גילה אלמגור חושפת את הסודות: "שרטתי את הפנים שלו כדי שאשתו תדע שניסה לאנוס אותי"

"אני רוצה לנשק את המצלמה", מצהירה גילה אלמגור לפני הריאיון - ומבצעת. "זהו, עכשיו אפשר להתחיל".

יש ג'סטות שיזכרו אותן תמיד, נכון? גם בגיל 86?
"86 וחצי".

את "השחקנית והשחקנית".
"אה, זה נחמד. זה נחמד".

‫כן? מהרגע הראשון זה היה נחמד? ‫
"כן, מאוד, ‫רק שהצעיף שלו (של ערן זרחוביץ' בארץ נהדרת) זה היה סמרטוט. ‫אז לחתונה שלו שלחתי לכלה צעיף ‫יפהפה שהבאתי מסין, ‫אבל הוא עושה את זה נהדר, ‫והוא באמת גאון, זרחוביץ'".

עברו ‫70 שנה מאז שהיא ‫עלתה בפעם הראשונה על הבמה. ‫מאז אין תפקיד שלא גילמה בתיאטרון, ‫בקולנוע, ‫בטלוויזיה. ‫עשרות תפקידים בלתי נשכחים ‫שהפכו אותה ‫לאחת השחקניות הגדולות של דורה, ‫וגם זה שאחריו. ‫רגע לפני גיל 87 ‫היא מתיישבת לריאיון חייה, ומדברת כמו שלא דיברה מעולם: ‫על תחילת הדרך, ‫על הדיכאונות והניסיונות ‫לסיים את חייה, ‫התקיפות המיניות, ‫מערכת היחסים הלא צפויה ‫עם הילדה שאספה אל ביתה והעלבון ממנה כשהפכה לשרה בממשלה, ‫ההבנה שהיום אין סיכוי ‫שהייתה מקבלת את פרס ישראל, ‫ולמה - אחרי שכבשה את כל הבמות ‫וזכתה בכל הפרסים - היא עדיין חוששת שלא יבואו למומולדת שלה.

"לא מבינה ממה אנשים מפחדים"

"אני דיווה, תגיד לי? דיווה - שמיווה", היא שואלת אחרי שאנחנו מתיישבים.

לא, את לא מבינה את הדימוי הזה ‫של האישה שקצת מפחדים ממנה?
"‫ממה יש לפחד? איתי סגל, ‫ממה אתה מפחד?"

אני קצת מפחד.
"‫למה?"

לא יודע, יש לי תחושה ‫שמשהו יכול לקרות. ‫את אמרת לי, אני תמיד יושבת ‫על הקצה...
"‫זה נכון".

והתחושה הזאת שאת תמיד דרוכה, ‫ותמיד יכול לקרות משהו.
"אני לא מבינה ממה אנשים מפחדים. ‫בכיתה שלי הייתה תמיד יותר יפה, ‫יותר מוצלחת. ‫בכל מקום שהייתי, לא הייתי ‫העיפרון הכי מחודד ‫ולא הילדה הכי יפה, ממש לא - ‫והייתי בת של משוגעת, בלי אבא, ‫לא היה לי שום גב".

ותראי לאן הגעת.
‫"שאתה מראיין אותי בשביל 'אולפן שישי'. ‫זה משהו".

‫בגיל 86 וחצי ‫מתחילים כבר לסכם?
"לא. לא. ‫אני אתחיל לסכם ‫כשאני ארגיש שאני מתקרבת לפרישה".

‫זה עוד רחוק.
"‫כן, אני לא מאלה שרוצות ‫למות על הבמה, ‫אין לי מין שאיפות כאלה".

"ברחתי לים, נכנסתי למים והתחלתי לטבוע"

‫הדרמות שהביאה אלמגור לבמה ‫ולמסך היו גדולות מהחיים, ‫אבל לפעמים נדמה שהחיים שלה עצמם ‫ידעו לכתוב דרמות לא פחות חזקות. ‫בגיל 17 עלתה לראשונה על הבמה, ‫בגיל 19 כבר פוטרה מהבימה. ‫כיאה לדרמה קווין, ‫כל טלטלה כזאת ‫גרמה לה להרהר אם יש בכלל טעם בחיים.

‫"יום אחד אוספים את השחקנים ‫ואחד אחרי השני הם יוצאים מלשכת המנכ"ל. אני נכנסת ואומרים לי '‫אנחנו צריכים להיפרד, ‫את חייבת לעזוב'. ‫אני אומרת, 'אפשר לערער?', ‫הייתי פישרית, סליחה על הביטוי. ‫ילדה בת 19. ‫אז היה מי שאמר 'לערער, ‫על מה יש כאן לערער?'. ‫זאת מכה. זאת מכה נוראה. ‫הייתי הולכת על המדרכה ‫ונזרקת אל הכביש ‫כדי שאיזה מכונית תעבור עליי".

מה עובר בראש? ‫
"לרוץ למות. למות".

‫כמה היית לאורך השנים קרובה ‫לסיים את חייך?
‫"כשבאתי ללשכת האימוץ ברווחה ‫להיפגש עם הגברת שאחראית. ‫מהרגע שנכנסתי בדלת החדר שלה, ‫היא התעללה בי - '‫גילה אלמגור, אתמול ראיתי אותך ‫זונה במלכת הכביש, ‫היום את רוצה להיות אימא?'. ‫אמרתי 'סליחה גברתי, אני אצא, ‫אני אדפוק בדלת ונתחיל שוב'. ‫היא לא הניחה לי, היא טלטלה אותי. ‫אמרתי 'למה את עושה לי את זה? ‫לקח לי הרבה זמן להגיע אלייך. ‫תקשיבי לי, תעני לי על כמה שאלות' (והיא עונה) '‫לא, את עושה לי פה הבימה'".

"רצתי מהדלת שלה, ברחתי לים. ‫נכנסתי למים ואני כבר 'בלו בלו בלו'... ‫אתה יודע, אחר כך אמרתי, ‫מה, אני משוגעת? ‫בשביל מה? ‫בשביל איזו אישה חסרת רגישות שיושבת בתפקיד שהיא יכולה להתעלל בי? כ‫שאני באה לעשות את הצעד ‫הכי חשוב בחיי? ‫יצאתי מהמים ורצתי ברחובות ‫עד שהתייבשתי. ‫אני מאושרת שלא עשיתי את זה. ‫אני מאושרת שהיה לי האומץ ‫לצאת מהמים. ‫ולא פעם כשהייתי במצב, ‫הייתי מגיעה עד לחוף, ‫המים כבר שוטפים לי ‫את כפות הרגליים, ואני בורחת".

‫מה את עושה היום כשאת שוקעת, ‫כשאת בדיכאון?
"‫אני מסתגרת".

כדורים?
"ציפרלקס".

"הוא מת בשבילי ‫ואני יודעת להרוג אנשים"

‫אז במשך שנים בעצם הדרמה ‫לא הייתה רק על הבמה, ‫היא הייתה גם בבית?
‫"ביני לביני, כן. ‫ביני לביני נורא".

‫מה זה ביני לביני? היית ועדיין ‫אדם מאוד מאוד סוער. ‫כל מי שהיה מסביבך לאורך השנים ‫ידע מה זה להיכנס לפה שלך, ‫מה זה להסתבך איתך.
"‫העובדה שאת יכולה לדבר, ‫העובדה שגידלתי מרפקים, וזה היה בתקופת לפני ה-MeToo, ‫שכל אחד יכול היה לנסות... ‫במונית שנוסעים אחרי ההצגה ‫שחקן בכיר פתאום מטפס לי ‫על הגב מתחת לסוודר ‫ואת סופרת עד עשר ואת אומרת, ‫זה שחקן בכיר, מה עושים? ‫ואז עם העקב של הנעל ‫עשיתי לו ככה על הרגל שלו ‫והסתכלתי ורציתי לראות ‫איך הוא צועק 'די' ‫אבל הוא לא צועק, ‫הוא נשך את השפתיים. ‫וגידלתי ציפורניים כדי לנעוץ אותם ‫בכף היד שלו ‫כי זאת הייתה גם תקופה נוראה ‫להיות שחקנית צעירה, אישה צעירה, ‫בקרב גברים שהרשו לעצמם הכול. ‫הכול. ‫היה אחד שניסה לאנוס אותי, בפריז. ‫אני עברתי כמעט אונס".

‫שחקן ישראלי?
"‫אומן ישראלי, כן, בכיר. ‫הוא בא, לקח אותי מהמלון ‫שגרתי בסן ז'רמן. ‫היה ערב מקסים ‫ואשתו בהיריון, וצוחקים. ‫הוא מביא אותי עד לדלת החדר שלי ‫ואני אומרת 'תודה רבה, היה נהדר'. ‫אני פותחת את החדר, ‫הוא דחף אותי פנימה, ‫השליך אותי על המיטה, ‫חדר קטן. אני עם הציפורניים שלי ‫שרטתי את הפנים שלו ‫וראיתי שהוא מדמם, אמרתי לו '‫עכשיו תלך הביתה ‫ושאישתך תשאל אותך מה קרה, ‫תגיד לה מה עשית'. ‫הוא ניסה לאנוס אותי".

‫הוא חי?
"‫כל אחד מה שמגיע לו, הוא מת בשבילי ‫ואני יודעת להרוג אנשים. ‫אני חיה, אני חתול רחוב, ללא ספק".

‫את משחקת עכשיו ‫עם שתי שחקניות צעירות על הבמה, נועם קלינשטיין ורוני דלומי. ‫זה לא יכול לקרות להן במצב הזה.
"‫בוודאי שלא. היום זה לא יקרה ‫משום שיש MeToo, ‫משום שעל כל דבר יש עונש".

"כדי לקחת לי את הפרס צריך לפרוץ"

יש לך הרבה פרסים, גילה. אולי את צריכה ‫עוד פסנתר בשביל לשים אותם?
"‫לא, מספיק".

‫אם אני בוחן אותך עכשיו על כל אחד ‫בלי להסתכל, ‫את יודעת מה זה כל אחד? ‫
"פחות או יותר".

‫מכל הפרסים האלה, ‫במה את הכי גאה?
"‫זה. פרס ישראל. ‫זה הפרס הכי חשוב".

‫באקלים הנוכחי הפוליטי של היום, ‫היית מקבלת את פרס ישראל?
"‫לא, איך? מי היה נותן לי? ‫לא. אז תודה לאל. יש. בכל פעם שהתנהגתי לא יפה ‫בעיני מישהו - 'קחו לה את הפרס, קחו לה את הפרס'. ‫כדי לקחת צריך לפרוץ לי ‫את הבית, לא?".

‫מה חשבת על הבחירה של חנה ‫לסלאו לוותר על הדלקת המשואה?
"‫צדקה. צדקה. ‫חנה היא בחורה עם ראש, ‫והיא באמת בת לניצולי שואה ‫ואסור לזלזל בזה, ‫כי חנה היא הניצחון ‫של ההורים שלה ‫אבל פה המדינה כל כך מסוכסכת, אנחנו הולכים ‫על גחלים כל הזמן, ‫על זכוכית - לא לפגוע, כן לפגוע, ‫במי לפגוע - והיא עשתה נכון מאוד".

‫אז אם היו מציעים לך ‫להדליק משואה, היית מסרבת?
"‫לא הייתי מדליקה משואה. השנה לא. ‫גם לא היו מציעים לי, ‫זה קל לי להגיד. ‫קח מהמדינה הזאת את התרבות, ‫היא תתחיל לנבול. איך אפשר? ‫אנחנו מקדשים את המתים, ‫אנחנו מקדשים את הביטחון, ‫אבל אם אתה תיקח את התרבות, ‫אז בשביל מה לחיות? ‫מה ננחיל לילדים? ‫רק מלחמה? לא".

"אמרתי שאהיה אימא אחרת משלי"

‫את זוכרת את יום האימוץ, ‫את רגע האימוץ לפני 50 שנה?
"‫של הגר? איך אפשר לשכוח?", היא עונה כשבתה ונכדתה לידה. "‫אני זוכרת שיענקל'ה (אגמון, בעלה ז"ל) אמר לי '‫גילוש, את רואה מה שאני רואה?'. ‫ראינו תינוקת עם שתי עיניים כאלה, ‫יצור כזה קטן, ‫ומהרגע שהחזקתי אותה בידיי היה ברור לי ‫שאף אחד לא יצליח ‫להוציא אותה מהזרועות שלי".

‫האימהות שלך היא תיקון ‫לאימא שאת גדלת איתה?
"‫כן, ללא ספק. מהרגע שהגר באה לחיינו ‫אני אמרתי - אני אהיה אימא אחרת. ‫אימא שלי לא חיבקה אותי, ‫ואני הייתי אימא מאוד פיזית, כל הזמן נוגעת ומדברת, ‫ו'ספרי לי איך היה ומה היה' ‫וכל הזמן לחבק ולנשק, ‫כל מה שאימא שלי לא עשתה".

‫יש פער בין גילה אלמגור ‫שאנחנו מכירים מהבמה, ‫מהקולנוע, הדמויות האלה הגדולות, ‫המשוגעות, לגילה אלמגור בבית? ‫האימא, הסבתא? ‫
גילה: "תגידו את האמת עכשיו, מעניין אותי לשמוע".
הנכדה סופי: "‫המון פעמים שואלים אותי, ‫תגידי, איך היא במציאות? ‫היא כמו שהיא בסרטים, ‫היא כמו שהיא בטלוויזיה? ‫והתשובה נראה לי שהיא לא, ‫אבל לא כי אישיות אחת שלך ‫היא פחות טובה מהשנייה, ‫אלא כי פשוט כשאת בעבודה ‫את בעבודה ואת מאוד מקצועית, ‫ואת יודעת להיכנס לדמות ולצאת מדמות, ‫את יודעת שיש דמויות שמסוכן לך ‫להיכנס אליהן יותר מדי. סבתא טוטלית חבל על הזמן".
הבת הגר: "‫גם אני מקבלת שאלות כאלה - ‫איך, היא כזאת קשוחה?"
גילה: "לא לקלקל את הרפיוטיישן שלי".
הגר: "ואני תמיד אומרת, לא, היא ממש לא".
סופי: "‫היא מרשמלו, ‫היא גם חברמנית, אנחנו כל הזמן עושות מסיבות פיג'מות ביחד ‫ואנחנו עושות יחד טיפולי פנים, ‫ואנחנו מבלות ומרכלות ‫ורואות סדרות".
גילה: "עושות בינג' של סדרות - אלמלא הן, לא הייתי יודעת ‫מה יש בטלוויזיה".

"זו גסות רוח, יריקה בפרצוף"

‫יותר מכול התפקידים והפרסים, ‫הדבר שהיא הכי גאה בו ‫הוא מפעל חייה - ‫קרן המשאלות שהקימה לפני 50 שנה ‫למען ילדים חולים. ‫לאורך השנים תמיד התנדבה, ‫עזרה ופתחה את הלב - ‫בדיוק כמו באותו רגע שבחרה ‫להכניס אל חייה ילדה אחת בת 10. הילדה כיכבה בכתבה בערוץ הראשון ‫ובעקבותיה גם הוזמנה ‫למעגל של דן שילון, ‫בתוכנית שבה במקרה ‫הייתה גם גילה אלמגור.

‫את זוכרת מה ראית בה ‫שגרם לך לאמץ אותה אל חיקך?
"ילדה קטנטונת, ‫מתבטאת בבגרות כזאת, ‫הוא לא סתם הושיב אותי לידה. ‫נפשי נקשרה בנפשה. ‫הזמנתי אותה ואת אימא שלה ‫לבוא אליי הביתה, להתארח, ‫ומאז היא הייתה אצלי בת בית. ‫ראיתי ילדה באמת עם פוטנציאל ‫יוצא מן הכלל".

‫גילה שלחה את הילדה לחוגים, ‫ארגנה לה בת מצווה ‫וגם הפכה את העולם כדי שיקבלו אותה ‫לבית ספר נחשב בתל אביב. ‫לימים גילה גילתה שאותה ילדה, ‫מאי גולן, ‫הפכה לאישיות ציבורית, ‫ובריאיון הגדול הראשון שלה ‫במוסף הארץ, לפני כעשר שנים, ‫בחרה לתקוף את אלמגור ולומר ‫שהתייחסה אליה אז כאל חיית מחמד. "‫אני חושבת שזו גסות רוח ‫וזו יריקה בפרצוף", אומרת גילה.

‫איש משהו שהיית רוצה להגיד לה?
"‫למאי? ‫לא, אין לי מה להגיד לה, ‫רק לא להיסחף עם פנטזיות ‫שלא היו ולא נבראו ‫כי היא פוגעת במי שעשה ‫ורצה לעשות לה רק טוב. ‫זה פוגע מאוד".

‫לא קל לפגוע באלמגור ‫אבל הפעם נדמה ‫שמאי גולן דווקא הצליחה. ‫זאת הפעם הראשונה שהיא מדברת ‫מול המצלמות ‫על הקשר המפתיע שלה עם גולן, ‫והעלבון עדיין צורב - ‫בעיקר הסיפור שמאי סיפרה ‫באותו ריאיון על נסיעה משותפת לדרום ‫ובו טענה שאלמגור התייחסה אליה ‫כמו אל בדואית במסיבה משותפת עם הנכדים שלה. "לא היה ולא נברא, אני חושבת שהיא חייבת ‫לי סליחה גדולה", היא מצהירה - יש לציין שלאלמגור בכלל לא היו ‫נכדים באותה תקופה שבה הכירה את מאי.

"לא רוצה שזה יהיה התפקיד האחרון"

‫עכשיו היא חוזרת לבמה, ‫במה שמסתמן כאחד התפקידים ‫המאתגרים שלקחה על עצמה בשנים האחרונות, ב"היומן" - מחזה חדש של תיאטרון חיפה ‫שביים משה קפטן, ‫ומבוסס על הסרט הרומנטי המצליח. אלמגור מגלמת אישה מבוגרת ‫שמאבדת את זיכרונה ‫ורק סיפור אהבה אחד, גדול מהחיים, ‫מצליח להחזיר אותה אל עצמה.

‫אחרי 86 שנה כבר יודעים ‫מה לעשות אם שוכחים את הטקסט.
"‫תראה, בוודאי שוכחים. ‫גם אני שוכחת לפעמים ‫איפה שמתי את המפתח".

אבל אז לא 500 אנשים מסתכלים עליך.
"נכון מאוד, ושילמו כסף. ‫אם את כבר לא זוכרת איפה את נמצאת ‫ואת לא יודעת באיזו סיטואציה - צריך רופא".
וקפטן נכנס ומספר: "‫היא אמרה לי 'אני מרגישה ‫שאני רוצה לעשות את זה ואת זה ואת זה ואני לא בטוחה שאני מסוגלת, הזקנה'. ‫אמרתי לה, 'גילה, זו לא זיקנה, תסתכלי על זה כעל התבגרות'".

‫מה השאיר את גילה כל כך רלוונטית ‫אחרי כל כך הרבה שנים?
‫קפטן: "אחד, זה החריצות והסקרנות שלה. ‫שתיים, זה שעליה תמיד אפשר להגיד ‫שכשמציעים לה את התפקיד ‫היא תמיד אומרת 'לא אכפת לי קטן או גדול, ‫אכפת לי מי הבמאי'".

‫אמרת שהפנים שלך היום ‫הרבה יותר מעניינות ‫מהפנים שהיו לך בצעירותך. ‫
"נכון".

‫אז את לא מתגעגעת לפנים האלה מפעם? ‫
"לא. ‫עשיתי פעם בוטוקס ‫והרגשתי מוזר. ‫אני לא רוצה".

"אני מכירה הרבה יותר מתים מחיים"

‫אמרת שאחד הרגעים הקשים בגיל, ‫בזקנה, זה שאין למי להתקשר ‫ושחברים וקולגות שליוו אותך שנים ‫כבר לא בין החיים.
"‫בעיקר אין לי יענקל'ה. ‫אתה יודע, אני איבדתי הרבה חברים - ‫באמת, היום אני יכולה להגיד ‫שאני מכירה הרבה יותר מתים מחיים, ‫והאובדן הכי גדול זה יענקל'ה אגמון. ‫הוא שמר עליי והציל אותי. ‫אני הגעתי אל יענקל'ה שבר כלי - תאר לעצמך, ‫שבר כלי מחרס שהוא חתיכות-חתיכות. במשך וחודשים הוא היה מרגיע אותי בשינה, ‫אני הייתי צורחת בשינה, ‫הייתי בוכה בשינה, ‫הוא היה עוטף אותי, ובניתי איתו בית".

‫בגיל 86, לפני ההצגה החדשה, ‫מתגנבת המחשבה ‫שאולי זה התפקיד האחרון, ‫או שאלה לא מחשבות ‫שמנהלות אותך בכלל?
"‫אלוהים ישמור, אני לא רוצה ‫שזה יהיה האחרון. כל זמן שאני צלולה, ‫עומדת על הרגליים, ‫מרגישה שיש בי אנרגיות - ‫אני לא רוצה להיות יום אחד ‫על הבמה פתטית, ‫לא רלוונטית. ‫אני לא מאלה שרוצות למות על הבמה".

‫מעדיפה בבית, במיטה?
"בקרב אוהביי, אהוביי. כן".

‫שזה מנותק לחלוטין מהדימוי ‫של הדיווה שרוצה למות על הבמה.
"‫אבל אני לא דיווה, ‫אני גילה אלמגור-אגמון".

‫את מבינה איך המומולדת הזאת, ‫הקיץ של אביה, הפכה להיות מותג?
‫"זה הפתיע אותי - מה פתאום? זה כל כך אישי. ‫זה הברוך של החיים שלי. ‫הייתה איזו ועידה של הליכוד ‫באילת, נדמה לי, ‫וכל הכיסאות היו ריקים שם, ‫הם עוד לא הגיעו, אז מישהו אמר '‫אוי, שלא יהיה הקיץ של אביה'. ‫מה לי ולליכוד?".

‫למעשה, מאז גיל עשר, ‫לא חגגת יום הולדת באופן רשמי. למה בעצם?
"‫הפחד שלא יבואו".

אבל יבואו, גילה.
"‫מה אני יודעת?"

עדיין?
"‫כן. שום דבר לא בטוח".