האומנית היפנית יאיוי קוסמה הלכה לעולמה בגיל 97

האומנית היפנית יאיוי קוסמה, מהאומניות המצליחות והמזוהות ביותר בעולם, הלכה לעולמה בגיל 97. קוסמה מתה ב-14 באוגוסט בבית חולים בטוקיו, ומותה הוכרז היום (חמישי) בהודעה שפרסם הסטודיו שלה. "במהלך חיים יוצאי דופן שהוקדשו לחלוטין ליצירה אומנותית, קוסמה ניהלה קריירה בין-לאומית פורצת דרך כאומנית אוונגרד", נמסר. "היא המשיכה לצייר עד ימיה האחרונים, מעולם לא הניחה את המכחול".

קוסמה, שהפאה האדומה שלה הפכה לחלק בלתי נפרד מדמותה הציבורית, מזוהה יותר מכל עם הנקודות, הדלעות הצבעוניות ו"חדרי האין-סוף" - מיצבי מראות שיוצרים אשליה של חלל אין-סופי. בעידן האינסטגרם הפכו המיצבים שלה לאטרקציות, עם תורים של שעות עבור דקות ולעיתים אפילו שניות ספורות בתוך החדרים. אלא שקוסמה פיתחה את השפה האומנותית הזאת עשרות שנים קודם לכן, הרבה לפני שהפכה לתופעת תרבות עולמית.

בישראל זכתה קוסמה לחשיפה רחבה עם תערוכת הענק שלה במוזיאון תל אביב לאומנות, שנפתחה בנובמבר 2021 והפכה לאחת התערוכות המדוברות והמצליחות שהוצגו במוזיאון. התערוכה, שהתפרשה על פני שישה חללים ושני מבנים, הציגה עשרות עבודות משבעה עשורים של יצירה, לצד ארבעה מ"חדרי האין-סוף" המזוהים עמה. הביקוש לכרטיסים היה עצום, והתערוכה משכה קהל רב גם מחוץ למעגל הקבוע של חובבי האומנות והפכה לאירוע תרבותי בולט בישראל.

קוסמה נולדה ב-1929 בעיר מצומוטו שביפן למשפחה אמידה שעסקה בגידול צמחים. לדבריה, ילדותה הייתה קשה, ובגיל צעיר החלה לחוות הזיות שבהן פרחים ודפוסים התפשטו סביבה, כיסו את החדר ואת גופה ואף דיברו אליה. היא החלה לצייר את מה שראתה כדרך להתמודד עם החוויות הללו - ומכאן נולדו כמה מהנושאים שילוו את עבודתה לאורך כל חייה: חזרתיות, אין-סוף והיעלמות העצמי בתוך דפוס שחוזר על עצמו.

ב-1958 עזבה את יפן ועברה לניו יורק, שם השתלבה בסצנת האוונגרד של שנות ה-60. היא יצרה את ציורי "רשתות האין-סוף" העצומים, פסלים ורהיטים שכוסו בצורות פאליות מבד, ובהמשך גם את חדרי המראות הראשונים שלה. קוסמה טענה במשך השנים כי אומנים גברים מצליחים, בהם אנדי וורהול, אימצו רעיונות שפיתחה בזמן שהיא עצמה נדחקה לשולי עולם האומנות. אחד מציורי "רשתות האין-סוף" שמכרה בתחילת דרכה ב-75 דולר בלבד נמכר ב-2014 תמורת 7.1 מיליון דולר - אז שיא במכירה פומבית ליצירה של אומנית חיה.

לצד עבודותיה בגלריות, קוסמה הפכה בשנות ה-60 גם לדמות פרובוקטיבית בסצנה הניו-יורקית. היא ארגנה מיצגים בהשתתפות אנשים עירומים שגופם כוסה בנקודות, הפגנות נגד מלחמת וייטנאם ואירועים למען זכויות להט"ב. ב-1968 אף ערכה בניו יורק טקס שאותו הגדירה "חתונה הומוסקסואלית", ובאחת המחוות הידועות שלה כתבה לנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון והציעה לשכב איתו בתמורה לסיום המלחמה בווייטנאם.

גם הביאנלה בוונציה סיפקה לה את אחד הרגעים הזכורים בקריירה: ב-1966 היא הציגה את "גן נרקיס", מיצב שהורכב מ-1,500 כדורים מחזירי אור. קוסמה החלה למכור למבקרים את הכדורים בשני דולרים ליחידה תחת הסיסמה "הנרקיסיזם שלך למכירה", עד שמארגני הביאנלה עצרו אותה. כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, ב-1993, היא חזרה לוונציה כנציגתה הרשמית של יפן והציגה חדר מראות מלא בדלעות - המוטיב שיהפוך בהמשך לאחד מסימני ההיכר שלה.

חייה של קוסמה היו כרוכים במשך עשרות שנים גם בהתמודדות עם מצבה הנפשי. אחרי שחזרה ליפן בשנות ה-70, ובצל הזיות, התקפי חרדה וניסיונות אובדניים, היא אשפזה את עצמה מרצונה ב-1977 בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו. היא בחרה להמשיך להתגורר בו באופן קבוע במשך כמעט חמישה עשורים, ובכל יום יצאה ממנו לסטודיו הסמוך שבו עבדה מבוקר עד ערב. במקום להסתיר את ההתמודדות הנפשית שלה, קוסמה הפכה אותה לחלק מרכזי מהאופן שבו הסבירה את יצירתה.

אחרי שנים שבהן נדחקה לשולי עולם האומנות, בשנות ה-90 החלה קוסמה לזכות מחדש בהכרה - והפעם בקנה מידה עצום. תערוכות רטרוספקטיביות הוקדשו לה במוזיאונים מרכזיים בעולם, בהם המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק וטייט מודרן בלונדון, וחדרי האין-סוף שלה הפכו לתופעה בין-לאומית. הדלעות המנוקדות, המראות והצבעים העזים הפכו אותה גם לאחת האומניות הנגישות והפופולריות ביותר בקרב קהל שאינו בהכרח קהל מסורתי של אומנות עכשווית.

גם כשהפכה לכוכבת עולמית, היא המשיכה לעבוד כמעט ללא הפסקה. "אני לא יכולה לדמיין כיצד יסווגו אותי אחרי מותי", אמרה פעם. "זה מרגיש טוב להיות אאוטסיידרית".