"אחרי שאני אלך זה לא יעסיק אותי": הסודות של אסתר עופרים נחשפים בשיחות טלפון

הקול של אסתר עופרים מלווה את הפסקול הישראלי כבר עשרות שנים, אבל הדמות שמאחורי הקול נותרה תמיד בגדר תעלומה היא הייתה על הבמות הגדולות בעולם, זכתה להצלחה חסרת תקדים בשנות השישים והשבעים, גם כחלק מהצמד "עופרים" עם אבי אופרים, מי שהיה בן זוגה, ייצגה את שווייץ באירוויזיון ובמקביל הפכה לסמל מובהק של ישראליות עבור דור המייסדים. בסופו של דבר, בחרה להעתיק את חייה לגרמניה ולהתרחק מאור הזרקורים.

עופרים, כיום בת 86, מיעטה להתראיין לאורך השנים, דחתה כתבים, ונמנעה מחשיפה אישית. כעת, סרטו התיעודי החדש של הבמאי שקד גורן, "אסתר", מצליח לסדוק את חומת השתיקה הזו בדרך לא שגרתית - דרך שעות של שיחות טלפון מוקלטות.

הסרט, שיוקרן בימים אלה בפסטיבל "דוקאביב" ובהמשך ישודר ב-yes דוקו, נולד מתוך סקרנותו של גורן. "אני תמיד אהבתי את הקול של אסתר", הוא מספר. "זה התחיל בגלל ששמעתי אותה אצל סבתא שלי בבית. הסרט הראשון שלי, 'אליפלט, דוד שלי גיבור', התעסק במשפחה שלי ובסבתא שלי, שהייתי מאוד קרוב אליה. אסתר תמיד נוגנה אצלה בבית. גדלתי עם הקול הזה, וכשגדלתי הייתי חוזר לאלבומים שלה".

נקודת המפנה הגיעה לפני כחמש שנים, בשיאה של מגפת הקורונה. "הייתי בדיכאון קורונה כזה", נזכר גורן, "תקופה שבה העולם היה סגור ועוד לא היה ברור מי נגד מי. מתוך הדיכאון הזה, המוזיקה שלה מאוד עזרה לי ברגעים האלה. שמעתי את האלבום שלה ופתאום התחלתי לחשוב עליה כבן אדם. את שומעת מוזיקאית שאת נורא אוהבת, ולא תמיד מתעכבת על הפרסונה. פתאום שאלתי את עצמי מי היא בכלל? לא ידעתי עליה כלום. ידעתי שהיא זמרת שאני נורא אוהב, שאני מתרגש מהשירים שלה, ושהיא סמל ישראלי. אבל אז התחלתי לחקור ואמרתי לעצמי - זה סיפור מטורף. זו אישה שהייתה על הבמות הכי גדולות בעולם".

התחקיר הראשוני של גורן הציף תחילה יותר שאלות מתשובות. הוא גילה אישה שכבשה את ישראל בסדר גודל חסר תקדים לזמנה, ואז עזבה לגרמניה - מהלך שהיה באותה תקופה טעון בהקשר הישראלי. ככל שחיפש, כך הבין עד כמה המידע עליה דל. "גיליתי שהיא לא אוהבת להצטלם ולא אוהבת לדבר על החיים שלה. יש לה ראיונות שאפשר לספור על כף יד אחת", הוא מתאר. "ואז נתקלתי בריאיון רדיו ישן מגלי צה"ל. המראיין הרעיף עליה מחמאות, אמר שהיא מתאימה להיות זמרת לאומית, אבל שאל אותה על החיים שלה מחוץ לישראל - איפה הבית שלך? את איתנו או נגדנו? את שלנו או לא שלנו? עופרים ענתה לו תשובה מהממת: 'זה שהשירים שלי מתעסקים בנופים של ישראל ומדברים על ישראל, לא קשור ללאומיות או לממשלה. אני שרה על עצמי, אני מספרת סיפורים. הכל חוויות רגשיות שלא נטועות במקום מסוים או בזמן מסוים'".

התשובה הזו שבתה את גורן. "יש משהו שאני נורא מעריך בזה שהיא לא רוצה להיות מעוגנת לזמן ולמקום. היא רוצה להיות חופשייה. זה עניין אותי מאוד. הבנתי שיש פה סיפור על חיפוש בית, על הגירה, על יחסי ישראל וגרמניה".

"חיכיתי לה מאחורי הקלעים כאחרון המעריצים"

גורן החליט לפעול, אך נתקל בחומה. הוא כתב מייל לסוכנת הגרמנייה של עופרים, וקיבל תשובה מנומסת אך נחרצת: זה מחמיא, אבל אסתר לא מעוניינת. גורן לא ויתר. "הרגשתי שמישהו יעשה מתישהו את הסרט הזה, והחלטתי שזה יהיה אני. ראיתי שיש לה הופעה בהמבורג, איפה שהיא גרה, הופעה שקורית אחת לשנה או שנתיים. נסעתי לשם, ופשוט חיכיתי לה מאחורי הקלעים כאחרון המעריצים. ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'היי, אני שקד, דיברתי עם הסוכנת שלך'. זה היה מפגש מרגש ומביך ומקסים. ילד שגדל על המוזיקה שלה פוגש את האלילה שלו. נורא התרגשתי והיא הייתה חמה, היא ממש החזיקה לי את היד. היא הייתה פתאום נורא נגישה".

אותו מפגש קצר בהמבורג פתח פתח קטן לאפשרות של סרט. עופרים לא הסכימה מיד, אבל גם לא סירבה מראש. לאט לאט, נכנס גורן למעגל האנשים שסביבה, הכיר את חבריה, ונוצרה ביניהם ידידות. "היא אישה חכמה, חריפה ומצחיקה", הוא משתף. "דיברנו על הקריירה שלה, על ספרות, אמנות, מוזיקה, יהדות ופילוסופיה. אישה שפשוט כיף לדבר איתה על כל נושא שבעולם".

ככל שהקשר העמיק, גורן החל להקליט את שיחות הטלפון ביניהם, תוך שהוא מעדכן אותה מראש על כוונותיו לבחון אפשרות ליצור מהן סרט. "הקלטתי שעות על גבי שעות", הוא אומר. אלא שכאשר הרגיש שהגיעה ההצעה לצלם ריאיון ויזואלי מצולם, הוא נתקל בסירוב.

"אמרתי לה: 'אסתר, אני ממש חושב שאני מוכן ללכת על זה. יש המון חומרי ארכיון מדהימים שלך, גם מישראל וגם מגרמניה, אבל אני רוצה לשמוע את הצד שלך. תני לי לבוא לצלם אותך'. היא ענתה לי: 'שקד, אני לא רוצה לעמוד מול מצלמה. זה חושפני לי מדי. אני תמיד מסרבת לזה. אשמח אם לא נעשה את זה באופן הקונבנציונלי הזה'. הצעתי לה שנעשה את הסרט רק עם שיחות הטלפון שלנו, והיא אמרה: 'אם ככה, אז בוא נלך על זה'".

"יש לה את הפריבילגיה לשיר, ולכן היא לא צריכה לדבר"

ההחלטה לבסס את הסרט על חומרי ארכיון ופסקול של שיחות טלפון התבררה כבחירה אומנותית מדויקת. "יש משהו אינטימי בשיחות טלפון שאני מחבב. זה התאים למסתוריות שלה", מסביר גורן. "שיחות הטלפון גרמו לה להרגיש בטוחה יותר והיא בעיקר לא רצתה שום דבר אחר. ועדיין, יש רגעים שבהם אני שואל אותה על אבי עופרים או על פיליפ, הגרוש הגרמני שלה, והיא פשוט עונה: 'אני לא רוצה לדבר על זה, זה אישי'. הסרט הוא ממש טנגו של אחורה וקדימה, ניסיון להבין איפה עובר הגבול. היה לי חשוב להכניס את הריקוד הזה לסרט - מה היא בוחרת לחשוף ואיפה היא חוסמת. יש משהו חזק בחומרי הארכיון לאורך השנים, אתה רואה אותה מתבגרת מול המצלמה. יש לה את הפריבילגיה לשיר, ולכן היא לא צריכה לדבר".

אחד הגילויים שעולים מתוך התחקיר של גורן הוא הקשר העמוק של עופרים עם הקהילה הגאה. למרות שאינה נחשבת לדיווה במושגים המקובלים, היא טיפחה קהל מעריצים להט"בי אדוק. "הבנתי שהנטייה המינית שלי כהומו שיחקה פה תפקיד בעניין שלי בה", מודה גורן. "פתאום גיליתי שיש לה מועדוני מעריצים, גם בישראל וגם בגרמניה, שכוללים חבורות של הומואים. זה הגרעין הקשה של המעריצים שלה הרבה פעמים. שאלתי את עצמי מה הקטע פה? העיתונאי אמיר קמינר דיבר איתי על זה נורא יפה. הוא מסביר שאסתר מגלמת זרות ואאוטסיידריות. לא רק בגלל שהיא הוחרמה, אלא בגלל משהו במהות שלה שהוא שונה ואחר, מישהי שלא מרגישה בבית ולא מרגישה שייכת. הרבה הומואים מתחברים לזה. היא לא דנה אינטרנשיונל, אין בה מוחצנות. היא דיווה מסוג אחר, והאחרות שלה מושכת קהל שהוא אחר. זה דיבר אליי באופן אישי".

השנים שבהן הוקלטו השיחות, ובמיוחד החודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר, שזורים במערכת היחסים בין השניים. גורן הפך עבור עופרים לצינור מידע ישיר מהארץ. "היא הייתה מתעדכנת דרכי על המצב בישראל, אחרי 7 באוקטובר, או בסבבי התקיפות מול איראן. בתוך הסיטואציה הנוראית שעברנו פה בשנים האחרונות, הקשר בינינו נהיה עמוק יותר דווקא מתוך הדאגה העצומה שלה לישראל".

"היא התרגשה מלראות את עצמה ואהבה את התוצאה"

אותה דאגה מהמצב הביטחוני הרעוע ומהפסקות האש הפריכות באזור, היא גם הסיבה המרכזית לכך שעופרים לא תגיע לארץ להקרנות הבכורה של הסרט. "היא בת 86, הפסטיבל התקשורתי והמצב בארץ לא עושים חשק להגיע. אני חושב שהיא גם לא הייתה רוצה את כל תשומת הלב הזאת. אני מבין ומכבד את זה לגמרי".

למרות המרחק, עופרים צפתה בגרסה כמעט סופית של הסרט. "הייתי מאוד בלחץ לפני ההקרנה", מודה גורן בחיוך. "הסתכלתי עליה כל הסרט כדי לראות איך היא מגיבה. כשהסרט נגמר היא אמרה לי: 'אה, הייתי יפה!'. היא התרגשה מלראות את עצמה ואהבה את התוצאה, גם אם היו דברים שפחות אהבה, כמו ההתעסקות באבי עופרים, שהיה לי קשה להשמיט. צלחנו את זה".

השאלה האם תחזור אי פעם לגור בישראל מרחפת כצל לאורך כל הסרט. בעבר, ענתה בחצי צחוק "אולי שבוע הבא", וגורן מאמין שהיא אכן פלרטטה עם הרעיון ברצינות, תוהה האם היא אמורה לסיים את חייה בגרמניה, שם נמצא בנה ורשת התמיכה שלה. כשעלתה בשיחותיהם סוגיית המוות ומקום קבורתה העתידי, תשובתה של עופרים זיקקה אולי יותר מכל את המהות החופשית והמנותקת שלה. "דיברנו על מוות", נזכר גורן, "היא אמרה שהיא לא הקדישה מחשבה לשאלה האם להיקבר בישראל או בחו"ל. התשובה שלה הייתה פשוטה: 'אחרי שאני אלך, זה לא יעסיק אותי'".