"אני לא מסתיר את הזהות שלי": המפיק הישראלי שמככב בהוליווד

כשאריאל לאון איזקוביץ מסתובב בימים אלה בפסטיבל ונציה, הוא כבר לא אורח מזדמן בעולם הקולנוע הבין-לאומי. הסרט החדש שהפיק, Bucking Fastard שכתב וביים ורנר הרצוג, מתחרה בפסטיבל עם קאסט שכולל את האחיות רוני וקייט מארה, אורלנדו בלום ודונל גליסון. זו גם השנה השנייה ברציפות שבה איזקוביץ מגיע לוונציה עם סרט של הרצוג - אלא שהפעם מדובר בסרט עלילתי שבו היה מעורב כמעט בכל שלב, מבחירת השחקנים ועד העבודה על הסט.

הדרך שהביאה אותו לכאן החלה רחוק מאוד מהשטיח האדום. איזקוביץ, במקור מרעננה, עזב את ישראל אחרי הצבא ועבר לניו יורק, שם החל לעסוק בצילום. ב-2004 חייו השתנו בעקבות תאונת פגע וברח קשה. במשך שנה התנייד בכיסא גלגלים, חזר לישראל ועבר שיקום בתל השומר, שבמהלכו נאלץ ללמוד ללכת מחדש. אחרי השיקום, ניו יורק וארצות הברית הרגישו לו אינטנסיביות מדי עבור החיים החדשים שנאלץ לבנות. ואז הגיעה הזמנה להגיע לצ'ילה.

באותה תקופה הצילום שלו, לדבריו, התמקד יותר בתרבות, באנשים וב"טקסטורות". מי שהזמין אותו לצ'ילה היה שחקן תיאטרון מוכר, וכשהגיע לשם נאמר לו להכין תיק גב לקראת נסיעה לעיירת חוף. רק בדרך הבין שהוא נוסע לפגוש את בנו של נשיא צ'ילה המכהן. "שם התחילו כל החיים האלה", הוא אומר.

דרך הצילום נכנס בהדרגה לתעשיית הסרטים המקומית. חיברו אותו לבמאים, הוא החל לעבוד, אבל אחרי כמה שנים הרגיש שהוא רוצה יותר. "היו לי שאיפות גדולות". משם עבר לעולם הלוקיישנים, הקים חברה בדרום אמריקה והחל לעבוד עם הפקות ובמאים בין-לאומיים.

במקביל בנה שם גם חיים. הוא התאהב בזמרת רוק ופופ לטינית מוכרת, ממשפחה שהוא מתאר כ"משפחת בנאי של דרום אמריקה", ולשניים בן שכיום בן 20. אבל גם אחרי שנים ביבשת, הקשר לישראל נשאר. כשעזב את תחום הלוקיישנים והקים חברת הפקות משלו, הוא קרא לה The Roots - שורשים.

"אני בא ממשפחה צנועה בישראל והיה לי לחץ לבנות קריירה", הוא אומר. "לקחתי סיכון והצליח לי". על שם החברה הוא מוסיף: "זה בגלל ספר השורשים שלכולנו יש בבית. אני מחובר לישראליות. לא איבדתי את הזהות שלנו".

"מספיק אדם אחד שיאמין בנו כדי שנפרח"

כשנה לאחר שהקים את החברה פנו אליו מה-BBC בנוגע להפקה של ורנר הרצוג בצ'ילה. מבחינתו, לפחות בהתחלה, זה היה עוד במאי בין-לאומי שמגיע לעבוד באזור. הוא נסע לפטגוניה - ושם פגש לראשונה את האיש שאיתו יעשה בשנים הבאות שישה סרטים.

הרצוג, מבכירי הבמאים הגרמנים, פועל כבר יותר משישה עשורים ונחשב לאחד השמות הבולטים בקולנוע האירופי. הוא ביים עשרות סרטים עלילתיים ותיעודיים, בהם "אגירה, זעם האל", "פיצקרלדו" ו"גריזלי מן", והיה מועמד לאוסקר על הסרט התיעודי "מפגשים בקצה העולם". בשנה שעברה קיבל בפסטיבל ונציה את אריה הזהב על מפעל חיים.

איך נוצר ביניכם חיבור קרוב?

"מהרגע שהכרנו - זו הייתה כמו התאהבות ממבט ראשון. היה חיבור שמאז ועד היום לא התנתקנו. לפני שפגשתי אותו הוא הגיע עם איזה מפיק מארגנטינה שאמר לי שהוא לא נחמד ושעדיף שלא אדבר איתו הרבה. אני יורד ללובי, הוא בדיוק עומד ליד הכניסה. הלכתי אליו, דיברתי איתו קצת. לאט לאט הוא התחיל לראות איך אני מתנהג, איך אני לוקח אותם ואיך אני פותר דברים. משם נרקמה מערכת היחסים הזאת".

החיבור היה מהיר. כחודש לאחר מכן, מספר איזקוביץ, הרצוג התקשר והציע לו להצטרף לפרויקט נוסף. איזקוביץ אמר לו שהוא לא דובר פורטוגזית. הרצוג, לדבריו, ענה שזה לא משנה ושהוא בטוח שיוכל להשתלב. "שם מתחיל משהו שחשוב לכל אדם", אומר איזקוביץ. "תמיד אומרים שמספיק אדם אחד שיאמין בנו כדי שנפרח - והוא בא. אני לא מפחד להיות כנה, אני מתנהג בכנות ואומר מה גבולות הידע והיכולות שלי".

מאז 2018 הם עשו יחד שישה סרטים ברחבי העולם. עם הזמן, מערכת היחסים ביניהם הפכה למשהו שאיזקוביץ כבר לא מגדיר כיחסי במאי-מפיק רגילים. "היום זו ממש שותפות. זה בן אדם שעבד עם כל כך הרבה אנשים, והוא לא רק נותן לי לבצע לו את ההפקה. אנחנו חצי-חצי בבעלות על הסרטים, בתקציבים אנחנו מתחלקים חצי-חצי בהכל". איזקוביץ מספר שבארוחת ערב בשנה שעברה, אורלנדו בלום קם וביקש ממנו לספר לנוכחים איך התפתחה מערכת היחסים בינו לבין הרצוג, אחרי שגם הוא הבחין שמדובר במשהו לא שגרתי.

הדבר בלט במיוחד בעבודה על Bucking Fastard. יום לפני תחילת העבודה עם השחקנים, מספר איזקוביץ, הוא ניגש להרצוג ושאל אותו איך הוא רוצה לבנות את הדינמיקה ביניהם על הסט. גם הוא תהה כיצד שחקנים מנוסים יגיבו למפיק שעומד ליד הבמאי, לוחש לו הערות ולעיתים אפילו מציע לצלם שוב.

"פתאום יש שחקנים ידועים שרואים את מערכת היחסים שלנו בין במאי למפיק", הוא אומר. "גם אני חשבתי - מה הם יחשבו? שיש מפיק שכל הזמן לוחש דברים לבמאי. זה לא דבר שגרתי. אבל זו הייתה חוויה מטורפת. לראות איך השחקנים מתנהגים או פשוט להגיד, 'תקשיב ורנר, בוא נעשה את זה עוד פעם'".

זה גם הסרט העלילתי הראשון שבו איזקוביץ לקח חלק בתפקיד רחב כל כך. "פה זו הייתה עבודה ממש יום-יום", הוא אומר. "מהבחירה של השחקנים והשחקניות, לחזרות ואחרי זה לכל העבודה".

איך נראית עבודה עם כוכבים כמו רוני וקייט מארה ואורלנדו בלום?

"אני באמת חושב שבגלל שיש מנהיג כמו ורנר לידי שמשמש דוגמה אישית - ערך הדוגמה האישית מאוד גדול אצלו - כולם מתיישרים. כשרואים מנהיג שנותן את הדוגמה הזאת, להיות צנוע ולא להיות בתבנית ההוליוודית הקלאסית, הבזבזנית והלא שקולה, כולם יישרו קו. ואז את מקבלת את הגרסה הכי טובה של האנשים".

לדבריו, על הסט אין מקום לגינוני כוכבות. "הכל יותר נעים, הכל פתוח ומחובר. אין את השטויות האלה של הוליווד - 'אני בלי המאצ'ה שלי לא זז מפה' או 'תביאו לי לימוזינה'. הכל יותר אנושי. ממש כיף לעבוד ככה".

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בתקציב: לדבריו, ההפקה סיימה את הצילומים יומיים לפני התכנון המקורי וחסכה 11% מהתקציב. "גם האולפנים הכי גדולים משתמשים בוורנר כדי לדייק תקציבים ולהבין איך אפשר לעשות דברים בצורה הגיונית", הוא אומר.

"אני מאוד ישראלי ומאוד יהודי. אני לא בן אדם שמסתיר זהות"

אבל לצד העבודה עם כמה מהשמות הגדולים בתעשייה, איזקוביץ עושה אותה בשנתיים האחרונות גם כישראלי בתקופה שבה היחס לישראל הפך לנושא מרכזי בעולם התרבות. את הסרט האחרון הם צילמו במשך כארבעה חודשים בדבלין - עיר שבה, לדבריו, נתקל באופן קבוע בהפגנות פרו-פלסטיניות.

נתקלת במקרה שבו העובדה שאתה ישראלי השפיעה על העבודה שלך?

"איתי אין את זה. אני לא בן אדם שמסתיר זהות. אני מאוד ישראלי ומאוד יהודי בדברים שלי, בחיי היום-יום. כל הצוות ידע שאני ישראלי. דבלין ידועה כמאוד נגדנו, כל יום ראשון היו הפגנות. יש לי צוות של יותר מ-100 איש. יכול פתאום להיכנס שחקן אירי, אנחנו בוחרים אותו, והוא יכול לבוא עם סיכה עם דגל אירלנד ופלסטין. אני לא נכנס לזה. אני מעל זה".

גם הקשרים האישיים עם השחקנים, לדבריו, לא נפגעו. הוא מספר על מערכת יחסים קרובה עם רוני מארה ובן זוגה חואקין פיניקס, ששהה איתם במהלך הצילומים והשמיע בעבר עמדות פרו-פלסטיניות, אך אומר שהפוליטיקה פשוט לא נכנסה פנימה. "אנחנו לא נכנסים לפוליטיקה, רואים שיש כבוד. יש מערכת יחסים אישית שלא נכנסה לאזורים הרגישים. הם יודעים מאיפה אני".

אנטישמיות אתה מרגיש מסביבך?

"אני רואה את האנטישמיות שמסביבי. צ'ילה זו גם מדינה שהייתה בעייתית. אבל המקרים של האנטישמיות שאני רואה לא בסביבה הקרובה שלי, אלא במעגל הרחוק יותר שאני שומע עליהם, באמת מבוססים על בורות, על חוסר מודעות. אלה אנשים שלדעתי לא יודעים הרבה. פשוט הולכים אחרי האנדרדוג - 'אני אוהד את הקבוצה הזאת כי הם חלשים יותר'. לא נתקלתי באנטישמיות אינטלקטואלית שאמרתי, 'אה, יש פה בסיס'. אבל עוד פעם - זו דעתי".

הוא גם מצביע על מה שהוא תופס כדואליות בתעשייה. "כלפי חוץ אני אראה שאני אוהד קבוצה מסוימת, אבל אם אני מזהה כישרון - זה לא מפריע לי. אני לא מרגיש ביטול". גם בפסטיבל ונציה, שבו המלחמה והיחס לישראל שוב נמצאים ברקע, הוא מתעקש שלא הרגיש יחס שונה. "אני לא מרגיש כלום. אני כל היום עם כולם, מהשחקנים לבמאים. גם כששואלים אותי - אני לא מרגיש ביטול".

בשנה שעברה, הוא מספר, אפילו ניהל מאבק קטן משלו מאחורי הקלעים של הפסטיבל. כשהסרט שהפיק הוצג, איזקוביץ התעקש שלא רק שמו של הרצוג ייאמר באולם, אלא גם שמו שלו כמפיק. לדבריו, הוא דרש ממנהל הפסטיבל אלברטו ברברה למצוא דרך לעשות זאת. "יש לי את החוצפה הישראלית לריב על דברים שאני חושב ששווה לריב עליהם", הוא אומר.

"חופש הביטוי הוא זכות שאנחנו חייבים להילחם עליה לכל הצדדים"

ומה אתה חושב על אומנים שמנצלים את הבמה בוונציה כדי להתבטא פוליטית?

"אהבתי את התשובה של ג'ורג' קלוני על הדברים של מארק ראפלו. בסופו של דבר חופש הביטוי - גם אם את לא אוהבת את מה שנאמר - הוא עדיין חופש הביטוי. אני לא אוהב את העניין של ניצול במה בשביל להתבטא בצורה כזאת או אחרת, אבל אני חושב שחופש הביטוי הוא זכות שאנחנו חייבים להילחם עליה לכל הצדדים".

"אני לא נגד ההתבטאויות", הוא ממשיך, "אבל כואב לי וצורם לי, כי אני מכיר צד אחר של העם שלנו. בלי להיכנס לפוליטיקה, אני כן מאמין בעם שלנו. ואני אישית חושב שיש משבר מנהיגות בכל העולם, כולל בארץ ישראל. זאת דעתי האישית".

אחרי 23 שנים שבהן בנה את הקריירה שלו מחוץ לישראל, איזקוביץ נמצא היום דווקא בתהליך של חזרה. לחברת ההפקות שלו פעילות ומשרדים ברחבי אמריקה הלטינית, אבל הוא עצמו מתגורר כיום בתל אביב וממשיך לעבוד בחו"ל. "אני מתגעגע לארץ", הוא אומר. "מאז 7 באוקטובר אני בא מלא. התמיכה והסולידריות מגיעות מבפנים. בגלל זה הגעתי".

גם המשפחה, שנשארה בישראל לאורך הדרך הארוכה הזאת, עדיין מתקשה לפעמים לעכל לאן הגיע. הוא נזכר בהם יושבים בקהל בפסטיבל ירושלים כשהוא עולה לנאום, ובהקרנה מול אולם מלא בדוקאביב. העבודה עם הרצוג, הוא אומר, כבר הפכה מחלום רחוק לחלק מהיום-יום - אבל ההכרה שהוא מקבל ממנו עדיין מצליחה לרגש אותו.

"כשהכל נסגר לפני ונציה הוא התקשר אליי בזום להגיד לי תודה על כל התהליך", מספר איזקוביץ. "זה מה שאני אוהב בו - ההכרה שהוא נותן לאדם האחר. יש הכרה לא רק אישית בחדר, אלא גם בציבור".

אחרי כל הדרך הזאת, איזו עצה היית נותן למי שחולם לעשות את זה בעצמו?

"מהימים האחרונים התחזקה אצלי הדעה שתמיד הייתה לי - אנחנו חייבים לחלום בגדול. כי שם נמצא הכל. כל ההתפתחות שלנו נמצאת בחלומות. חייבים לחלום בגדול, אבל ברגע שאנחנו יוצאים לעשייה צריך לתכנן לעשות את מה שאפשרי לעשות. Dream big, but do the doable - כי לפעמים אנשים שחולמים בגדול מעבירים את כל החיים בניסיון לקדם רעיון אחד שהיה להם בחלומות. זה לא סותר את העובדה שצריך לחלום - אבל צריך להוריד את זה לביצוע".