"אני לא בטוח אם אי פעם אגלם דמות כזאת שוב"

מזל טוב, עוד סרט לייב אקשן חדש מבית דיסני נחת אתמול (רביעי) בקולנוע. אחרי "שלגייה", "היפה והחיה", "אלאדין", "מולאן", "דמבו", "לילו סטיץ'" ו"מלך האריות", הגיע תורה של הנסיכה הפולינזית מואנה לקבל גרסה לא מצוירת, שיוצאת כמעט עשר שנים אחרי שסרט האנימציה המקורי כבש את חמשת האוקיינוסים. המשכון היה רק עניין של זמן, ואז גם הגיע "מואנה 2" לפני כשנתיים, ובסך הכל שני הסרטים הכניסו יחד יותר מ-1.7 מיליארד דולר.

כעת אולפני דיסני מחזירים את הלהיט הקופתי אל המסך הגדול בבימויו של תומאס קייל, המוכר מעבודתו על המחזמר "המילטון", וכבר יש מי שמכתירים אותו בהוליווד כרימייק הלייב-אקשן המוצלח הראשון של דיסני אחרי שרשרת ארוכה של שחזורים ומחזורים שנטען כי העידו בעיקר על מחסור במקוריות וסיפורים חדשים. ומה כבר יכול להזיק אם מי ששב לעמדת הדיג'יי הוא לין-מנואל מירנדה, הכותב והמלחין של השירים המשובחים ב"מואנה", שהתגלה כיוצר והכוכב של אותו "המילטון" בברודוויי.

מנגד, יש מי שסבורים כי זהו ניסיון לרכוב על הצלחה של להיט מסחרי, ואף עלתה השאלה על דבר הנחיצות שביצירת מואנה חדשה מהר כל כך, בניגוד לקלאסיקות כמו שלגייה. דבר אחד בטוח, קנה המידה של ההפקה הוא עצום. באטלנטה, בירת ג'ורג'יה, הוקם סט שלם על פני שטח של כ-40 דונם של הכפר מוטונוי, שמו של האי הבדיוני שבו מתרחשת העלילה, שכלל חמש בקתות ענק ושימוש באלפי מטרים של קשירות מסיבי קוקוס בשיטות מסורתיות. לצד צילומים פיזיים בהוואי, נבנו באותם אולפנים בג'ורג'יה מכלי מים אדירים, בהם אחד שמכיל כ-400 אלף גלונים של מים לטובת סצנות בים הפתוח, ונבנו כ-30 סירות קאנו שונות.

ובמרכז הסרט הזה ניצבים שניים - דוויין ג'ונסון, שחוזר לגלם את האל למחצה מאווי לא רק בקולו אלא הפעם גם בגופו (ואף מילה על הפאה), וקתרין לאגאיה - שחקנית אוסטרלית אלמונית ממוצא סמואי, שנבחרה מתוך יותר מ-32 אלף מועמדות להיכנס לנעליה של גיבורת הסרט. עבור ג'ונסון בן ה-54, החזרה לקרס הקסמים ומאווי, דמות המופיעה בגלגולים שונים ברבות מהמיתולוגיות של איי פולינזיה, הייתה טבעית. אך המשחק של לייב אקשן הוא כמובן שונה לחלוטין מחוויות הדיבוב בשני הסרטים הקודמים.

"זה היה קל יותר במובן הזה שאני אוהב את תהליך האנימציה, אבל בסופו של דבר אני נמצא בתא הקלטות", פותח ג'ונסון במסיבת עיתונאים שבה נכחנו בשבוע שעבר. "וכל מי שסביבי, כולל האנשים בדיסני, יודע שיש זמן מוגבל שבו אפשר להחזיק אותי בתא לפני שאני אומר: 'זהו, אני בחוץ'".

"אני אוהב להיות על סט, ואני אוהב לשחק מול בני אדם אמיתיים", הוא אומר, "אינטראקציה אמיתית, רגשות אמיתיים, בשר ודם. אז כששמעתי את הרעיון הזה על 'מואנה' בלייב אקשן, הלכתי על זה ואמרתי: 'כן, אני אוהב את זה'. כבר יש לנו את מאווי, עכשיו נמצא את מואנה שלנו. אבל הרבה מעבר לאהבה שלי להיות על סט ולסבלנות המוגבלת, זו הזדמנות להציג את התרבות הפולינזית ואת העושר שלה", הוא אומר בהתייחס לשורשיו של אימו כבת לשושלת של צ'יפים מסמואה.

לאגאיה, כיום בת 19, הייתה בת 16 כשנכנסה להפקה. כשנשאלה מה היה האתגר המרכזי עבורה בהתחשב בעובדה שזהו התפקיד הגדול הראשון שלה, היא מודה שמיוזיקל אינו לכל אחד: "מבחינתי זו הייתה השירה. לפעמים די קשה לדמיין את עצמך בסיטואציות שמואנה נמצאת בהן. בהרבה מהשירים היא מביטה אל האוקיינוס העצום והיפהפה, או מסתובבת בכפר. לפעמים קשה לשחזר את כל זה בראש".

על העבודה לצד הכוכב שנחשב לשם נרדף לשוברי קופות, ואחד הטאלנטים עם השכר הגבוה ביותר בעיר הסרטים, אמרה לאגאיה: "אני חושבת שדוויין מילא במובן מסוים את התפקיד של מאווי. הוא מישהו שאת מכירה וששמעת עליו כל כך הרבה סיפורים, אבל לא חשבת שבאמת תזכי להיות איתו בקשר אישי כל כך. מאוד הערצתי אותו. הוא הייצוג הבולט ביותר שיש לנו כתושבי איי האוקיינוס השקט, ובפרט סמואים, כי מי לא מכיר את דוויין 'דה רוק' ג'ונסון? היה מאוד מגניב לפגוש אותו ולעבוד איתו באופן כל כך אישי, כי הוא גם מכיר את התעשייה כמו את כף ידו".

"היו סביבי כל כך הרבה אנשים שהגיעו מחלקים שונים בתעשייה. יכולתי לדבר עם דוויין וללמוד ממנו איך זה לעבוד בסרטים בסדר גודל כזה ומה המשמעות של באמת להוביל פרויקט כזה. אחד הדברים המדהימים בדוויין הוא שהוא ממש טוב באלתור. הוא מדהים בתגובות ספונטניות ובחשיבה מהירה. אז בהרבה מהסיטואציות שבהן אנחנו מסתכלים על מאווי וצוחקים מהדברים שהוא אומר - זה דוויין".

לפני כעשור החליטו בדיסני להעניק ייצוג לאחת התרבויות המסקרנות בעולם, ולא בכדי סרט ההמשך עוסק בציוויליזציות נוספות באיי אוקיאניה. אחד הדגשים המרכזיים בהפקה הנוכחית היה יצירת ייצוג אותנטי ושמירה על המסרים האקולוגיים מהמקור, המבטאים את הקשר לטבע ולאוקיינוס במציאות של משבר אקלים הולך ומחריף. מחלקת עיצוב התלבושות יצרה בעבודת יד אלפי מטרים של בד מסורתי כדי להלביש יותר מ-200 ניצבים פולינזים, בזמן שדמותו של מאווי נבנתה באופן מובהק על בסיס סבו המנוח של דוויין ג'ונסון, הצ'יף הגדול פיטר מאיביה, ששיחק נבל בסרט "אתה חי רק פעמיים" (1967) מסדרת ג'יימס בונד.

"תמיד ידעתי שהוא היה ההשראה לדמות, אבל בלייב אקשן זה שונה מאוד", מסביר ג'ונסון. "ידעתי את זה כבר ביום הראשון, כשתומאס צעק 'אקשן'. להיות על הסט באמת אפשר לי לנשוף ולהוציא את כל מה שהיה בפנים, כי מעולם לא חוויתי דבר כזה. ואיזו דרך לחלוק כבוד לו ולתרבות שלנו. אני מניח שזה מה שהופך את כל זה לכל כך מיוחד. סבא שלי היה גם זמר נהדר. הוא פשוט היה אדם נפלא מכל בחינה, אדם שהיה אהוב ומוערך וגם קשוח".

"אני מתגעגע אליו, זו הדרך שלי לחלוק לו כבוד"

דוויין ג'ונסון על ההשראה מאחורי מאווי

ואז ג'ונסון מבקש לעצור ולשתף ברגע אישי על מי שעורר בו השראה כבר כשהחל את דרכו בפוטבול ובהיאבקות, וגם בהמשך כשהפך לאחד הכוכבים הגדולים של ה-WWE שבו קיבל את התואר "דה רוק" שהולך איתו עד היום. "אני אספר לכם סיפור קצר על סבא שלי. הוא היה מתאבק מקצועי, ואחד החברים הכי טובים שלו בתחום היה פט פטרסון, המתאבק המקצועי ההומו הראשון שהיה מחוץ לארון. אתם יכולים לדמיין לעצמכם בשנות ה-60, בעולם ההיאבקות, שהמתאבק הקשוח הזה היה גבר הומו. היה לו קשה מאוד. הוא עבר תקופה קשה מאוד בחדרי ההלבשה באותם ימים".

ג'ונסון סיפר כי "כשסבא שלי הגיע בפעם הראשונה לארגון ההיאבקות, הוא שמע שפט ספג לעג ושמתאבקים אחרים התנכלו לו מפני שהוא היה הומו. בלילה הראשון שבו סבא שלי התאבק בסן פרנסיסקו, הוא נכנס לחדר ההלבשה, לחץ לכולם את הידיים, וכולם התייחסו בכבוד רב לצ'יף הגדול. ואז הם ראו אותו ניגש לפט פטרסון. הם לא ידעו שהם חברים. סבא שלי תפס אותו, אחז בפניו ונישק אותו ישר על השפתיים. הוא אמר: 'פט, כל כך טוב לראות אותך. אני כל כך אוהב אותך ואני כל כך שמח שאנחנו עובדים יחד'. ואז הוא הסתכל על כל המתאבקים ופשוט נעץ בהם מבט, כדי שיבינו - זה חבר שלי. אל תתעסקו איתו, או שתהיה לכם בעיה איתי. אף אחד לא התעסק איתו שוב".

"זה היה סבא שלי, וזה האיש שנתן את ההשראה למאווי. אולי יום אחד תהיה לנו סצנה שבה מאווי יוכל לעשות משהו כזה. אני לא בטוח אם אי פעם אגלם דמות כזאת שוב בהמשך הדרך. היא מחוברת באופן כל כך עמוק לא רק לתרבות, אלא גם לאדם שכבר לא נמצא איתנו. הוא היה בחיי במשך עשר שנים ומת כשהייתי בן 10. אני מתגעגע אליו, אז זו הדרך שלי לחלוק לו כבוד".

"למדתי מה הערך האמיתי של להיפתח. לא גדלתי בבית כזה. אבא שלי לא היה מסוג הגברים שאומרים: 'היי, אני אוהב אותך. ספר לי איך אתה מרגיש'"

דוויין ג'ונסון

במה מאווי שונה ממך לחלוטין, ובמה הוא דומה לך כאדם?
"הוא שונה ממני בכך שהוא מאוד אגוצנטרי. גם לי יש קצת אגו, אני חושב שלכולנו יש, אבל מאווי מאוד אגוצנטרי וראוותני, וחושב שהעולם סובב סביבו. אולי אני נראה כאילו אני מרגיש ככה, אבל אני לא חושב שאני באמת כזה".

"הדבר שבו אני כן מרגיש שאני דומה למאווי קשור למשהו שלמדתי לעשות בעזרת הנשים בחיי, אשתי ושלוש הבנות שלי. למדתי מה הערך האמיתי של להיפתח. גדלתי כבן יחיד, ילד שגדל בטריילר פארק, ולא הייתי רגיל לזה. לא גדלתי בבית כזה. אבא שלי לא היה מסוג הגברים שאומרים: 'היי, אני אוהב אותך. ספר לי איך אתה מרגיש לגבי דברים'. לא היה לי את זה בחיים, אבל עכשיו כן. ולכן, כשמאווי נפתח, כשהוא חושף את הצד הפגיע שלו ומספר על סיפור הרקע שלו על כך שהשליכו אותו כשהיה תינוק, אני חושב שחשוב שגברים יראו את זה. חשוב להיפתח, במיוחד אם אתה מרגיש שאתה נמצא במקום בטוח שמאפשר לך לעשות את זה. עבורנו כגברים, האינסטינקט הראשוני הוא לא פשוט להיפתח".

מואנה הפכה למקור חשוב של ייצוג עבור צעירים פולינזים רבים. מה המשמעות עבורך, כמי שחולקת את המורשת של הסיפור הזה?
קתרין לאגאיה: "זה מאוד מרגש שאנשים יקשרו את הפנים שלי ואת מי שאני ליופי של מואנה. הם יוכלו לחבר אותי לדמות הזאת, שכל כך הרבה אנשים אוהבים. זו דרך נפלאה להיחשף לעולם דרך הפלטפורמה המדהימה שנבנתה בזכות הסרט מ-2016. אבל זה גם די מלחיץ, כי עכשיו יש הרבה אנשים שאת מייצגת, ואת הופכת לפנים שלהם מול תרבויות אחרות שמסתכלות עלייך".

"אני חושבת שאחד הדברים היפים ב'מואנה' הוא שהסרט הוא הרבה יותר ממואנה עצמה", טוענת קתרין. "אנשים לא חייבים לראות את עצמם בי. הם אפילו לא חייבים לראות את עצמם במאווי. הם יכולים להזדהות עם היי-היי (תרנגול המחמד של מואנה, ע"א) או עם אנשים מהכפר. יש כל כך הרבה היבטים ודמויות שבולטים לא פחות ממנה, ואנשים באמת יכולים למצוא את עצמם בהם. אז כן, הייתי אומרת שיש הרבה לחץ, אבל נחמד לדעת שלא הכול מונח על הכתפיים שלי".

כאשר עיתונאים ציינו בפניה של לאגאיה הזילניאלית כי צעירים רבים מנסים "להתקבל" לחברה המודרנית באמצעות מעקב אחר טרנדים ברשתות החברתיות, ולעיתים מתרחקים מהשורשים שלהם כי הם חושבים שכך יהיה להם קל יותר, היא השיבה בהסכמה: "חשוב כל כך שיש גרסת לייב אקשן שבה אפשר לראות תרבות מיוצגת באופן כל כך יפה ומלא חיים, באמצעות אנשים אמיתיים. אין דבר שמשתווה ללראות מישהי עם פנים כמו שלך או מרקם שיער שאת מזהה, עומדת בגאווה ואומרת: "ככה אני נראית ומכאן אני באה. זה לא מדהים?".

את מרגישה שזו אחריות גדולה לגלם דמות אהובה ופופולרית?
קתרין: "בהחלט. יש הרבה לחץ, כי את רוצה להיות קרובה ככל האפשר לגרסה המקורית. את רוצה שזו תהיה מחווה למקור. 'מואנה' שלנו הוא במידה רבה מכתב אהבה לגרסה מ-2016. הסיבה היחידה שהסרט הזה בכלל קיים היא האהבה העצומה לגרסה ההיא, אבל אני חושבת שהכנסנו לסרט כל כך הרבה היבטים ורכיבים חדשים שהרגשתי שאני יכולה להטביע את החותם שלי על הדמות ולהפוך אותה לשלי, בלי לפגוע במה שהיא הייתה".

כמו מה למשל?
קתרין: "זה היה בעיקר החיבור בין החוויה האישית שלי לזו של מואנה. עזבתי מקום שהכרתי, מקום שקראתי לו בית ופתאום הרגיש רחוק מאוד, ויצאתי למסע מדהים למקום שמעולם לא הייתי בו. פגשתי אנשים שלא הכרתי ועבדתי עם אדם ששמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים, אבל אף פעם לא חשבתי שאפגוש אותו באופן אישי. אז השתמשתי בהרבה מהתחושות ומהרגשות האלה והכנסתי אותם לתוך המשחק שלי".

"בהתחלה חיפשתי הרבה אישורים חיצוניים. את רוצה שכולם יגידו לך שאת טובה, כדי לדעת שאת טובה"

קתרין לאגאיה

חלק גדול מהסיפור של מואנה עוסק בכך שהיא לומדת לסמוך על עצמה. כנסיכה חדשה יחסית בעולמו של דיסני, היא כבר לא זקוקה כמובן לנסיך או לאביר על הסוס הלבן. במענה לשאלת N12, לאגאיה מספרת כי זה ערך שהזדהתה איתו כשחקנית צעירה שמקבלת בפעם הראשונה תפקיד קולנועי גדול בתעשיית הבידור האמריקנית.

"הייתי אומרת שבתחילת התהליך חיפשתי הרבה אישורים חיצוניים", היא משתפת. "את רוצה שכולם יגידו לך שאת טובה, כדי לדעת שאת טובה. זה בהחלט היה משהו שהתמודדתי איתו, במיוחד בתחילת הצילומים, כי את לא נמצאת מאחורי המצלמה ולא יכולה לראות איך את נראית. אז את מרגישה שאת באמת זקוקה לכך שמי שנמצא מאחוריה, בין אם זה הצלם, המלבישות או אנשי השיער והאיפור יגידו לך: 'היי, את נראית מצוין. הכל הולך טוב'. גם מתומאס קייל, הבמאי שלנו, חיפשתי הרבה אישור. אבל אני חושבת שעם הזמן למדתי להכיר את עצמי, ועכשיו, בסוף התהליך, אני כבר יודעת איך מרגישה הופעה טובה. מתחילת הדרך, מהאודישן שלי לפני שנתיים או שלוש ועד עכשיו, עברתי תהליך שבו אני הרבה יותר סומכת על עצמי ומרגישה הרבה יותר ביטחון עצמי, במקום להסתכל כל הזמן החוצה".

מה הכי הפתיע אותך בעבודה על סרט גדול של דיסני?
קתרין: "כמות האנשים שלוקחים חלק בסרט. בין 2,000 ל-3,000 אנשים מופיעים בכתוביות הסיום. זו כמות מדהימה של אנשים שהשקיעו בזה כל כך הרבה זמן ומאמץ, ורבים מהם לא זוכים לעשות את מה שאני עושה. הם לא זוכים שהפנים שלהם יהיו מזוהות עם הסרט, והם לא זוכים לדבר עליו בצורה גלויה. תומאס קורא לזה 'מרוץ שליחים' כי חלק מהאנשים שהיו שם ממש בתחילת התהליך לעולם לא יפגשו את האנשים שעובדים עליו בסוף. יש אנשים בתהליך שאפילו לא פגשו אותי, את דוויין ותומאס, אבל כולנו חלק ממשפחת 'מואנה' בדיוק באותה מידה כמו האנשים שהפנים שלהם מופיעות על הפוסטר".

ג'ונסון, השחקן שנמאס על חלק מהקהל בארצות הברית עקב חשיפת יתר, ממשיך להתמודד גם בימים אלה עם שאלות על טייפקאסט הבריון, ואם עדיין מלהקים אותו רק לתפקידים של גבר חזק ושרירי, מתאבק מקצועי או כוכב אקשן, ושם זה נגמר.

"אני לא יודע אם היום עדיין עושים לי טייפקאסט, כי אני חושב שהעולם שלנו בהוליווד זו קבוצה די מצומצמת", הוא אומר. "וגם כשמגיעים תסריטאים, במאים ושחקנים חדשים, אני חושב שהם יודעים מה אני מסוגל לעשות כשחקן ומה אני מוכן לעשות. 'מכונת המחץ' בהחלט עזר מאוד להציג נקודת מבט אחרת. אבל אני חושב שמה שכן נשאר הוא הרעיון הזה של הלחץ להיות מסוגל לכל דבר. 'אה, אתה דה רוק, אז אתה יכול לעשות את זה ואתה יכול לעשות את זה'. ואני אומר: טוב, אולי זו האגדה שנוצרה סביב מה שאתם חושבים שאני מסוגל לעשות, אבל הדברים קצת שונים. אני חושב שזה העניין, התחושה שאתה תמיד צריך להיות מסוגל, תמיד לעמוד בציפיות של אנשים ממך".

עברו כמעט עשר שנים מאז שהסרט הראשון יצא, והרבה ילדים שמגלים אותו היום לא בהכרח נולדו אז. למה בעיניך הסיפור הזה עדיין מדבר לדורות חדשים?
דוויין ג'ונסון: "הבת האמצעית שלי בת 10, והיא נולדה כשהסרט הזה יצא. קודם כל, זו חוויה ויצרנו חוויה נהדרת עבור אנשים. אבל מעבר לזה, ברובד עמוק יותר, אני חושב שיש כאן את הרעיון של צעירים שרוצים כל כך הרבה יותר מהחיים. יש לחץ מהרשתות החברתיות, ילדים חווים לחץ חברתי בבית הספר ואולי גם בתוך המשפחה. יש צעירים שרוצים הרבה יותר מהחיים ואולי לא מצליחים לראות מעבר לשונית, כמו שאנחנו אומרים בסרט. ואז יש גם את הלחץ שנובע מכך שאולי לא תומכים בהם, כמו במקרה של מואנה ואבא שלה".

"אני חושב שזו אחת הסיבות שהסיפור מדבר לכל כך הרבה אנשים, כי כולם עוברים את זה. בתרבות הפולינזית, האירופית, הלטינית והאסייתית. לכולנו יש גרסה משלנו לחוויה הזאת, ולדעתי זה ימשיך לדבר לאנשים גם בעוד עשרות שנים".

רגע לפני סיום, ג'ונסון מבקש גם לבחור את הסצנה האהובה עליו בסרט: "מאווי רוצה להתעמת עם טה-קא (אלת הרי הגעש והלבה, ע"א) והוא מוכן להקריב את עצמו. אין לו את הקרס שלו, אבל הוא רוצה להגן על מואנה, ואז הילדה הזאת אומרת: 'תן לה לבוא אליי'. הילדה הזאת מצליחה לראות מעבר לסכנה שטה-קא מייצגת כי יש בה רמה כזאת של אמפתיה. היא רואה מעבר לפראות ולסכנה. היא אומרת: 'יש משהו בתוכך שאני מצליחה לראות מעבר לכל זה. פשוט לא מבינים אותך, ואני רואה אותך'".

"זה מסוג הדברים שטובים לעולם", מסיק ג'ונסון, "ואני חושב שבין אם זה מגיע בדמותה של ילדה ובין אם זה אנחנו כמבוגרים, כדאי שנהיה קצת יותר אמפתיים".