בתו של הבמאי המנוח רוני פינקוביץ' תוקפת: "עולם התרבות בחר לטאטא את המוות שלו"

בדצמבר 2020, בגיל 56, בחר השחקן ובמאי התיאטרון הישראלי רוני פינקוביץ' לסיים את חייו בהמתת חסד בשווייץ, לאחר כ-30 שנות התמודדות עם מחלת הטרשת הנפוצה. פינקוביץ', שבשנותיו האחרונות היה מרותק לכיסא גלגלים, הניח אחריו את אשתו, השחקנית לשעבר תומי יואל, ושלוש בנות - בהן השחקנית איאן יואל פינקוביץ'.

לאחרונה חשפה איאן כי היא עובדת על סדרה בהשראת האירועים סביב מותו של אביה, ובפוסט אישי שפרסמה טענה כי "עולם התרבות באיזשהו מקום בחר לטאטא את המוות שלו". לדבריה, מעולם לא נערך ערב לזכרו ולא נוצר פרויקט על שמו. בשיחה עם mako היא מספרת על הסדרה שבדרך ומסבירה למה התכוונה בדברים שכתבה.

מה את יכולה לספר על הסדרה שאת כותבת? היא עלילתית או דוקומנטרית?
"היא עלילתית. היא מבוססת על הסיפור שלנו, אבל יותר בכיוון של דרמת פשע. האמת שהפרויקט עדיין בחיתוליו - אני נמצאת כרגע בשלב של למצוא בית הפקה".

ומה את מגלה עכשיו תוך כדי עבודה, אחרי שש שנים?
"התחלתי לכתוב אותה לפני שנתיים, ואני חושבת שזה קודם כל תהליך שאני עוברת עם עצמי. אני עוברת תהליך אבל ארוך ומורכב, שחלק ממנו הוא שבהתחלה בכלל לא הסכמתי לכעוס. הייתי רק במקום של הבנה וחמלה, ופתאום הבנתי שיש בי גם אכזבה וכעס - כל מיני רגשות מאוד מורכבים שגיליתי בתוך עצמי.

"במהלך העבודה אני גם קוראת יומנים שאבא שלי כתב ומגלה דברים שהוא לא סיפר. הוא שרף את מה שהוא לא רצה שנקרא, אז נשארו רק הדברים שהוא רצה שנקרא".

למה את חושבת שהוא עשה את זה?
"כדי לשמור על פרטיות, אני חושבת".

זה מסקרן, לא? לדעת מה את לא יודעת.
"לא. אני לא חושבת שיש שם איזה משהו גדול במיוחד. אני חושבת שאלו דברים פרטיים שלו. אבל כן, אני חושבת שהיה הבדל מאוד גדול בין מה שאני והמשפחה שלי ידענו והכרנו - על אבא שלי, על החיים שלו ועל ההחלטה שלו - לבין האופן שבו הציבור קיבל את זה.

"פתאום הבנתי שגם בגלל זה הציבור קיבל את זה בצורה מאוד מוזרה לתחושתי, כי היה הרבה שלא ידעו על ההתמודדות שלו ועל מה שהוא עבר לאורך השנים. הוא היה אדם מאוד פרטי, והיה לו קשה מאוד שיראו אותו כחולה. לקח לו הרבה זמן לצאת עם זה החוצה, כי הוא פחד שהחברה תתפוס אותו כאדם חולה, נכה או חלש.

"הוא תמיד שידר משהו מאוד חזק, אבל זה גם יצר סוג של ריחוק מהסביבה. אני רוצה שבאיזשהו מקום הסדרה תנסה לתקן את המחשבה. שוב, זה לעסוק בחיים ומוות, זה מורכב - בטח כשזה מבחירה - זה מורכב גם לי. אני גם לא יודעת עדיין מה אני חושבת על זה. הסדרה תציג כל מיני זוויות לדבר הזה, אבל אני בעיקר אנסה להביא סיפור שלם על התמודדות של משפחה עם הרגע הזה".

לא הייתה הזדמנות להיפרד

בפוסט המדובר שפרסמה, כתב איאן בין השאר: "אני מרגישה שהאנשים מסביב לא נתנו לאבא את הכבוד הראוי. לא נתנו את הכבוד הראוי למי שהוא היה מבחינה תרבותית בארץ ישראל. מדובר פה באחד מבמאי התיאטרון הכי גדולים שהיו כאן. שעשה שלאגרים. ששינה חיי צופים. טיפח שחקנים ובנה להם קריירות. עבד שנים בתיאטראות הכי נחשבים בארץ. מעולם לא היה ערב לזכרו. מעולם לא היה משהו על שמו. עולם התרבות באיזשהו מקום בחר לטאטא את המוות שלו. למה? כי זה מוות מבחירה? או שאולי כי זה היה סוד? ואנשים נעלבו שהוא לא סיפר להם?".

מה הכוונה כשאת אומרת שאביך לא קיבל את הכבוד שהגיע לו במותו?
"קודם כל, זה קרה בתקופת הקורונה, ואני מרגישה שלא הייתה לאנשים באמת הזדמנות להיפרד. אפילו השבעה והלוויה היו מצומצמות בגלל הסגרים וההגבלות. אבל מעבר לזה, הרגשתי שזה מוות שלא נוח לאנשים איתו. זה לא אדם שמת ממחלה, לא מאסון ולא מתאונה - זה אדם שבחר. הוא אומנם היה מאוד חולה, אבל המחלה לא הייתה סופנית.

"אני מרגישה שלאנשים זה לא נוח, ובגלל זה הוא לא מספיק זכור על כל מה שהוא היה בעולם הזה. הפריע לי שאין ערב לזכרו, שאין מישהו שאומר: 'בוא'נה, הבן אדם היה חשוב לעולם התרבות הישראלי' - והוא באמת היה. אחרי הפוסט, אנשים הודו לי על ההזדמנות להגיד כמה הוא היה חשוב וכמה הם אהבו אותו. זה היה משהו שהיה חסר לי ולמשפחה שלי מהרגע שהוא מת. אני מקווה שעוד השנה, לקראת השנה השישית למותו, נרים ערב לזכרו עם כל הדברים שהוא עשה ועם האנשים שהוא עבד איתם.

"בתוך הכתיבה פתאום הייתי צריכה לכתוב דברים שאנחנו, כמשפחה, סיכמנו שלא לדבר עליהם בקול. ובחשיפה הזאת הבנתי שאולי דווקא השתיקה הזאת עשתה נזק. היא נתנה לי הזדמנות לדבר אמת על המצב".

היו אנשים בתעשייה שאכזבו אותך?
"כן. זה לא משהו שבא לי להיכנס אליו ולהגיד שמות, אבל בהחלט. הייתה תחושה של חוסר אכפתיות מהרגע שהוא כבר לא היה. ברגע שאין לאנשים אינטרס יותר מול אדם מסוים, אז גם לפעמים לא אכפת להם מהזיכרון שלו, מהמשפחה שלו ומהיצירה שלו. כאילו - הוא כבר לא רלוונטי, אין להם מה להשיג ממנו יותר".

ניסיתם ליצור קשר עם אנשים כאלה ואחרים והיה חוסר מענה?
"היה מקרה מסוים שבו ממש נאמר לנו שהוא כבר לא רלוונטי".

איך מגיבים לדבר כזה?
"זו כאפה מטורפת, זה שוק. פשוט לא ייאמן שדבר כזה קורה".

את חושבת שאם הוא היה מקבל יחס אחר, הסיפור היה נגמר אחרת? או שזו הייתה ההחלטה שהוא קיבל?
"לא, זה לא קשור. אבל אם אני יכולה לחשוף משהו מהיומנים שלו - משהו שאני בעצמי לא ידעתי - לקראת הסוף, ככל שהוא הלך והתדרדר, היחס של האנשים למעלה אליו היה מאוד קשה.

"תראה, זה בן אדם שהיה במאי מצליח מאוד במשך 30 שנה. ככל שהמחלה שלו התקדמה והתדרדרה, אנשים שהלכו איתו לאורך הרבה שנים פחות רצו לתת לו עבודה. זה היה ממש לקראת הסוף, ואז הגיעה הקורונה - והיא זו שכבר באמת סיימה את עניין. אבל הוא הרגיש שהתעשייה סוגרת עליו בגלל המצב הפיזי שלו".

ובכל זאת, את לא חושבת שזה היה משנה משהו אם היחס כלפיו היה אחר?
"פה נכנס גם המצב הפיזי של אבא שלי, שהיה מאוד מוסתר. אם הוא היה בריא, זה כנראה היה נותן לו עוד דרייב לעבוד קשה יותר ולהיכנס בכולם, אבל בסופו של דבר המחלה הכריעה. המצב הפך לבלתי נסבל. שאלתי את עצמי הרבה אם הייתה דרך למנוע את זה - אבל אני לא חושבת שהיה אפשר, אלא אם כן הוא היה מחליט אחרת".

יושב בשמיים ורואה

איאן, 28, היא בוגרת בית הספר למשחק בית צבי. לאורך הקריירה שלה הופיעה בסדרות כמו "כפולה", "כיפת ברזל", "מנאייכ", "הסדרתיים" ו"האחיות המוצלחות שלי". במקביל השתתפה גם בהפקות תיאטרון, בהן "הצמה של הבמה", "התקווה" ו"שאול".

את הפוסט על אביה, היא מסבירה, לא כתבה כדי לקדם את הסדרה שבדרך, אלא כחלק מתהליך אישי ויצירתי שהיא עוברת במהלך העבודה עליה. "הבנתי מהרגע שאבא שלי מת שעניין ה'נפו בייבי' שאני נמחק", היא אומרת בצחוק. "עכשיו אני עובדת קשה בעצמי ומפלסת את דרכי בכמעט אנונימיות. הרגשתי שזה משהו שאני צריכה להוציא החוצה, זה ישב לי בנשמה, ולא ציפיתי שיהיו על זה יותר מ-200 תגובות. זה היה מדהים. אני ואמא שלי ישבנו וקראנו את התגובות, והרגשנו את אבא כאיזה כוח חי פתאום".

ובעצם מטרת הסדרה היא להנציח את אבא?|
"בטח. המטרה היא להנציח אותו, לעבד טראומה ואובדן מאוד כבדים, וגם להעלות את הנושא הטאבו הזה של מוות מבחירה. זו זווית שהיא פחות דוקומנטרית - ניסיון להביא את הסיפור בצורה שאנשים יוכלו לשים את עצמם במקום הזה ולשאול איך הם היו מתמודדים".

את חושבת שזה משהו שהוא היה שלם איתו? הוא היה רוצה את זה?
"אני שואלת את עצמי את זה הרבה, ואני גם מדברת איתו כל הזמן. מההיכרות שלי עם אבא שלי, עם היצירה שלו ועם החומרים שהוא רצה לעסוק בהם, אני חושבת שהוא יושב למעלה, מחזיק אותי, מוחא לי כפיים ומודה לי. אני בטוחה שאם הוא היה בחיים, הוא היה יושב וכותב איתי את הסדרה הזאת" (צוחקת).

ואמא שלך גם תומכת? התייעצת איתה?
"כן, בטח. בדיוק היום ישבנו והיא העלתה רעיונות - יש לה ראש מאוד יצירתי והיא תמיד עוזרת לי. כל המשפחה מודעת לזה, ובגלל שזה מבוסס על הסיפור שלנו אני מתייעצת איתם על כל דבר - מה להכניס ומה לא. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. זה חומר קשה וחושפני".

כשנשאלה האם כבר חשבה על השחקן שיגלם את אביה, השיבה: "האמת שאף אחד לא עלה לי לראש חוץ ממנו".אני אצטרך לעשות עבודה קשה כדי למצוא מי ייכנס לספוט הזה, כי זה הולך להיות תפקיד מאוד מורכב. אני מנסה לדמיין ליהוקים בשביל הכתיבה, אבל ספציפית אצלו אני רואה רק אותו מול העיניים שלי, וזה מחיה לי אותו".