נרי ליבנה חשפה שהיא מתמודדת עם פרקינסון: "הגיע זמני לצאת מהארון"

העיתונאית נרי ליבנה, בת 73, חשפה היום (ה') כי היא מתמודדת עם מחלת פרקינסון. בטורה השבועי ב"הארץ", שכותרות היא "שלום, אני נרי ליבנה ואני חולת פרקינסון", סיפרה כיצד ארנק שאיבדה והוחזר לה הוביל אותה לחשוף את דבר המחלה, לאחר שמצאה בו את כרטיס החברות שלה בעמותת פרקינסון.

"היו בארנק כמה דברים שמסגירים את החיים עצמם", כתבה ליבנה בין היתר, "למשל תעודת נכה צה"ל שרק לפני חצי שנה טרחתי להוציא כי נאמר לי שתזכה אותי בפטור מתור בנתב"ג. כשלעצמה, אין שום אסוציאציות רעות שהיא מעוררת אצל אנשים מסוגי. הם לכל היותר עלולים לטעות ולחשוב שהייתי קצינה מצטיינת (ולא הייתי ואפילו הועמדתי למשפט על אובדן נשק. הפרעת קשב אמרנו), אבל מה הם חושבים כשהם רואים בארנקי הוורוד תעודת 'חבר בעמותת פרקינסון'? מדובר, אם לא ידעתם, בכרטיס לא ממש מבוקש למועדון שמעולם לא רציתי להצטרף אליו", היא הסבירה.

"רבים שואלים אותי איך ידעתי שיש לי פרקינסון, ובכן, לא ידעתי. האמת, אף פעם לא השקעתי מחשבה מיוחדת במחלה הזאת. בעיני עצמי הייתי מטורגטת לאירועים מוחיים או מחלת הנפחת (אמפיזמה), גם מפני שהייתי מעשנת מאוד כבדה וגם כי אלה המחלות שמהן מתו הוריי. הפסקתי לעשן כדי שלא יצטרכו ילדיי לטפל בי ולא אחלה באחת המחלות האלה שאותן אביא על עצמי. שנתיים לאחר הפסקת העישון שלי, שלתדהמתי לא שיפרה את מצבי הבריאותי אלא להפך, נהייתי חלשה מאוד, מותשת גם לאחר 10 שעות שינה, ואיבדתי את חוש הריח המעולה שהיה לי. אני, שנחשבתי תמיד להולכת נמרצת, התחלתי לפתע ללכת לאט. אמרו לי שאני כפופה, ושאני מדברת חלש. שנתיים לאחר הפסקת העישון הרגשתי הכי גרוע משהרגשתי אי-פעם".

ליבנה סיפרה עוד כי הבן שלה היה מודאג מאוד ממצבה הבריאותי, בעוד היא הייתה "עסוקה בהכחשה פעילה. תליתי את כל הצרות האלה בהפסקת העישון". היא הלכה לרופאים, עברה צנתור ובשלב מסוים אף חשבה שהיא בדיכאון, "אבל הפסיכיאטר אמר שאני לא מדוכאת אלא רק מדוכדכת בגלל המצב ומפני שאני רגישה.

"במשך שנה בערך הסברתי לרופא המשפחה שאני תשושה. פעם אחת אמרתי לקרדיולוג שאני מרגישה שרגליי אינן נושאות אותי. 'אז תלכי לאורתופד', הוא אמר. היחיד שטען במשך שנתיים שיש לי פרקינסון היה אמיתי בני. 'איזה פרקינסון בראש שלך? אני לא רועדת', אמרתי לו. לאחים שלו וגם לאבא שלהם הוא צייר תמונה מאוד מפחידה של מצבי הגופני. כולם הפעילו עליי לחץ אינטנסיבי ובסופו של דבר, שנתיים לאחר הפסקת העישון הלכתי לנוירולוג".

"'הבן שלך מאוד חכם', הוא אמר ונתן לי דופמין שהוא הנוירוטרנסמיטר שחסר למי שחולים בפרקינסון. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלקחתי את הכדור. 'הזדקפת פתאום, אמא', אמרו הילדים שלי. התגובה המיידית להודעה הייתה תחושת כישלון. הרגשתי, ובמידה רבה אני מרגישה קצת גם עכשיו, שנכשלתי למרות שאין שום משמעות לכישלון בעניין הזה. התביישתי בעצמי. הרגשתי אישה פגומה. ילדיי וחבריי הטובים אומנם ידעו במה המדובר, אבל לבקשתי שמרו על ערפל קרב. לא רציתי להיות דוגמנית של פרקינסון והכי חששתי מהרחמים.

"די מהר הבנתי שהתפיסה שלי את הפרקינסון מאוד סטריאוטיפית. פגשתי נשים חולות שצעירות ממני ב-20 שנה ועובדות במשרה מלאה, מטפלות בילדים, נוסעות לחו"ל. אף אחת לא רעדה. פגשתי גברים בגילי או מבוגרים ממני שלולא ידעתי שהגיעו כמוני לשיעורי הנוירודאנס (פיזיותרפיה במחול לחולי פרקינסון) לא הייתי מנחשת שיש להם משהו. כל כך נחמדים האנשים שהכרתי עד שהתחלתי לחשוד שאולי יש איזשהו מתאם בין פרקינסון לאינטליגנציה וחוש הומור.

"בשבוע שעבר כתב לי בני שהזמרת קרלי סיימון בת ה-83 הודיעה שיש לה פרקינסון. 'כן', כתבתי בסרקזם מגושם, 'רק הטובים מתקבלים למחלה הזאת', ויש בזה אפילו קמצוץ אמת. אבל עדיין המשכתי להתבייש בכך שיש לי פרקינסון. הפעם הראשונה שקוראיי בפייסבוק יכלו להבין במה מדובר הייתה כשנאלצתי למסור את כלבי בבר לבית אחר, משום שנפלתי ושברתי את הכתף. את זה חלקכם יודעים, אבל מה שלא סיפרתי עד עכשיו זה שהנפילה המוזרה שלי על המדרכה באובאן שטראסה בברלין הייתה תוצאה של הפרקינסון. נפילות הן סימפטום של פרקינסון".

בסוף דבריה סיכמה וכתבה: "הפרקינסון הוא חג מאוד לא שמח, חג מועד ונופל. כבר כמה שבועות אני מתכננת לספר לכם. בכל השנים שאני כותבת לכם גזרתי על עצמי לא רק לספר אמת, אלא גם את כל האמת. החלטתי שהגיע זמני לצאת מהארון".