא מתרחש בשנות ה-80: משהו בעלילה הנאיבית שלו, בסיפור ההתבגרות ולפעמים גם בשוטים שמשחזרים אחד לאחד סרטי אייטיז אהובים, קוסם לאוהבי העשור שבו נדמה שהכל היה פשוט יותר.

אלא שבסופו של דבר זוהי לא יותר ממחווה חביבה, שלא משתווה לסרטי האייטיז הגדולים ומחווירה בצילם. היא אומנם טובה יותר מרוב סרטי "עולם היורה", אבל זו לא חוכמה גדולה. הבעיה של הסרט היא שהוא נופל בין להיות סרט ילדים ברוח שלו, שיהיה ילדותי מדי לקהל בוגר, לבין אימג'ים של סרטי אימה שיהיו מטרידים לקהל צעיר. הדמויות בו לא באמת מפותחות או מעניינות (פרט לדמותו של יואן מקגרגור, שלא יכול לשחק רע), והסוף צפוי מראש ומלא בכשלים לוגיים. כסרט קיץ שנועד לנקות את הראש בטעם של פעם, הוא עובד; רק שאין בו הרבה מעבר לזה.