צחי הלוי על שירותו הצבאי: "כולנו עסוקים בהדחקה"

היום הוא שחקן מנוסה ומוכר, אבל אפשר להגיד שאת תפקיד המשחק המקצועי הראשון שלו הוא קיבל כבר בצבא. את שירותו בצה"ל הוא עשה ביחידת שמשון, יחידת מסתערבים שפעלה ברצועת עזה מאמצע שנות ה-80 וסיימה את פעולתה לאחר הסכמי אוסלו. בריאיון לגלית גוטמן ואילנית לוי צחי הלוי שיתף על החזרה לתקופת השירות בסרט "מסתערבים בלב עזה" (שלישי, אחרי החדשות, קשת 12).

"כולנו עסוקים בסוג של הדחקה", סיפר הלוי ושיתף על הצלקות שנפתחו אחרי שנים רבות: "ראיתי איך אני נפתח אל מול החברים שלי שנפתחים ופתאום נוגעים בכל מיני פצעים כאלה שהם לא נברו ונגעו בהם במשך מעל 30 שנה".

מה העבודה על הסרט עשתה לך?
"זה היה מסע מאוד מרגש, מרתק ומאתגר, כי הגישה שלי הייתה לבוא ולבחון יחידה ששירתי בה שהייתה קיימת רק עשור. זאת בעצם פעם ראשונה שאנחנו מדברים על היחידה, שחושפים אותה ופתאום לבוא ולדבר עם האנשים, היחידה אומנם פורקה, אבל דאגנו לשמור על קשר".

איך זה היה לשבת ולנסות לגרום להם להיפתח?
"לתדהמתי, הם באמת נפתחו ודיברו באופן גלוי, אני בעצמי גיליתי כל כך הרבה דברים על היחידה, על איך בכלל היא הוקמה, איך הכל התחיל מכלום. לאט לאט רואים איך תוך כדי עשייה היא נבנית ומקבלת הכרה ולצד מה שקורה, אני חושב שהסרט הזה יחשוף בפני הקהל דברים שמאוד רלוונטיים לנו".

הלוי תיאר איך נראתה הרצועה בתקופת השירות שלו: "ראינו את ההתפתחות של כל ארגוני הטרור, פת"ח לצד חמאס, איך הכל התחיל מאלימות שהיא מאוד פיזית ועבר לאלימות של נשקים חמים. לצד יחידה שצריכה לעבוד ולפעול בצורה מאוד אינטנסיבית, בהתחלה היחידה הזאת הגנה על התושבים הפלסטינים בעזה מארגוני הטרור שניסו לפגוע במי שיצאו לעבוד ישראל".

במבט לאחור, הלוי הבין את הסכנה שנשקפה לו ולחבריו בשטח: "לצד המקצועיות והאימונים שאתה נערך אליהם, לפני שאתה בכלל מתחיל את הצעדים הראשונים, יש גם עניין של מזל. המזל שיחק לרובנו רוב הזמן, אבל היו גם פעמים שהוא לא היה לצדנו ושם שילמנו את המחירים. היינו צריכים שנייה להתאפס על עצמנו ולהבין שאנחנו חייבים להמשיך הלאה ולו רק בשביל אותם חברים שלנו שהשארנו בשטח".

הלוי היה מסתערב, כאמור, מה שאומר שהוא היה צריך לבנות לעצמו דמויות: "זה יכול להגיע לרמות של מאיפה אני בא, מה הרקע שלי, ההורים, מה השם, זה מאוד תלוי ברמת הכיסוי. לא משנה כמה אתה נערך, השטח תמיד מפתיע אותך ואחד הדברים שהיינו חייבים, זאת היכולת להיות יצירתיים תוך כדי תנועה. אין כמעט פעילות שלא היינו צריכים לבוא ולהתמודד עם איזשהו מקרה שלא התכוננו אליו, היינו צריכים להגיב בשניות כדי שלא להישרף, כדי להימנע מפגיעה בכוחותינו".

30 שנה אחרי אתה נכנס לעזה, זו כבר לא אותה עזה שאתה הכרת.
"הפעם האחרונה שהייתי בעזה הייתה בשנת 1995, התחילו להשקיע ולבנות שם ואתה אומר 'טוב, אולי משהו ישתנה'. כשנכנסתי בפעם הזאת, דברים לא השתנו שם, אתה יכול להרגיש את הכסף שהושקע במקום, מבנים, דירות, קאנטרי קלאבים ולצד זה ארגוני הטרור שם חוגגים, זה מאוד ציער אותי".

הפעם נכנסת לשם כאבא.
"ברגע שחציתי את הגבול ביקשתי מהאל שהמשפחה שלי תמשיך לחייך, שלא יקרה שום דבר שיגרום להם לעצב. מי שאומר שאין פחד זה שקר, זה משהו ששומר את הדריכות, אבל אתה לא מכניס מחשבות. היו מקרים שאני מבלה כמה ימים בתוך הרצועה ואז יוצא, לוקח את אדם לגן ביפו ויושב שנייה לשתות קפה. יש דיסוננס שהוא מאוד מורכב, אני מעריך שיש אחוז נכבד מהחברה הישראלית שחווה את זה והרבה פעמים קשה מאוד לעכל את הפער הזה".

איך מעכלים באמת?
"בתקופה שלי בצבא לא היה קב"ן, לא מדברים, אין טיפול פסיכולוגי. יש אירוע, יש לנו חבר'ה שנפצעו, נהרגו, אנחנו מתכנסים וממשיכים הלאה. לשמחתי כן יש הבנה היום שצריך לבוא ולפרוק, יש המון עמותות, נט"ל וכדומה, ויש המון פעילויות שעוזרות להקל".

איך אתה מתמודד עם מה שאתה ולוסי אהריש סופגים?
"אין פה קו אדום, אנשים מרשים לעצמם לבוא, להתעמר ולהתבריין בלי שמץ של שנייה, רגע לחשוב, זאת התקופה שאנחנו חיים בה. לצד המציאות הזאת, אני תמיד בחיי בוחר להיות אופטימי, יש רוע שקיים, אבל צריך להסתכל על הבן אדם כבן אדם, לא לשים עליו תוויות. אני מאמין שאנחנו לקראת שינוי בתפיסה הזאת, אני מוכן לדבר עם כל אחד שחושב אחרת ממני, לנהל שיח עמוק ומעמיק. אבל אני נגד כל התבריינות וביטול של בן אדם כי הוא חושב אחרת ממך, אצלנו זה לא קיים וככה נלחמים בזה".