גם בנשף רוק ה-14 של אביב גפן, רבבות עדיין רוצים שינוי

קשה לחשוב על עוד מופע בישראל שהפך למוסד כמו נשף הרוק של אביב גפן. 14 נשפים אחרי שהרעיון נולד כאירוע חד-פעמי מול אלפים בודדים בביתן 1 בגני התערוכה, ורבבות אנשים עדיין עושים את דרכם לפארק הירקון גם בפעם הרביעית כדי להשתתף בטקס השנתי. לאו דווקא כדי לגלות משהו חדש, אלא יותר על מנת לפגוש מחדש את הפסקול שליווה אותם בצמתים שונים בחיים כבר יותר משלושה עשורים.

אביב גפן, שממעט לעשות דברים באופן צפוי בהופעותיו, פתח אתמול (רביעי) את מופע הדגל שלו בשמלה לבנה שקופה עם פרנזים אדומים, בעוד חברי להקתו "התעויוט" הלכו על הלוק המעונב בחולצות מכופתרות אדומות. זו הייתה פתיחה שהבטיחה ערב חגיגי, אך גם כזה שלא תמיד ידע לאן הוא הולך.

אחת המסורות הקבועות של נשפי הרוק היא מצעד האורחים, וגם הפעם הרשימה הייתה ארוכה ומגוונת: יהודה פוליקר, נינט טייב, היהודים, שלישיית "מנגו" (מירי נבו, מיכל צפיר ויסמין גמליאל, 34 שנים אחרי שהתפרקו), המוזיקאי והמפיק פטריק סבג, תמר גלעדי, יוצאי "שוטי הנבואה" אברהם טל ורואי לוי, ואלי לוזון. באופן טבעי, חלק מהחיבורים עבדו טוב יותר מאחרים ולעיתים היה נדמה שהתחלופה המהירה בין האורחים באה על חשבון רצף מוזיקלי מהודק.

ובכל זאת, המפגש המחודש עם דמויות שבתקופה מסוימת יכולת לראות או לשמוע בכל מקום וכיום נמצאות רחוק יותר מאור הזרקורים, היה יפה ומכבד. כשהפנים של "מנגו" או תמר גלעדי השתלטו על מסכי הענק בפארק, רק נותר לתהות כיצד להיט כמו "האהבה מתה" יכול להגדיר שנה על ציר הזמן, אבל לא תמיד מבטיח מקום קבוע בזיכרון הציבורי המוחלט. במקרים כאלה, בדרך כלל, עולה השאלה: "שיואו, לאן היא נעלמה?" - כשבפועל, חיפוש קצר באינטרנט מבשר שתמר גלעדי לא הפסיקה ליצור, ובחודש שעבר הוציאה שיר עם הצ'לנית קרני פוסטל ושאול בסר.

הרגעים החזקים הגיעו כשהמופע הפסיק לנסות להפתיע ופשוט התמקד בשירים. בקולה המדויק, נינט העניקה ל"שלכת" של גפן ול"הכל יכול לקרות" (שיר שגפן כתב והלחין לה באלבום הבכורה בהפקתו) את העוצמה והרגש שהפכו אותה מלכתחילה לאחת הווקאליסטיות הגדולות שצמחו כאן. היהודים, שזו שנתם השנייה בנשף, הזכירו מה קורה כשלהקת רוק משלנו עולה לבמה, על אחת כמה וכמה כשהם בוחרים לבצע את שיר הזעם והתוכחה "הימים שלנו". האנרגיה בקהל בהכרח תקפוץ כמה דרגות למעלה. גם אלי לוזון, בהופעה קצרה אך אפקטיבית, הצליח להדליק מחדש עם ביצוע קולי עוצמתי ל"גשם". פוליקר השלים מבחינת גפן את הצלע האחרונה במשולש הרוק הישראלי, אחרי שכבר אירח את שלום חנוך ושלמה ארצי בנשפים קודמים.

אלא שלאורך חלקים לא מבוטלים של הערב היה נדמה שדווקא בעל הבית נאבק בקולו, ובשירים הראשונים גפן נשמע צרוד מהרגיל. האנרגיה שעליה נשענו לא מעט מהנשפים הקודמים הגיעה הפעם בגלים. רק בהמשך, בעיקר ב"אל תדאג" וב"סוף העולם", נדמה היה שמשהו השתחרר. הקהל התמסר מתחילת הערב, גפן הגיב בהתאם, ואז גם אפשר היה להיזכר בקלות מדוע המופע הזה הפך למסורת מלכתחילה.

אולי הנקודה המעניינת ביותר בערב קשורה דווקא למה שלא היה בו. במשך שנים נשף הרוק התבסס על רעיון או קונספט ברורים. מחווה למשל לרוקסן, מועדון ההופעות שפעל במחצית הראשונה של שנות ה-90 והיה לשורה הראשונה בקורות החיים של דור שלם של להקות ורוקרים. זו גם הייתה יכולה הצדעה לפופ המוגזם של האייטיז, או חגיגות 25 שנה לאלבום "עכשיו מעונן", אבל בשנים האחרונות נדמה שהמסגרת הרעיונית הזו הולכת ומיטשטשת - כשהפעם גם הייתה עצירת ביניים בדמות די-ג'יי סט של עמרי סמדר, שהקשר בינו לבין נשף רוק נותר לא לגמרי ברור.

גם הופעת האורח הקבועה מחו"ל נעדרה הפעם. בשנים קודמות הגיעו ג'ייק באג הבריטי, הסולן לשעבר של "סווייד" ברט אנדרסון, סמנתה פוקס, לימאהל (Never Ending Story) ואפילו ארט גרפונקל אחד. המלחמה שהפכה למלחמות ברבים, מציאות שגררה קיפאון בשוק ההופעות הבין-לאומיות, לא פסחו הפעם גם על גפן, הכמעט כל יכול. בשנה שעברה הוא סיפר כי נואל גלאגר מ"אואזיס" היה אמור להתארח בנשף הקודם, ואז הגיעה ההצעה הבלתי ניתנת לסירוב להתאחד עם אחיו ללהקה הבריטית. האנקדוטה הזו הזכירה עד כמה הנשף תמיד ניסה להיות מחובר לעולם הגדול, גם בתקופות שבעולם הגדול פחות ממהרים להגיע לכאן.

נשף רוק הוא פסטיבל הרוק האחרון בישראל, אבל אין זה אומר שבסצנה העכשווית לא תמצאו יוצרי ולהקות רוק - בדיוק להפך. הצעת ייעול לגפן, שגדל על ברכיהם של כמה מהגדולים במוזיקה הישראלית, היא לתת במה ובוסט גם לשמות החמים והבועטים בסצנה רגע לפני שהם פורצים - ולא רק להישען על נוסטלגיה מבורכת. הצעת ייעול נוספת היא להחזיר את נשף הרוק לחודש מאי, כי הלחות של יוני בתל אביב מעמיסה על הקושי הכללי.

בין כל אלה היו גם רגעים אישיים יותר. גפן הקדיש את "מלאך" לזכר רון צרפתי, שנרצחה במסיבת הנובה יחד עם בן זוגה עידן הרמתי. בהמשך עלה לבמה אליוט גפן וביצע את "מקום לדאגה" שכתב סבו יהונתן גפן, ובכך ירש את מקומו של דילן אחיו, בנו הבכור של גפן, שהתגייס לצבא ולא נכח אתמול בערב ("הוא לא רצה שאפעיל קשרים", אמר גפן). אלה היו רגעים קטנים, אבל כאלה שהבהירו שהמופע של גפן הפך עם השנים גם למעין אלבום משפחתי פתוח לקהל, במיוחד מאז מותו של יהונתן האב.

לקראת הסיום, לפני הקריאה המסורתית של "רוצים שינוי", בחר גפן לפנות לקהל בטון המפויס שמאפיין אותו בעשור האחרון, בלי חלוקה למחנות. "זו שנת בחירות, רבותיי. אין צורך להתלהם וללכלך. יש מזה מספיק במציאות שלנו", אמר. "יש לי קהל של ימין, אמצע ושמאל, ואני רק רוצה לבקש בקשה אמיתית - כשאתם בוחרים, תבחרו בתקווה, בילדים שלנו, בביחד, בשוויון, בשלום. תבחרו בעתיד טוב יותר, תבחרו לישראל טובה יותר". האמירה הזו הייתה אולי תמצית נשף רוק במהדורתו ה-14, שנת 2026. כ-50 אלף איש מול במה אחת, שרים את אותם שירים ועיבודי לייב של גפן, אבל עדיין מחכים לשינוי.