חייך וחיי: בועז שרעבי חוגג 80 ומספר על מי נכתבו שיריו הגדולים

ישנם קולות שהם חלק בלתי נפרד מה-DNA של התרבות הישראלית, והקול של בועז שרעבי הוא מהבולטים שבהם. במשך שישה עשורים הוא מלווה אותנו - ברגעי אהבה מתחת לחופה, בטקסי זיכרון לאומיים ובימים של מלחמה ותקווה. עכשיו, כשהוא ניצב על סף העשור התשיעי לחייו, שרעבי מתפנה להביט לאחור על קריירה מפוארת שנבנתה על שילוב נדיר של נשמה, אלתור וחוסר פשרות.

"לתת את הנשמה ואת הלב", הוא שיר שעד היום מלווה המונים לאורך חייהם. "כשהשיר יוצא בהתחלה הוא לא מושמע כמעט", הוא נזכר בימים הראשונים של השיר שהפך להמנון הנתינה הלאומי. "מה שלא עשה לי הרדיו, עשו ההמונים, עמך ישראל".

התפנית של "לתת" הגיעה ממקום לא צפוי - מהקולנוע הפופולרי. "הסרטים של יהודה ברקן, 'אבא גנוב', היו להיט", שרעבי נזכר בחיבור המקרי אך הגורלי בין הקול שלו לדמותו של צ'יקו בן דוד על המסך. "והסרט הזה יצר תפנית לשיר. פתאום 'לתת' יצר בום".

כשהוא נשאל אם יכול להיות שבלי סצנת הסיום המיתולוגית של הסרט ההוא, השיר היה נשכח, שרעבי מהסס: "שאלה טובה. מרוב ההופעות הקהל היה מוציא את זה החוצה. שיר טוב בסופו של דבר יוצא מהלול". כיום, "לתת" הוא כבר מזמן לא רק פזמון ברדיו; הוא הפך לפסקול של אין-ספור רגעים מכוננים בחברה הישראלית, אבל עבור שרעבי, זהו קודם כול הסיפור האישי של הקשר בינו לבין בנו היחיד, עדי.

התחיל מג'יבריש: סיפור של השיר פמלה

עדי שרעבי, היום כבר בן 22, הוא העוגן המרכזי בחייו של אביו. כשעדי נשאל מהי התגובה השכיחה ביותר כשאנשים מגלים מי הוא אביו, הוא מחייך: "שואלים איך זה להיות הבן של בועז שרעבי, ואיך זה להיות עם אבא כזה מבוגר". לשאלה במה הוא דומה לאביו, עדי משיב ברצינות המהולה בהומור הפנימי שמאפיין את השניים: "וואו, הרבה. האף. סתם. אני מאוד עתיק בהתנהלויות שלי". בועז מוסיף: "אנחנו מסתדרים הכי יפה בעולם. כשהוא מעיר לי הערה, אני מתייחס להערה שלו יותר ממישהו אחר".

קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי הלהיטים של שרעבי, אבל מאחורי רבים מהם מסתתר סיפור של "כמעט". כמעט לא הושמעו, כמעט נדחקו לשוליים, כמעט נשכחו בחדרי העריכה. רק בדיעבד, ותמיד בזכות הקהל שאימץ אותם אל הלב, הם הפכו לקלאסיקות. רגע לפני חגיגות ה-80, שרעבי חוזר אל הרגעים שבהם הקריירה שלו בכלל כיוונה לזירה הבין-לאומית, בשפה האנגלית.

שרעבי החל את הקריירה שלו באנגלית: "הייתי מושפע מהשפה האנגלית, כי בגיל 16-17 הייתי בלהקות קצב. שרנו 'חיפושיות', שרנו 'רולינג סטונס', ניגנו 'צלליות'. ואז כשהייתי בלהקת כרמון, המצאתי שיר עם אנגלית ג'יבריש. בלהקה התאהבו בשיר ואמרו לי 'תשיר, תשיר את פמלה'. שלמה צח, שהיה האמרגן הראשון, אמר לי 'אני רוצה להקליט אותך עם השיר הזה'. כמו אש בוערת בשדה קוצים זה הפך להיות להיט".

ההצלחה של "פמלה" הגיעה עד להמבורג שבגרמניה. "הם רצו שאני אשיר את זה גם בגרמנית", הוא מספר ומאשר שקיימת גרסה כזו. "אבל פה נעצרתי. אמרתי שאני לא רוצה את החוזה הזה עם הגרמנים. ויתרתי על הרבה כסף כשביטלתי את החוזה. ככה לא שרדו החלומות להצליח בעולם הגדול. תאמין לי, הסתפקתי בעולם שלי, ארץ ישראל היפה שלי".

לגבי אותה "פמלה" מסתורית? שרעבי נזהר: "זאת שאלה טובה, כי אני נזהר בלשוני. יישב מולי חבר עם הגיטרה, וראיתי תמונה על הקיר. שאלתי 'מי זאת?', והוא אמר 'קוראים לה פמלה'. ואני מאוהב אז אמרתי לו 'תן לי מי מינור'. התחלתי באנגלית הרצוצה שלי דאז לשיר: I saw your picture on the wall... ככה באלתור. אני כל החיים שלי מאלתר. אני משער שהיא ידעה שנכתב עליה שיר, אבל לא חקרתי בזה".

"הלוואי": מהמקום האחרון - להמנון משמעותי

אחד הרגעים המכוננים בקריירה של שרעבי היה דווקא כישלון צורב במונחים של תחרות. בשנת 1986 הוא עלה לבמה של קדם האירוויזיון עם השיר "הלוואי". כשהוא צופה היום בקטעים ההם, הוא צוחק על המראה שנכפה עליו. "פה צדי צרפתי הלביש אותי, אני אתן לו מכות. עשה ממני ליצן. צדי הוא טוב למחזות זמר, אבל אני צריך חליפה אוף-וויט? אני תימוני, אני לא צריך אוף-ווייט. אהוד מנור המנוח אמר לי 'בועז, תשמע לו, הוא מקצוען', אז הקשבתי".

התוצאה בלוח הניקוד הייתה רחוקה מהצפוי והגיע במקום האחרון. "אתה זוכר את הרגע הזה שרק אור עקיבא נותנים לי רק נקודה אחת? אמרתי, כשיש עשן יש אש מתחת. לא נכנסתי לדיכי מזה, זה פשוט היה אטרקציה. וזה עובדה, זה היה אטרקציה. תודה אור עקיבא!". "הלוואי" הפך ברבות השנים לאחד ההמנונים המשמעותיים בישראל.

הקשר המיוחד עם אהוד מנור היה אחד מעמודי התווך של יצירתו. "זו הייתה זכות", אומר שרעבי בגעגוע. "הוא היה פזמונאי ענק. בדרך כלל ב-1:30 או 2:00 בלילה אהוד היה הולך למטבח לכתוב. הייתי מתקשר אליו, והוא היה לוקח את הטלפון ואומר לי: 'בועזיקו, התאהבת עוד הפעם?'. הוא צדק. הוא הרגיש אותי. הוא יידע שאני רומנטיקן ויידע לכתוב את הרגשות שלי. מספיק שהייתי אומר לו 'התאהבתי ב...', והוא כבר קלט אותי". כשמגיעים לשיר "כשאת נוגעת בי", שרעבי שומר על פרטיות ההשראה שלו בקנאות: "היא הייתה רווקה, היום היא נשואה. אולי היא לא רוצה שבעלה יידע שהיה לנו רומן? למה לי להבעיר אש?".

בועז על שושנה דמארי: "הייתי מעריץ שלה"

דמות מפתח נוספת בחייו הייתה שושנה דמארי, שאיתה הקליט את הדואט "לשיר איתך". "זו הייתה הגשמת חלום. הייתי מעריץ שלה", הוא משתף. "כשפניתי למנור אמרתי לו שכתבתי מנגינה וחשבתי על השורה 'שנינו יחד בסירה אחת'. הוא ענה לי 'סטופ, כתבת טקסט', ונסענו אליה. היא אפילו לא ביקשה לשמוע את השיר לפני, היא רק שאלה: 'מתי יש אולפן?'".

החברות עם דמארי כללה גם משמעת מקצועית. "לפעמים הייתי בא לבקר אותה והיא הייתה מעירה לי. אם מישהו אחר היה מעיר לי הייתי אומר לו 'סתום ת'פה', אבל לה היה מותר. היא אמרה לי: 'בועז, אומן כמוך עולה עם ג'ינס לבמה? תלבש גברדין'. עד שהיא נפטרה הופעתי עם גברדין. אחר כך הרגשתי חופש וחזרתי לג'ינס".

השורשים של שרעבי נטועים במשפחה גדולה מתימן - עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות. "להורים לא היה זמן", הוא נזכר. "אחי נחמיה, זיכרונו לברכה, לקח אותי לתשומת ליבו. הוא היה המנטור שלי, הוא ראה בי כישרון והחליט לטפח אותו. כולנו צריכים מישהו אחד כזה שידחוף אותנו ויאמין בנו".

כיום, העוגן המרכזי שלו הוא בנו עדי. "לא חוויתי אושר כזה בחיים שלי. בגיל 57 הפכתי לאבא, וזה עשה אותי צעיר ב-20 שנה. למה חיכיתי? הייתי עסוק מדי, והן באו אחת אחרי השנייה, הייתי שובב לא קטן. אבל לכל עונה יש את העת שלה, ואצלי העונה הגיעה מאוחר. אני ממליץ לכל הרווקים - להביא ילד לעולם זה משהו שאי אפשר להסביר. כשהוא נותן לי נשיקה בראש, זה יותר טוב מכל משקה. זו סטלה טבעית".

"כששרתי מול משפחות החטופים שרתי מהנשמה"

למרות ההצלחה והמשפחה, שרעבי דיבר בעבר בכנות על הצדדים הקשים של חייו. "אני רוב הזמן לבד. הבדידות היא האויב מספר אחת שלי", הודה. "כשאני לבד האלכוהול מתנגח עם הבדידות, אז אני צריך את הכמה דרינקים האלה. למדתי להילחם בבדידות שלי, ואלכוהול עוזר לשחרר לחץ. אני חובב משקה, אבל זה לא אומר שאני קם בבוקר ולוגם מבקבוק".

המציאות הישראלית הטעונה ממשיכה להדהד בשיריו. הוא נזכר בדמעות בהופעה מול משפחות החטופים בקריה, שם שר את "כשתבוא". "הרגשתי שייכות, שאני חלק מהם. שרתי מהסרעפת, מהבפנוכו. זו שירה שבאה מהנשמה". גם על השיר "מי יידע שכך יהיה" של עוזי חיטמן יש לו סיפור מעניין: "היו שתי גרסאות. בהתחלה חיטמן כתב 'זה לא נגמר, זה כבר עבר', אבל הוא שינה את זה ל'זה לא חלום, עוד יבוא היום' כדי להכניס אופטימיות כי זה נתפס כמסר פסימי בהתחלה. אחרי השינוי הזה השיר הצליח לגעת באנשים כי הוא היה אמיתי".

בחודש הבא יחגוג שרעבי את יום הולדתו ה-80 במופע חגיגי בהיכל התרבות בתל אביב, יחד עם תזמורת האופרה הקאמרית. כשהוא נשאל אם הוא חושב על "הישורת האחרונה", הוא מחייך בביטחון: "לפעמים כן, אבל אני רואה יותר רחוק - 81, 90. אני רוקד סטפס לא רע, כמו ג'ין קלי. אני עושה צעדים קטנים, אבל אני רקדן של החיים".

יש לו עוד חלום אחד גדול שתלוי ועומד. "זה חלום שלא עוזב אותי. כשהייתי בבר-מצווה של עדי לפני תשע שנים, דמעתי כי זכיתי להיות שם. פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי: תן לי עוד קצת, אני רוצה להיות בחופה שלו. כשזה יתגשם, אני אלך לאותו בית כנסת ואצעק: תן לי לראות את הנכד. יש לי עוד תוכניות".