"אני מיה דגן ואני אלכוהוליסטית, המוות לא היה רחוק"

קשה להתעלם מהקעקוע של מיה דגן: "זה מה יש" כתוב לה על היד. "זה מה יש, לא ככה?", היא שואלת ומצביעה על המילים. "יש הרבה אנשים שאומרים לי 'זה מה יש זאת התפשרות', אבל לא, זה הפוך לגמרי. אני חושבת שבשנה וחצי האחרונות אני עוברת את הפרק החדש במסע שלי. שם הבנתי שהמציאות לא תשתנה. להסתכל ולהגיד: 'זה מה יש' ואני אוהבת את זה, ואני מקבלת את זה, ואני חיה עם זה בשלום'".

אז הקעקוע הזה נולד אחרי הגמילה?
"כן".

"ויש את זה שכתוב פה 'Choose Life'", היא מצביעה על קעקוע נוסף.

כי במשך המון שנים לא בחרת?
"לא. לא ידעתי שיש לי אופציה לבחור בכלל. כאילו, לא הייתי מודעת לעובדה שיש לי בכלל את היכולת לבחור. הייתי כל כך שקועה באיזה בור שחור כזה, נקרא לזה, באיזה ים סוער וטובעני, שלא ידעתי שיש לי בכלל את הבחירה להגיד: 'אני רוצה לצאת מזה'. אתה במערבולת משוגעת".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בגיל 50, מיה דגן מרגישה שסוף סוף יצאה מהמערבולת. עכשיו היא יכולה לחזור אל הרגע שבו אמרה בפעם הראשונה: "כן, אני מיה דגן ואני אלכוהוליסטית". בריאיון חשוף במיוחד, מיה חוזרת אל העליות והמורדות של חייה. אל הפער שבין הכוכבת הגדולה שהכרנו על הבמה ועל המסך, לבין מי שהיא כשהאורות כבים. עכשיו, כשהיא שוב במרכז הבמה, היא כבר מסוגלת להסתכל על החיים שלה בלי להסיט את המבט ולקבל את מה שיש.

ילדה שמתחילה לשתות בגיל 12

"פעם רציתי להיות בן אדם אחר", היא מתוודה. "ואמרתי לעצמי 'למה את לא יכולה להיות הבן אדם הזה?', עשיתי לעצמי שיחות. 'למה את לא יכולה להיות הבן אדם הזה שקם בבוקר ומורח את הקרמים על הפנים וכאילו שם את הראש שלו במי קרח. לא, אני קמה בבוקר, מסתכלת במראה אומרת: 'אלוהים, שבע בבוקר, איך אני אעבור את היום?'".

איך זה התחיל?
"אני באמת לא יודעת. אני גדלתי בבית, אחלה בית, אחלה שכונה, אחלה הורים. לא באיזה שכונת מצוקה. היו לי כל התנאים להיות בן אדם, נקרא לזה, נורמלי".

מה השתבש בדרך?
"וואו. אני לא יודעת אם זה נקרא השתבש, כי אני לא בן אדם משובש בעיקרון. אני לא מכירה הרבה נערות בנות 12 שמחליטות לשתות אלכוהול בגיל הזה. המשקה הראשון שלי היה מדהים. הייתי ילדה ועשו עליי חרם, שזה צלקת בפני עצמה. ונורא נורא התביישתי בעצמי, ולא הייתי בטוחה בעצמי, ותמיד הייתי - קשה היום לדמיין את זה, כן? - אבל נחבאת אל הכלים כזאת, ו... פחדתי לדבר.

"ופתאום המשקה הראשון - ואם תדבר עם אלכוהוליסטים הם יגידו לך - זה כמו סופר פאוור, בסדר? זה כמו איזה כוח-על שאתה מקבל, שגורם לך לצאת מעצמך, להיות הכי בביטחון. כי פתאום גיליתי שאני מצחיקה, פתאום אנשים רצו להיות לידי, פתאום זה נתן לי ביטחון. זה תמיד היה שם. זה לא שפט אותי, זה לא ביקר אותי, זה לא אמר לי 'את לא בסדר'. להפך, זה היה החבר הכי טוב שלי, ללא ספק. התאהבתי בזה".

"ובעצם מהרגע שאת מבינה שהאלכוהול נותן לך את כל הדברים האלה, אז זה גם קשה להיפרד ממנו", היא ממשיכה. "אתה לא רוצה להיפרד ממנו. החיים שלי לא היו מגעילים כל הזמן. זה לא היה עכשיו חור שחור כל הזמן. הייתה תקופה מאוד-מאוד ארוכה שזה היה ההצלה שלי, שזה היה הבריחה שלי, שזה היה המקום הבטוח שלי. עד כמה שזה נשמע פסיכי ולא נורמלי, זה היה המקום שלי שבו אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות".

"הסתרתי, אני שחקנית ממש טובה"

מיה דגן עלתה על הבמה מיד עם סיום לימודי המשחק. בגיל 26 כבר זכתה בפרס התיאטרון כשחקנית המבטיחה ביותר על תפקידה בהצגה "מכתב לנועה". אבל הפריצה הגדולה הגיעה שלוש שנים מאוחר יותר, בתפקיד מיקי, החברה הטובה של נינט טייב ב"השיר שלנו". מאז כבר יותר מ-20 שנה היא כמעט לא ירדה מהבמה. מחזות זמר, קומדיות, דרמות נוגעות ללב ולא מעט טראש.

"תמיד ביקרתי את עצמי בצורה נוראית", היא משתפת.

גם בתקופות טובות?
"גם בתקופות של הצלחה גדולה, הייתי האויבת מספר אחת של עצמי".

אבל אז הצלחת, 'השיר שלנו', הצליח די מהר, זה אמור באיזשהו אופן קצת לרכך את התחושה הזאת.
"ממש לא. בסופו של דבר כל הדברים החיצוניים שמגיעים אליך לא באמת מטפלים בבעיה עצמה".

תתארי לי את שגרת ההתמכרות שלך.
"תדמיין. יש לך משהו בראש?".

יש לי רק את האימג' שגדלתי עליו בקולנוע, של אדם שפותח את היום בשתייה ומסיים אותו בשתייה וחוסר יכולת להתמודד עם העולם. ככה זה נראה?
"כן. ממש אחד לאחד. כן".

איך מסתירים בעצם? לא רואים אותך שותה, או רואים אותך שותה חלקית?
"אני שחקנית ממש טובה. זה גם אף פעם לא היה חברתי, זה תמיד היה לבד".

ואף אחד לא שם לב שאת שותה יותר מדי?
"לא, לא, לא, לא. אתה יודע מה אומרים על מכורים? מתי הם משקרים? כשהם פותחים את הפה".

ואת שיקרת?
"הייתי מנהלת רשימות, למי אמרתי מה".

כדי לא לשכוח?
"בטח. בעיקר לעצמי, בעיקר לסביבה, בעיקר לכולם. אתה לא רוצה שיתערבו לך, אתה לא רוצה שאף אחד ידבר איתך, אתה לא רוצה שאף אחד יבוא ויגיד לך: 'יש לך בעיה'. כל בן אדם שאמר 'יש בעיה' - בום, להתראות, ביי".

"בסופו של דבר, אני איבדתי את העבודה שלי גם בגלל זה", היא מודה. "אין-סוף טוב לסיפורים האלה. הייתי בשיא של המחלה. זו לא הייתה תפיסת מציאות. המחלה הזאת משתלטת לך כל כך על המוח ואומרת לך ש'לא מתייחסים אליי כמו שצריך'. עכשיו, באמת לא היה לזה שום קשר למציאות".

"אז הייתי בשיא של המחלה", היא משחזרת, "וכאילו אני החלטתי שאני לא מקבלת את המקום שלי. עכשיו באמת, תפקידים ראשיים, מציעים לי דברים, וזהו. ובמוח שלי זה מה שהוחלט".

תפיסת המציאות לא הייתה של המציאות?
"המחלה הזאת משתלטת לך כל כך על המוח, שאתה לא מנהל את החיים שלך יותר. ואני זוכרת שנכנסתי לחדר ואמרתי בצעקות: 'אני עוזבת! מי אתם? מי איתם?' כמו בן אדם משוגע. טורקת את הדלת אחריי, ואף אחד לא רץ אחריי".

למעשה בשיא המחלה, בשיא ההתמכרות, מצאת עצמך בלי עבודה?
"כן, נכון. זה קרה בלי ששמתי לב בכלל. כאילו, פשוט יום אחד אמרתי: 'וואו, אני בלי עבודה וגם בלי חברים ובלי אף אחד מסביבי'. אף אחד. לא היה שום דבר מסביבי. היה מקרה שפוטרתי מסדרה בלי לדעת מזה בכלל. פשוט אמרו לי 'אנחנו לא עובדים יחד יותר'. כי שוב, זה היה איזה מין אי-שפיות זמנית".

מה עושה אדם שהעבודה שלו היא ההצלה שלו, שאין לו עבודה?
"מתחיל לשקוע ובודק מה התחתית".

גילית?
"כן. אצל כל אחד זה מאוד-מאוד אינדיבידואלי, התחתית הזאת שאתה צריך להגיע אליה כדי להבין שיש לך שתי אופציות – או לחיות או למות. אבל עד הרגע שהבנתי שהתחתית הבאה תהיה אל-חזור".

מוות?
"כן, לקחתי את זה בחשבון".

היית קרובה?
"בוא נגיד שאם הייתי ממשיכה כמו שהייתי, זה לא היה רחוק".

לא היינו כאן עכשיו?
"לא, אני אומרת את זה כל הזמן. אני באיזשהו מקום כבר באמת ויתרתי. אמרתי: 'טוב, אין משמעות, אין למה'. אני בתוך מערבולת שדים, אני לא רואה את הדרך החוצה, אף אחד גם לא יכול להוציא אותי מזה, וזהו. באיזשהו מקום, אמליה גם הייתה סוג של הצלה בשבילי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תהיה בלי אימא".

"כל החברים שלי צחקו עליי"

בבית היא עם בתה אמליה היא שואלת אותה אם היא מביכה אותה. "מאוד", אמליה עונה. "למשל זה עם הבריחות שתן שאת אמרת", היא מצביעה על ההתבטאות של אימה ב'רוקדים עם כוכבים' שהיא רוקדת בגיל 50 תוך כדי בריחות שתן. "כל החברים שלי צחקו עליי. עכשיו אני לא אגיד לאימא להפסיק, כי אם זה מה שעושה לה טוב שתמשיך, אבל כן הם צוחקים עליי על זה".

מיה: "אבל מה אכפת לך מה אנשים חושבים?"

אמליה: "כי אכפת לי".

מיה: "למה?".

אמליה: "ככה, כי זה מעצבן אותי. אם זה מעצבן אותי, אז תפסיקי".

אני מסתכל עליכן ואני חושב על זה שזה ממש התנגשות בין גיל המעבר לגיל ההתבגרות.
מיה: "תקשיב, אני רוצה להגיד לך. אני עליתי על זה שגיל המעבר וגיל ההתבגרות הם אותם סימפטומים. זה אותו דבר. זה בית טרלול מה שקורה פה. היא קסם לעומת מה שאני הייתי בגיל ההתבגרות, אבל זה באמת נראה אותו דבר".

היא ראתה אותך במצבים קשים?
"אני חושבת שהיא לא ראתה אותי במצבים קשים. לא נתתי לה לראות אותי במצבים קשים. לא נתתי לאף אחד לראות אותי במצבים קשים. זה היה העניין, חלק מהעניין. אני חושבת שכן הייתי שם ברמה הפיזית, אבל כן הקטע הזה שהיא באה ואמרה לי: 'אמא, איפה את?', נתן לי סטירה מצלצלת. היא ההצלה שלי בחיים, אין מה לדבר בכלל. היא עושה אותי אדם טוב יותר, היא מראה מטורפת בשבילי על המסע שעברתי, על הדרך שאני עושה, על הטעויות שאני רוצה לתקן".

מיה: "אני באמת אימא... קולית".

אמליה: "את לא קולית".

מיה: "תראי אני מגניבה".

אמליה: "את לא מגניבה... אל תגידי את המילה הזאת, את אימא טובה".

"הייתי רזה, לא מהסיבות הנכונות"

בחזרות לרוקדים עם כוכבים עם הרקדן שחר זינסמנוביץ' היא אומרת "תכלס, אחרי שאני עוברת את האירוע, אני ממש רוצה לפתוח את החוזה שלי מחדש".

לדרוש פיצויים?
"מאמי, יש לי אחוזי נכות. הגב שלי גמור. גמור, גמור, גמור. זה כאבים באזורים בגוף שלא ידעתי שקיימים. אתה יודע איפה זה רצפת האגן?".

לא.
"בסדר גמור, גם אני לא".

את הכי בכושר שהיית? הכי רזה שהיית?
"הייתי רזה, לא מהסיבות הנכונות".

מה זאת אומרת?

"לא מסיבות בריאות. אתה מרעיב את עצמך. כאילו שזה היה מהחוץ לפנים בכלל. הייתי בתקופות לא כל כך טובות בחיים. היום אני חייבת להגיד שזה מהפנים לחוץ. אני אגיד לכם מתי זה התחיל: כשעשיתי בדיקות דם וגילו שאני טרום-סוכרתית. עכשיו, שני ההורים שלי עם סוכרת, וזו מחלה איומה. ושם נבהלתי ממש, ואמרתי: 'אני מפסיקה פחמימות וסוכרים'. אני לא מזריקה כלום, בסדר? לא מזריקה שום דבר. הפסקתי פחמימות, הפסקתי סוכרים, התחלתי לאכול מסודר. אני לא אוכלת בלילה. בהתחלה זה היה פאקינג קשה, מאוד מאוד, והיום לא קשה לי".

אבל ויתרת הרבה שנים על עצמך?
"לא היה אני בכלל לוותר עליו, מה אתה מדבר. הייתי האחרונה בתור. ביקרתי את עצמי, לא אהבתי את איך שאני נראית, לא אהבתי את כל המכלול הזה. לא הרגשתי שמגיע לי טוב. הייתי בהערכה העצמית מינוס, כי ככה הייתי כל החיים. זה לא משנה כמה הצלחות באו מבחוץ, בסופו של דבר ההרגשה הפנימית... הילד הקטן שבך, שרק רוצה שיאהבו אותו – אז אם אני לא אוהבת אותו, אז מי יאהב אותו? עומד לבד בגשם, מסכן כאילו, גלמוד ובודד. ילדה מסכנה כאילו. שמישהו ייראה אותי".

אבל בשנים האלה היית מוקפת בחבורות של בנות מאוד יפות, מאוד מצליחות. זה בטח גם מייצר איזו תחושה של אי-נוחות.
"אני חושבת שלא משנה מי היה מקיף אותי. כאילו, במקרה הזה באמת היו חבורות בנות מדהימות ויפות, וחברותיי הטובות עד היום, אבל אני חושבת שמשהו מבפנים... זה לא משנה מה היה עומד מולי. זה אף פעם לא היה שווה, זה אף פעם לא היה כאילו... הרגשתי בנוח. כאילו, כי לא הרגשתי בנוח עם עצמי, אז לא יכולתי להרגיש בנוח עם אף אחד, באמת עם אף אחד.

"מעמידים פנים, זה הפורטה שלי, אתה יודע. אני יודעת למצוא את עצמי בתוך חבורה. אני מצחיקה, תמיד כיף איתי. אבל הבפנים כאילו היה קשוח מאוד איתי. זה באמת רוב הפעמים בא ממקום של חוסר, לא של עודף. גם אם הייתי יוצאת באיזה עודף ביטחון, זה תמיד היה ממקום של חוסר. והיום אני מודה בתוך תהליך ארוך שעברתי גם עם עצמי, גם עם הגוף שלי, גם עם הנפש שלי – בעיקר עם הנפש שלי – וזה גם מה שעזר לי עם הגוף שלי. והחוכמה היא לשים את עצמי במקום הראשון, להגיד: 'אני מספיק שווה את זה'."

"אם היית אומר לי לפני שנה שאני אשב פה מולך ואני אראה ככה ואני ארגיש ככה עם הגוף שלי, ואני אהיה בכושר שיא? אני שונאת ספורט, אני שונאת את זה בדם, אני כאילו ממש... והיום אני לא אגיד שאני אוהבת. אני לא אוהבת. בחיים לא אהיה מהאנשים שאוהבים".

לא התמכרת?
"לזה לא. זה ספציפית לא. אבל אני רואה את התוצאה המיידית שזה גורם לי להרגיש. גם כל האנשים האלה שאומרים לי: 'יאללה, רזית, זה כבר לא יפה'".

אה, את כבר בשלב הזה?
"הגעתי לנחלה, שאנשים מעיזים לבקש ממני להפסיק, אתה לא מאמין! תקשיב, כאילו באמת, כל האנשים האלה ששתקו כשהייתי, לא יודעת מה, 20 קילו יותר, פתאום כאילו מרשים לעצמם להגיד לי: 'אה, זה כבר לא יפה'. זה מצחיק אותי. מה דחוף לאנשים להעיר לאנשים על איך שהם נראים?".

יצאת לשוק מחדש בגזרה חדשה.
"תשמע, אני עוד לא מרגישה שיצאתי לשוק. קצת נגעלת מהשוק. יש בו יותר מדי בסטות. נחמד לי בשקט".

"הוא חבר מאוד טוב שלי"

מיה דגן אף פעם לא עשתה שום דבר בחצי כוח. אהבות גדולות, פרידות והתחלות חדשות. היא הייתה נשואה ליוסי מרשק, אחר כך ניהלה זוגיות עם המפיק גיא המאירי, וב-15 השנים האחרונות חיה עם ערן פפר, אחיו של אורי, עד שהשניים נפרדו בשנה שעברה.

אמרת שנים שהזוגיות שלכם עובדת כי את מאמינה ב'חיה ותן לחיות'. מתי זה הפסיק לעבוד?
"כשהפסקתי לחיות. כאילו... הפסקתי להיות בין החיים. בסופו של דבר אתה צריך להיות נוכח, כי כשאתה לא, אז אין מה לעשות עם זה, זה לא מחזיק. היינו תוך כדי טיפול, ניסינו לעבוד על הדברים, וזה לא צלח. בסופו של דבר אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד, הוא חבר מאוד טוב שלי".

לולא ההתמכרות והאלכוהול, הייתם היום ביחד?
"לא יודעת לענות על זה. מי יודע? אם התוצאה של הפרידה שלנו היא תוצאה... אין ספק שזה קשור".

ערן ראה אותך שותה?
"ראה אותי שותה, אבל כאילו שוב, זה אני אומרת לך, זה לא היה שאתה אומר: 'וואו, הבחורה, צריכה עזרה'".

זה אומר שהוא יוצא מהבית ואז נפתח הבקבוק?
"גם".

ואז מסתירים מהר את הבקבוק כשחוזרים?
"גם. הפקות של ברודוויי, זה מאוד מעייף. זה בעיקר - אתה חי עם בושה ואשמה ותחושה נוראית שאתה לא יכול להסתכל על עצמך במראה".

מתי הושבת את ערן ואמרת לו: "אני צריכה עזרה"?
"כשהחלטתי ללכת לטפל בעצמי וללכת לקבוצות. אמרתי לו 'תראה, תשמע, יש פה בעיה. אני עוזבת הכול והולכת לטפל בעצמי'. וזה לא היה פשוט. אני זוכרת, הלכתי לפגישה הראשונה, זה ממש לא כמו בסרטים. זה לא שעכשיו אולי מעבירים דונאטס כאלה ומכינים קפה. ממש לא".

אבל בכל זאת, מיה דגן נכנסת למקום שבו...
"תגיד לי, למי אכפת? לי לא היה אכפת, בטח. אנשים באים להציל את החיים שלהם, את מי זה מעניין? אגב, אף אחד. אני לא מעניינת אף אחד".

אז נכנסים לשם, יושבים, וכמו בסרטים גם באיזשהו שלב אומרים: "אני מיה דגן ואני אלכוהוליסטית"?
"כן. 'אני מיה דגן ואני אלכוהוליסטית'".

ולשמוע את עצמך אומרת את זה, זה לא מטלטל?
"לא. לא. זה משחרר ממש. ממש. אני בסדר גמור, אני פשוט חיה עם מחלה ואני מטפלת בה".

בעצם כל חזית נפגעה. מי נפגע בעיקר?
"קודם כול, אני. המשפחה, החברים, גם נפגעו בסופו של דבר. אתה לא יכול להציל מישהו שלא רוצה להציל את עצמו. ואתה נשאר חסר אונים. אתה רואה מישהו שאתה נורא אוהב, שהולך ונעלם מחייו, וכאילו אתה לא יכול לעשות כלום בסופו של דבר. בן אדם אומר: 'די, לא, לא רוצה. לא רוצה'".

פוגעים גם בחברים? או אומרים דברים שלא היית אומרת אם לא היית תחת השפעה?
"לא הייתי צריכה להיות תחת השפעה בשביל לפגוע. כל ההתנהלות הייתה בטרללת. הייתי בטוחה שכולם נגדי, שלא מבינים אותי, ו'איך הם לא רואים אותי?', 'איך הם לא שואלים אותי?'. ואתה יודע, ההגנה הכי טובה זו התקפה, אז נכנסים".

בשנים האלה מהצד, לא הייתה כמעט שום ראיה למצב הזה. אנשים ראו אותך בתוך החבורה המאוד זוהרת ונוצצת הזאת.
"החבורה המהממת הזאת שכאילו... אתה יודע, הן בצדק בנות מתוקות וחמודות, ואני כל כך אוהבת אותן. ברור שלא הראיתי. הן לא ראו, הן לא ראו. ישבתי איתן ודיברתי איתן, אני חושבת שהן היו בשוק".

מה אמרת?
"את האמת. שהייתי פצועה כאילו עד זוב דם. והן ישבו והקשיבו, ואמרו את שלהן, והבינו".

"הקשר צריך להחלים"

כחלק מהדרך להחלמה, מיה הבינה שלא מספיק להפסיק לשתות. צריך גם לאסוף את השברים, לחזור אל האנשים שנפגעו בדרך, לבקש סליחה ולנסות לבנות מחדש את מה שהתפרק.

"עברתי אחד אחד", היא משתפת. "לא, עוד לא סיימתי. יש לי עוד אנשים".

עם מי התחלת?
"קודם כול, כמובן, עם המשפחה. חברים קרובים".

מה אומרים?
"מתנצלים. מסבירים, מספרים לעומק מה היה. ובעיקר לא מחכים לתשובה חזרה. בעיקר לא מחכים ל'אני סולחת לך' או 'אני סולח לך'".

איך אנשים הגיבו?
"כל צבעי הקשת. זאת אומרת, הייתה הבנה מאוד גדולה, אבל הם הגיבו מאוד יפה. היו כאלה שקיבלו, היו כאלה שלא. כאלה שחזרו, היו כאלה שלא. ובאהבה מאוד גדולה, כאילו. ממש קיבלתי הכול".

את ועדי אשכנזי הייתן חברות מאוד טובות.
"עדי היא אחותי לנצח נצחים, תמיד תהיה, תמיד תמיד תהיה, באמת. ואתה נורא מכבד את זמן ההחלמה של הבן אדם שעומד מולך, שזה אחד הדברים המדהימים שקרו לי. כי בתור... אתה רוצה עכשיו, הכול עכשיו. עכשיו את השתייה, עכשיו שיסלחו לי, עכשיו שיראו אותי, עכשיו שיאהבו אותי. ואני חושבת שאחד הדברים המדהימים זה שאתה נורא מכבד את זמן ההחלמה ואתה רואה את הבן אדם השני – למה הוא זקוק? מה הוא צריך עכשיו? זה לא עכשיו עליי".

אז הקשר הזה צריך להחלים?
"כן".

הוא יחלים?
"אני נורא מקווה".

"הייתי אחת כזאת שמדברת, אומרת הכול, יורה, יורה, יורה"

בימים אלה היא משחקת בהצגה "שקרים קטנים" של תיאטרון ירושלים עם אורי גוטליב ואלי סטין. "איך שפגשתי את אלי סטין, ישר התחברתי אליה היא אני מלפני כך וכך שנים".

אלי: "אני רואה בה את עצמי".

מיה: "אני גם הייתי אחת כזאת שמדברת, אומרת הכול, יורה, יורה, יורה".

אלי: "עדיין".

מיה: "לא. מה פתאום".

מה השתנה?
מיה: "קודם כול הזדקנתי. אני לפעמים מדברת ומעייפת את עצמי תוך כדי הדיבור. אני אומרת: 'איי, תהיי בשקט, אף אחד לא מעניין אותו מה יש לך להגיד'".

על מיה, אחת הטענות היא שהיא עושה רעש.
אלי: "מיה עושה רעש?".

מיה: "כן, מה... זה ברור".

אלי: "אני יודעת, אני גם כזאת".

מיה: "אני עושה פחות רעש מפעם. יש הרבה פחות תלונות עליי של 'שששש'".

כן?
מיה: "כן. מה הדבר שהולך איתך לאורך כל הדרך 'שששששששששש...' כל הביקורות שכתבו עליי צריך כדור לכאב ראש. פעם זה אולי היה מעליב, היום זה 'לך לישון'. אין לי כוח להתנצל יותר, אין לי גם על מה".

"הוא צריך לדעת שזה מה יש"

ואולי זה אחד היתרונות של גיל 50. מיה דגן כבר לא מתנצלת על מי שהיא. היא נגמלה מאלכוהול והיא מנסה להיות קצת יותר סלחנית לעצמה ולסביבה ומאמינה שגם אהבה חדשה עוד תגיע. רק שאלה אחת נשארה פתוחה.

מפחיד אותך שתיפלי?
"כן".

יש אלכוהול בבית?
"לא נראה לי וגם אם יש זה לא משנה. כן מפחיד אותי. הזיכרון של מה שהיה לי לא עוזב אותי וזה מה שמחזיק אותי. אני לא אחזור לשם, אני לא רוצה לחזור לשם. אני לא יכולה להבטיח לך, אני לא יכולה להגיד אף פעם. אני יכולה רק להגיד 'רק להיום'. היום זה לא יקרה".

לטובת חברים וחברות שעדיין לא סלחו או צריכים לקחת את הזמן ורואים אותך עכשיו, היית רוצה להגיד משהו?
"שאני אוהבת אותם, שתמיד אהבתי, ושזה בסדר גמור".

ואת כאן?
"אני פה, זמינה".

מוכנה לפרק ב' בהנחה שיש גבר כרגע שצופה ב'אולפן שישי' ואומר לעצמו: 'מיה דגן? דווקא מעניין אותי', מה הוא צריך לדעת?
"אוי, תניח לי. שלא יידע כלום"

"מה הוא צריך לדעת? מה הוא צריך כדי שתיתן לו צ'אנס?
"זה מה יש! זה מה שהוא צריך לדעת, שזה מה יש", היא מצביעה על הקעקוע שעל ידה.

תחקיר: מאי פכט