"החרם המשיך, צחקו עליי, ואני שמרתי על פאסון": הווידוי החשוף של יהודה לוי

בפוסט שהעלה היום (חמישי) לחשבון האינסטגרם שלו שיתף יהודה לוי (47), אחד השחקנים האהובים בישראל, בחרם הקשה שעבר כילד זר בדרום אפריקה. מי שהציפה בו את הזיכרונות, היא בתו הבכורה נאיה, שנולדה לפני חצי שנה לו ולדנה פרידר (39).

כחלק ממהלך לאומי בשם "זה קו אדום" שיזם בית הנשיא למאבק בחרם ובבריונות, שיתף השחקן: "אני עדיין סוחב איתי חרם שעברתי כילד. לא חשבתי שאכתוב את המשפט הזה", פתח לוי את דבריו. "אבל מאז שנאיה נולדה, אני מסתכל לפעמים על החיוך שלה וחושב על היום שבו היא תצא לעולם באמת. המחשבה שמישהו יכול לגרום לחיוך הזה להיעלם, לגרום לה לחשוב שהיא פחות יפה, פחות מעניינת, פחות ראויה או פשוט לא שייכת, מחרידה אותי. אולי כי אני מכיר את המקום הזה".

לוי המשיך ושיתף על התקופה המורכבת מעבר לים: "גדלתי חלק מהילדות שלי בדרום אפריקה. הייתי ילד שהרגיש קצת זר בעולם. אף פעם לא מלך הכיתה. תמיד קצת מהצד מסתכל, לומד, מנסה להבין איך משתלבים. בכיתה ו' סוף-סוף הייתה לי חבורה. הרגשתי שמצאתי מקום. ואז, במסיבת יום הולדת, ילדים מהכיתה עמדו מולי ואמרו לי שהם לא רוצים להיות חברים שלי יותר. אני זוכר אותם. אני זוכר את המקום. אבל בעיקר אני זוכר את הגוף שלי כאילו משהו בי התנתק. אחר כך החרם המשיך. צחקו עליי, התרחקו ממני, ואני שמרתי על פאסון. כאילו לא אכפת לי. אבל היה אכפת לי. הכל נכנס פנימה".

הבדידות, כך מתברר, היא זו שדחפה אותו לעולם המשחק: "כשלא היו לי חברים, התחלתי לראות המון סרטים. נשאבתי לעולמות אחרים, לדמויות אחרות. למדתי להיות זיקית. לקרוא חדר, להרגיש אנשים, להבין מה רוצים ממני ולהשתנות בהתאם. שנים אחר כך הפכתי את זה למקצוע - נהייתי שחקן".

לוי חשף גם את הפרידה הפתאומית מחבריו לאחר שהצליח להשתלב מחדש בחברה: "בגלל משבר כלכלי קשה במשפחה היינו חייבים לעזוב את דרום אפריקה במהירות. אסור היה לי אפילו לספר לחברים שאני עוזב. נכנסתי לבית של כל אחד משני החברים הכי טובים שלי, השארתי לו מכתב פרידה בחדר ועזבתי את המדינה בלי להגיד להם שלום".

החוויות הללו הותירו חותם על מערכות היחסים בחייו הבוגרים, ובצעד חשוף, הוא בחר להתנצל בפני אנשים שפגע בהם לאורך הדרך: "גם אני פגעתי באנשים. גם אני. צחקתי לפעמים על אנשים שלא הגיע להם... לאורך השנים היו אנשים טובים שנכנסו לחיים שלי ורצו להתקרב אליי ואני פתאום התרחקתי. לפעמים אפילו נעלמתי, בלי הסבר... היום אני מבין שאולי זה אותו מנגנון הגנה ישן. דווקא כשמישהו נהיה קרוב וחשוב, משהו בי נבהל. כי כשמישהו חשוב לך, יש לו גם את הכוח לפגוע בך.

"אז אם אתם קוראים את זה והייתם פעם קרובים אליי ופתאום לא הבנתם לאן נעלמתי אני רוצה לבקש מכם סליחה. לא תמיד התרחקתי כי לא רציתי אתכם. לפעמים התרחקתי דווקא כי הייתם חשובים לי יותר ממה שידעתי להכיל".

את הפוסט חתם במסר חד לילדים שלוקחים חלק בחרמות ובבריונות: "הכוח שיש לכם עכשיו הוא זמני. הכיתה הזאת תיגמר. בית הספר ייגמר. החבורה תתפזר. אין לכם מושג מי הילד שעומד מולכם... אבל גם אם הוא לעולם לא יהיה מפורסם, עשיר או 'מצליח' הוא בן אדם. אתם יכולים להשאיר בו פצע שיסחוב גם בגיל 47, או להיות מי ששינה לו את הסיפור. לפעמים מספיק: 'בוא, שב איתנו'".