הביטולים, המיליונים שאבדו והטילים: מה קרה לתרבות בישראל ב-3 שנות מלחמה?

יש לילות שבהם אפשר להתבלבל. עשרות אלפי אנשים צובאים על אצטדיון רמת גן בהופעה של אודיה, עומר אדם או אושר כהן. התור לדוכן הנקניקיות במועדון הבארבי משתרך לאורך הכניסה. פסטיבלים נפתחים בזה אחר זה, אולמות מתמלאים והסולד אאוטים, איך נאמר, מרהיבים. האומנים עדיין מאחרים, מדורי הרכילות מדווחים שעדן בן זקן חזרה להלביש את עצמה בהופעות אחרי משבר הסטיילינג, והמבלים בקהל פותחים את הסטורי ומצלמים. לרגע אפשר לחשוב שהכול חזר למקומו.

אבל כמעט שלוש שנים אחרי שפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, שעלויותיה הכספיות מסתכמות עד כה בחצי טריליון שקל - ועולם התרבות הישראלי מתמודד עם מצב שלא הכיר. כמעט כל הופעה נושאת איתה כוכבית בלתי נראית, כל הפקה גדולה מתוכננת לצד האפשרות שתיעצר רגע לפני שתצא לדרך, אומנים יודעים שיומן עמוס יכול להתרוקן באבחת איראן, הופעות מתקיימות ונמשכות כמעט כרגיל גם כשבשמיים מזהים יירוטים, מפיקים כבר מחשבים בראש כמה יעלה להם הביטול הבא - ולמרות כל זאת, הקהל עדיין כמה לשגרה שפויה ורוכש כרטיסים גם כשאף אחד לא מסוגל להבטיח מה יהיה כאן עוד יום או יומיים.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"שגרה מאוימת", מתאר זאת מנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח. "התקופות האלה תמיד חושפות אותנו מאוד פגיעים", הוא אומר. "זה מראה כמה אנחנו חלשים, מכיוון שהתרבות בישראל לא מתוקצבת מספיק כדי שנהיה מספיק חזקים. כל המשברים האלה מיד חושפים אצלנו חרדה, הייתי אומר אפילו קיומית. מצד אחד, אנחנו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח בגלל ההתכנסויות ואיומי הטילים, וזה משהו שמלווה אותנו כבר מהקורונה. מצד שני, הצמא של הקהל מאוד גדול. ברגע שרק משחררים, הוא רוצה להגיע לאולם, הוא רוצה מהר מאוד לבוא ולהיפגש ולהיות חלק מהחוויה האנושית הזאת. להתרחק רגע מהחדשות ומהמציאות הישראלית, לקבל קצת מרחק, ליהנות מהצגה טובה, מאירוע, מקונצרט או ממופע בידור. הקהל רוצה רגע להשתחרר ולהתאוורר מהמועקות שמלוות אותו".

"אני אשכרה יכולה להגיד שזה שינה אותי כאומנית"

הראפרית אקו, שהחליטה לפתוח פרק מוזיקלי חדש בחייה כאקוליטה עם ליין המסיבות העסיסי "מיצי", מסתייגת מהמחשבה שהציבור נרמל את המצב רק מפני שלמד לחיות עם שישיות מים במקלטים פתוחים. "יש הצפה של מידע ואנחנו כל הזמן חשופים לטראומות האלה, למלחמות, לאינפורמציה קשה. כאומן, אתה לא יודע מתי כן מותר לך לחגוג ומתי לא", היא אומרת. "אתה נלחם על השטח הציבורי הזה, אבל אתה גם באמת לא יכול לתת את כל כולך, כי המון פעמים קורים דברים. אני לא מתחברת למילה נרמול, אנחנו פשוט חיים מציאות לא נורמלית. מה תעשה? אתה לא יכול להגיד, 'לא, לא, תחזירו לי את זה לאיך שזה היה פעם'".

אלא שההסתגלות הזאת לא מסתכמת בביטולי הופעות, ואצל אקו היא חדרה גם למרחב היצירתי. אל השירים עצמם, ולשאלה מה בכלל מרגיש לגיטימי לשיר מול קהל בזמן שהמדינה עוברת ממלחמה בעזה ללחימה מול איראן או חיזבאללה, ושוב בחזרה לרצועה.

לאחרונה, היא מספרת, שהיא תפסה את עצמה ברגע שהיה פעם מובן מאליו. "הייתה לי הופעה ופתאום קלטתי שזו פעם ראשונה מזה המון זמן שהרגשתי בנוח לשיר שירים שמחים", היא מספרת. "בתחילת המלחמה היו לי כל כך הרבה שירים שלא יכולתי לשיר. זאת אומרת, גם הקונטקסט שלך כאומנית כל הזמן השתנה. מה שאת מדברת עליו, מה שאת מרגישה בנוח איתו. עברנו מסע, מהופעות קטנות ואינטימיות לצורך בפורקן. זה הלך לשני העולמות האלה". לרקוד עם דמעות בעיניים, היה מי ששר פעם.

"אני לא מתחברת למילה נרמול, אנחנו פשוט חיים מציאות לא נורמלית. מה תעשה? אתה לא יכול להגיד, 'לא, לא, תחזירו לי את זה לאיך שזה היה"

הראפרית אקו

"אני מאוד השתניתי עם הדבר", אומרת אקו. "הייתי צריכה לעצמי מרחב שהוא יותר מסיבתי. כרגע אני עובדת בעצימות גבוהה, וגם לפני המלחמה עבדתי בעצימות גבוהה, אבל בזמן הזה השתניתי. הוצאתי אלבום שאני לא יודעת מה היה קורה איתו אם לא הייתה המלחמה. דברים שעשיתי הדהדו פחות בגלל המלחמה, ואחרים קיבלו יותר. קשה למדוד את זה כי אני כל הזמן עובדת, אבל המוצר שלי השתנה".

במהלך התקופה הזאת הלכו ותפסו מקום גדול יותר התקלוטים והאלטר אגו אקוליטה. "מי שעוקב אחריי יודע שאני כן באה מהעולם הזה", היא מסבירה. "זו סגירת מעגל עם עצמי ופתיחה של באמת לתת יותר דגש על העולם הזה של הרחבות. וברמה האישית, כשיהיה לי מה להגיד, אני מאמינה שזה יבוא לידי ביטוי חזרה דרך אקו, או איחוד של שניהם, או מה שזה לא יהיה".

אז זה היה חישוב מסלול מחדש בעקבות המלחמה?
"זו התפתחות של אומן וגם תוצאה של כל מה שקרה. כל פעם אתה עושה תוכניות והן מבוטלות, ואתה מוצא את עצמך מאבד דברים שחשבת שיש להם ערך - וכבר אין להם. אז אתה משתנה בעקבות הדבר הזה. אני אשכרה יכולה להגיד שזה שינה אותי כאומנית. לא במובן של 'טוב, זה לא עובד לי אז אני עושה את זה'. זה יותר במובן של מה אני רוצה, מה אני אוהבת ומה יש לי קשב אליו. אין לי קשב, נגיד, לטקסטים כרגע. לא לכתוב אותם ולא להקשיב להם". וכך ההופעה עצמה השתנתה. מה שהתחיל כמופע עם שירים ובעקבותיו אפטר פארטי, הלך והפך לדבר אחד - מסיבה".

"הרבה אנשים שאני מכירה עזבו את הארץ או שינו מסלול. לי זה לא אופציונלי. זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות"

אקו

לשינוי הזה, מבחינתה, אין מועד סיום כמו לסיבוב הופעות. "הרבה אנשים שאני מכירה עזבו את הארץ או שינו מסלול. לי זה לא אופציונלי. זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות". ואז היא גם מנסחת את הצד הפחות רומנטי של החוסן הזה: "אתה מפתח איזו אדישות מסוימת".

"הפגיעה היא בייחוד בפריפריה הדרומית והצפונית"

אם מסתכלים על לוח ההופעות, קל למצוא סימנים להתאוששות. החברה הישראלית מצטיינת בחזרה מהירה לשגרה, וכך גם האומנים ששוב ממלאים את המועדונים והאולמות. עונת הקיץ האחרונה נראתה שוב עמוסה, והכוכבים הגדולים שוב מתחרים למי יש יותר גדול כשסולד-אאוט הפך לחזות הכול. המפיק אלמוג שריד מבקש לצנן את ההתלהבות ומדגיש כי עצם קיומם של אירועים גדולים בודדים מסתיר תמונה שברירית.

"ההופעות הגדולות והפסטיבלים נחתכו בהערכה גסה ב-50%, בייחוד בפריפריה הצפונית והדרומית", הוא מסביר. "יש פסטיבלים שהיו ואינם, פסטיבלים שהיקפם קטן משמעותית או כאלה שלא קורים יותר". כך למשל, פסטיבל "אינדינגב" שלא התקיים במשך שנתיים, חזר בשנה האחרונה למצפה גבולות במהדורה מצומצמת, ורק באוקטובר הקרוב יתקיים במתכונת מלאה. אך לצידו, ישנם פסטיבלים רבים אחרים כמו "בריזה" באשקלון שלא נערך מאז 2024, או פסטיבל עכו לתיאטרון שיתחדש בחול המועד סוכות במתכונת מצומצמת, לאחר שלא התקיים כסדרו בשנה שעברה.

ההבדל נמצא לא רק בכמות ההפקות, אלא גם בסוג הסיכון שמפיק מוכן לקחת. אירוע בפארק הירקון, למשל, מצריך השקעה גדולה עוד הרבה לפני שהאומן אומר "ערב טוב" על הבמה. במציאות שבה הסלמה ביטחונית יכולה למחוק אירוע בתוך שעות, מופע כזה הופך להימור. "רק לפתוח את הדלת בפארק הירקון, עם שבוע-שבועיים של הקמה, עולה בערך שני מיליון שקל", אומר שריד, שהפיק את הופעות הענק של נועה קירל בפארק. השנה, המסורת עברה למרחב הקטן יותר של אמפי מקס בראשון לציון.

"אם הופעה מתבטלת מאיזושהי סיבה, אתה בחשיפה מאוד גבוהה. הרבה מפחדים לעשות את זה. אני יכול להבין, גם אני מפחד לעשות את זה. אז האומנים הגדולים מחפשים פתרונות, אם זה היכל מנורה או האמפי בראשון לציון, לוקיישנים קיימים שלא צריכים הכנות כל כך מורכבות. מחפשים פתרונות יצירתיים כדי שלא ליפול. המון מפיקים נפלו בשנים האלה", אומר שריד.

הפחד הזה משנה את הענף. שריד מעריך שכוח האדם בתחום ההפקות הצטמצם ביותר מ-30%. מדובר באנשי הגברה ותאורה, עובדי במה, לוגיסטיקה וספקים שהחליטו להמשיך הלאה אחרי שלוש שנים שבהן העבודה נפתחה ונסגרה פעם אחר פעם כמו אקורדיון. "אנשים עוזבים את התחום, ויש משבר כוח אדם ענק", הוא מעיד. "מנהלים מתקשים להשיג עובדים שהיו מוכנים לעבוד, ומתקשים להכשיר עובדים חדשים. הענף סובל כלכלית וגם נפשית. בסופו של דבר כקהל אתה תגיע ותראה תוצאה, אבל אתה בטח לא יודע כמה קשה ויקר היה להגיע לתוצאה הזאת. זה גם משפיע על מחירי הכרטיסים שנאלצים לעלות עוד ועוד".

לעלויות המאמירות מצטרפים גם ביטוחים ודרישות משטרה ואבטחה שהוחמרו בעקבות המציאות הביטחונית, ואלו מתגלגלים בסופו של דבר לכיס של רוכשי הכרטיסים.

מיליון פה, מיליון שם

ביטול הופעה מבחינת הקהל הוא ערב אחד שבו נשארנו על הספה בבית וקיבלנו החזר כספי. מבחינת מי שעובד בתעשייה, זה גם עלול לפעור חור של מאות אלפי שקלים. אקו זוכרת היטב את פורים הארור האחרון, וכמוה עוד רבים בתעשייה, בגלל מבצע "שאגת הארי". "בפורים היו לי 15 אירועים ביומן, וכבר אפילו לא התערערתי", היא מודה. "פשוט קיבלתי את זה. מרוב התרגלות הייתי באלם, אפילו לא לקחתי את זה קשה. אמרתי לעצמי - או-קיי, זאת הסיטואציה עכשיו".

כמה כסף מתאדה בתקופה כזאת?
"מאות אלפי שקלים, באמת", היא משיבה. "זה היה אמור להיות ההתאוששות הכלכלית שלנו מכל השנים האחרונות. כבר היינו כזה, 'או-קיי, אנחנו לא מאמינים, שרדנו עד הנקודה הזאת. הינה, עכשיו בסדר'. אז זו ממש הייתה מכה רצינית כלכלית. לפחות זה כסף שלא הרווחתי, לא כסף שהפסדתי".

אצל שריד, שחתום על הפקות מורכבות כמו "הערב הגדול של הרוק הישראלי" עם שלום חנוך ואחרים, או פסטיבל בית גוברין, המספר המצטבר כבר גדול בהרבה.

כמה הפסדת בשלוש השנים האלה?
"הפסדתי למעלה משני מיליון שקל. חלק אתה מצליח להחזיר, חלק אתה לא מצליח להחזיר. היו גם פרויקטים מוצלחים, אבל כל סבב כזה עם איראן - זה אוטומטית משבית אותך בחודש-חודשיים הקרובים, עד שאנחנו משתחררים מזה, עולה לך כמה מאות אלפי שקלים. צריך אורך רוח, צריך סבלנות. מי שאין לו כיסים עמוקים או יכולת התמדה לא ישרוד את זה. המון מפיקים נפלו".

הישראלים לא מוותרים על הבילויים

גם גוף ממוסד כמו תיאטרון באר שבע רחוק מלהיות חסין. יפרח מספר כי כל סבב כזה גורר הפסדים של מאות אלפי שקלים ולעיתים יותר: "פעם אחת זה יכול להיות 700 אלף שקל, פעם זה 1.2 מיליון שקלים. בסבב האחרון עם איראן, שהיה ארוך מאוד, זה שם אותנו בהפסד של כמיליון שקל. אלה סכומים מאוד גדולים. וכמובן שאתה תמיד מבקש את הפיצוי, ואז לא מאשרים לך את הכול ואתה מקבל רק פיצוי חלקי. זה תמיד מאוד מאתגר".

לתיאטרון שפועל בבירת הנגב יש, בניגוד לעמיתיו במרכז הארץ, ממד נוסף. מה שהפך בשנים האחרונות לחוויה ארצית, מוכר בדרום כבר זמן רב. "עד שתל אביב נכנסה לתוך המעגל, אנחנו כבר היינו שנים בתוך המציאות הזאת", הוא אומר. "אנחנו מכירים את הסבבים האלה. אבל במלחמה האחרונה מול האיראנים כולנו כבר היינו חשופים. כולם היו באותה סירה".

בבאר שבע מציגים מחזור שנתי של כ-30 מיליון שקלים, ובשנים האחרונות הצליח התיאטרון להפוך את היחס שהיה נהוג בו בעבר. כיום כ-60% מהמחזור מגיע מהכנסות עצמיות וכ-40% מתמיכות המדינה והרשות המקומית. מבחינת יפרח, הנתון הזה הוא הישג במיוחד בהתחשב במרחב הגאוגרפי שבו הוא פועל, אבל הוא גם ממחיש את הפגיעות. ברגע שההצגות נעצרות, חלק גדול ממנוע ההכנסה נעצר איתן.

אחרי קורונה, 7 באוקטובר, מלחמה ואיראן, כמה עוד זעזועים מוסד כמו שלכם יכול לספוג לפני שזה הופך לבעיה קיומית?
"אני לא רואה סיטואציה שנותנים למוסד תרבותי כזה להיסגר, אבל צריך להבין שמוסדות התרבות הם כמו כל עסק אחר. הם בנויים גם על ההכנסות העצמיות שלהם ולא רק מתמיכת המדינה. התלות ב-40% האלה היא גדולה מאוד, כי אם אין לך אותם ואתה נפגע, אתה נכנס לגירעונות ואתה צריך לדעת מהיכן אתה משיג את הכסף. ויש גם תקרה צרכנית במרחב שלנו. אנחנו לא עובדים בחלל ריק, יש כאן המון אתגרים ובכל זאת אנחנו מצליחים להחזיק את המקום הזה הודות לקהל וגם בזכות העובדה שההצגות שלנו מופיעות בכל הארץ בהצלחה רבה".

מה שמפיח אופטימיות אצל כל המרואיינים, ללא יוצא מן הכלל, הוא הקהל. דווקא בזמן שבו החיים נעשו יקרים יותר, הביטחון התערער והיכולת לתכנן קדימה הצטמצמה, הישראלים לא מוותרים על הבילויים. הם מחפשים את הבריחה, הנחמה, וגם את הנוסטלגיה אם נזכרים במופעי האיחוד של "הכבש השישה עשר" שרשמו ביקוש היסטורי. "הדבר היחיד שיציב בענף הזה הוא שיש קהל ענק להופעות, שהולך וגדל", כך שריד. "גם לקהל לא קל, לאנשים יש פחות כסף בכיס, אבל אנחנו שמים לב שהם לא כל כך מקצצים את הפנאי". אולי זה גם חלק מתפיסה תקינה שבאה לומר כי תרבות אינה מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. כמו תזכורת על מה צריך להילחם.

"ניקי מינאז' ממש רצתה להגיע"

לתוך כל זה נכנס עוד שינוי דרמטי, לפעמים כמעט נשכח. ישראל נמחקה ממפת סיבובי ההופעות הבין-לאומיים הגדולים. החזרה של הכוכבים ארצה היא אחת המשימות הקשות ביותר מבחינת המפיקים. שריד מספר שמאחורי הקלעים מתקיימים מגעים, לעיתים גם עם אומנים מהשורה הראשונה, אלא שבישראל של השנים האחרונות המרחק בין משא ומתן מתקדם לקריסת מגעים הוא קצר במיוחד.

"אנחנו כל הזמן עובדים ומנסים, ובקשר עם אומנים", הוא אומר. "היו גם כאלה ממש איי-ליסט, שזה כבר הגיע לרמת החוזה ואז נפל, כי הם קיבלו רגליים קרות. אנחנו כל הזמן עובדים, אנחנו כל הזמן מנסים. אני אישית מאמין שזה יקרה בקרוב. אולי לא אומני איי-ליסט מובהקים בהתחלה, אבל כן יהיו אומנים שמסוגלים למלא מקום של 15 אלף איש".

אצל יוצר ה-R&B הבריטי קרייג דייוויד, המגעים כבר עברו את שלב התקווה. "כבר היה חוזה וזה נפל בגלל המלחמה האחרונה עם איראן".

ומה קורה כשאומן שכבר נמצא בשלב כזה נסוג? חוזרים לדבר איתו?
"כל דבר כזה דוחה את הכול תמיד בעוד חצי שנה או שנה עד שאפשר לפנות שוב ולנסות להרים את זה מחדש", אומר שריד.

הוא חושף בפנינו לראשונה כי גם התנהל משא ומתן להבאת הראפרית האמריקנית ניקי מינאז' לישראל, מגעים שלדבריו הגיעו קרוב מאוד לשלב הסגירה. "אלה דברים שלא נסגרו למרות שהיו מאוד קרובים, לא היה חסר הרבה". החיבור נוצר דרך הראפרית אזיליה בנקס, שאותה הצליח להביא לישראל באוקטובר שעבר. "כשאזיליה הייתה בישראל היא ממש ניסתה לעזור ודיברה איתה, וניקי ממש רצתה להגיע. אבל שוב, זה לא יכול היה להתקדם בגלל המצב באותו זמן ובגלל חוסר היציבות".

קניה ווסט ניהל מגעים עם חמישה מפיקים

גם הראפר קניה ווסט וההתבטאויות האנטישמיות היו על השולחן. לדברי שריד, במקרה הזה לא מדובר היה במגעים של גורם אחד. חמישה מפיקים היו מעורבים בתרחיש להביא אותו להופעה בישראל, בהם גדי אורון וגיא בסר, מבעלי קבוצת בלוסטון-לייב ניישן ישראל, אשר הפיק את הופעתו בגיאורגיה. "זה לא היה ריאלי כלכלית. הוא מאוד רצה לבוא, אבל הסכום שהוא דרש, 20 מיליון שקל, לא היה ריאלי. אף אחד לא יכול לשלם לו דבר כזה".

אפילו המפגש עם הרב יאשיהו פינטו בניו יורק לא עזר לווסט. "אני לא יודע אם הוא עושה את זה כי הוא באמת מאמין בזה, באמת בכל הלב, או שהוא פשוט רוצה שזה יקדם הופעה בישראל. אין לי ספק שהוא רוצה להופיע כאן. האם הוא יבוא ויגיד שהוא ממש מתחרט על מה שהיה ועכשיו רוצה להתנצל ולעשות תיקון? אני לא בטוח".

למרות הכול, שריד משוכנע שיש עדיין אומנים גדולים שמוכנים להגיע. פחות מבעבר, אבל הם קיימים. מה שחסר הוא מוצר נדיר בהרבה בישראל של השנים האחרונות: רצף.

"יש הרבה אומנים, גם גדולים, שעדיין מוכנים להגיע. אומנם הרבה פחות, אבל עדיין קיימים", הוא אומר. "פשוט צריך שיהיה שקט כזה לאורך זמן. שנה או שנתיים רצופות של שקט". בישראל של תשפ"ו, לפעמים זה נשמע כמו דרישה שאפתנית יותר מלהביא את טיילור סוויפט.

"תופסים את אנשי התרבות כשמאל, ולא תומכים בהם"

אך השאלה הגדולה יותר אינה רק כמה הופעות יתקיימו בשנה הבאה עלינו לטובה, מי יבוא מחו"ל או כמה כרטיס יעלה. המשבר המתמשך מבטא בעיה שקדמה למלחמה והיא האופן שבו התרבות נתפסת. שמוליק יפרח הוא אחד החברים בקואליציית תרבות העונה לשם "הזכות לתרבות". חברים בה ארגונים ואיגודים המייצגים יותר מ-10 אלף יוצרים בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה, המוזיקה, התיאטרון, האומנות, הספרות והמחול. אנשיו פועלים לקראת הבחירות כדי להציב את התרבות גבוה יותר בסדר העדיפויות של הממשלה שתקום. בחודש שעבר נפגשו נציגיו עם יו"ר מפלגת ישר, גדי איזנקוט, ויו"ר הדמוקרטים יאיר גולן וחברי המפלגה.

כשאתם דורשים מהממשלה הבאה להתייחס לתרבות כתשתית לאומית ולהגדיל את התקציב שלה באופן הדרגתי עד שיהווה 1% מתקציב המדינה, מה בעצם אתם מבקשים ממנה להבין?
"אנחנו רוצים לשאול שאלה מאוד פשוטה", אומר יפרח. "לא חשוב מה המצע של אותן מפלגות, אלא איך הן תופסות את עולם התרבות? המזל הגדול של מדינת ישראל הוא שיש כאן יוצרים מוכשרים בכל התחומים שבסוג של נס מחזיקים את העגלה הזאת. היא לא תמיד מקבלת את ההכרה הנכונה. ממשלות מתחלפות, כל פעם מגיעים שרים כאלה ואחרים, אבל הממשלות לא שמות את אנשי התרבות בראש מעייניהן כחלק מעוגן של עם, של מדינה, שצריך לטפח אותו".

במיוחד מפריעה לו, כמי שמנהל תיאטרון בבאר שבע וגדל בדימונה, ההנחה שעולם התרבות כולו הוא אותה אליטה הומוגנית שמפריעה לשר מיקי זוהר ולמירי רגב קודמתו. "הרבה פעמים, בגלל שאנשי התרבות נתפסים כמרכז או שמאלה יותר, הם דחויים ובפוליטיקה לא ממהרים לתמוך בהם", אומר יפרח. "אבל זאת הכללה. יש גופי תרבות בדימונה, יש מוסדות תרבות במעלות, ולא כולם עונים לאיזה סטריאוטיפ. זה קשקוש אחד גדול וחלק מתודעה של פלגנות שמנסים להנחיל כאן הרבה מאוד שנים".

"התרבות היא סוג של גשר וחיבור בין אנשים", הוא אומר. "בערב נתון בתיאטרון שלי, יושבים דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, בני קיבוץ ואנשי העיר והמושב. התמהיל הארץ-ישראלי. הם יושבים יחד ורואים הצגה טובה וזה לא משויך לשום מפלגה. כך גם לא משנה מה העמדות הפוליטיות של יוצר כזה או אחר. כששלמה ארצי או ישי ריבו עולים על הבמה, כל הקהל נהנה מהמוזיקה שלהם. הוא מגוון ולא שייך לפלח כזה או אחר".

האירוניה היא שברגעי המשבר הגדולים, המדינה והציבור מבינים היטב עד כמה הם זקוקים לאומנים. "צריך להבין את נחיצות התרבות, והיא בטח חשובה בתקופה של אתגרים ומשימות כאלה של לחימה", אומר יפרח. "האומנים, בהם השחקנים בתיאטרון שלי, הם תמיד הראשונים להגיע לבתי החולים, לחיילים, למשפחות שכולות ולמקלטים".

אקו מזהה בדיוק את אותו פרדוקס, אבל מצד האומנית: "זה פשוט מצביע על המקום של תרבות בחברה שלנו, וזה הדבר שיותר קשה להכיל. כאילו אין לזה המון ערך, ודווקא כשכולם צריכים את זה, אז יודעים לבוא ולהגיד, 'אה, עכשיו אנחנו צריכים תרבות'. אבל לא יודעים לתמוך בה כשהיא זקוקה לזה. המקום לשנות זה בבחירות".

שריד, לעומתם, כבר מנמיך ציפיות. הוא לא מחפש מהממשלה הבאה שתנהל עבורו את העסק, אלא דבר בסיסי הרבה יותר. "מהניסיון שלי, אף ממשלה לא באמת ספרה את ענף התרבות וההופעות. זה גם לא משהו שאני בונה עליו. הבקשה היחידה שלי היא שינהלו את המדינה בצורה יציבה. כספים אנחנו כבר נדאג לעצמנו, להיות כלכליים ולדעת להרוויח כסף. אנחנו רק צריכים יציבות. זה הדבר היחיד שאנחנו מבקשים".

כמעט שלוש שנים אחרי שהמציאות הישראלית התהפכה, נדמה שעולם התרבות למד להמשיך אך לא להתרגל. שריד מדבר על יציבות כמו על משאב נדיר, ובענף פיתחו את השרירים הנדרשים כדי להמשיך לעבוד בתוכה. לא כולם שורדים, ואחרי רצף של מכות שטלטלו את הפעילות בענף, אצל אקו היה גם רגע אחד חשוב שהזכיר למה לה בכלל. "הלכתי למופע מחול של חני סירקיס שהעיפה לי את הראש, ויצאתי משם בוכה באופן לא רגיל. אמרתי לעצמי, 'אה, או-קיי, כן שווה לעשות אומנות'".