"יושב וכותב על האישה שאני כל כך אוהב, שאותה לא אוכל עוד להציל"

לפני הכול

"אנחנו, רויטל ואני יושבים באולם, בערב שירה בציבור בראש העין. אני מסתכל על האישה שלצידי, על הפנים הטובות שהכרתי לפני עשרות שנים ושנשארו כפי שהיו, חכמות ואוהבות. רואה אותה מתאמצת לזכור את המילים של השירים ששרנו יחד פעמים רבות כל כך, ומבין שזו אולי הפעם האחרונה שנעשה זאת. אני שר את השיר שלנו, "שיר של יום חולין" שליווה אותנו לאורך השנים, ויודע שעוד מעט גם הוא יתפוגג מזיכרונה.

במשך תקופה ארוכה הרגשתי שמשהו עובר על רויטל. היא נלחצה בקלות שלא הייתה אופיינית לה, הפכה עצבנית, וביטחונה - שתמיד היה איתן כסלע - התערער. מי שהייתה לאורך כל השנים חזקה כל כך, חדה, עצמאית ויעילה, פתאום הרגישה כמי שזקוקה לעזרה. היא הלכה לטיפול וביחד ניסינו להבין מה קורה. בתחילה, ייחסתי את השינוי לדאגה שליוותה אותה מאז כניסתי לפוליטיקה, למתח של החשיפה הציבורית שעבר גם עליה. הנחתי, כמו אחרים, שזה יחלוף ככל שנתרגל למציאות החדשה, אבל המצב לא השתפר ונורות אזהרה נוספות נדלקו בזו אחר זו.

בסיום דיון ביטחוני מסרה לי ראש לשכתי מור חזן: "רויטל עברה תאונה קלה עם הרכב, הכול בסדר". התברר שבכניסה לחניון היא ניסתה להוציא את כרטיס החניה, וכיוון שלא הגיעה למכונה, יצאה מהרכב מבלי להרים את בלם היד או להעביר למצב חניה, והוא נסע קדימה, פגע בה קלות ונבלם במחסום. כשנפגשנו בערב חיבקתי אותה ושאלתי מה קרה. היא לא ידעה להסביר באופן ברור ואני הבנתי שמשהו עמוק יותר מתרחש כאן, משהו שאינו רגשי או מקרי.

מכיוון שאני עורך בדיקות סקר שנתיות, ביקשתי גם ממנה לבצע אותן, והצעתי לרופאים להוסיף, ללא ידיעתה, בדיקות נוירולוגיות. בבדיקות נתגלה סרטן שהצריך טיפול פשוט יחסית. היא עברה ניתוח, הוציאו את הגידול, אבל הסיפור לא היה סגור. לא בשבילי. משהו עדיין לא הסתדר לי.

בהמשך נשלחה רויטל לבדיקת פט־סי־טי שבה זיהו ממצא חריג במוח. עברנו לסדרת בדיקות באיכילוב אצל פרופ' אבי גדות, טייס מסוקי קרב, וד"ר נועה ברגמן, שערכה לה אבחון ושללה לה את רישיון הנהיגה. קצת אחר כך הגיעה הבשורה ששינתה את חיינו. ד"ר ברגמן ביקשה להיפגש בהקדם, והגיעה ללשכתי במשרד הביטחון יחד עם האחות הראשית. האבחנה הייתה חדה וחותכת: דמנציה מסוג אלצהיימר. הלכתי לחדר האחורי שבלשכת שר הביטחון, שטפתי פנים, נשמתי עמוק וחזרתי.

בנסיעה הביתה חלפו בי מחשבות לעזוב את התפקיד, אולי אפילו את החיים הציבוריים בכלל, להקדיש את כל־כולי למשפחה. אבל ידעתי שזה לא מה שרויטל תרצה, שזה לא מה שהמדינה צריכה. ידעתי שבעזרת החברים והצוות נוכל להתמודד. לאורך השנים שחלפו מאז, הבנתי שצדקתי.

מאז הגילוי בכיתי עוד שלוש פעמים - בכל המקרים מדברים שקשורים ברויטל. היא עצמה שמרה על קור רוח גם מול האבחנה, אף שניכר שהבינה היטב את משמעויותיה. "נתמודד עם זה", אמרה, "אני אישה חזקה". לילדים היא סיפרה שיש לה בעיה נוירו-קוגניטיבית, אבל הם ראו את התרופות, חיפשו בגוגל והבינו מייד במה מדובר.

בפגישה אצל ד"ר ברגמן הכתה בנו ההכרה - חיינו לא ישובו עוד להיות כשהיו. אט-אט תפסתי את מקומה של רויטל בבית, כאמא וכאבא גם יחד. לא היה זה צומת שממנו החיים התפצלו ל"לפני" ו"אחרי", אלא יותר כמו נחל מתפתל - זרמנו יחד אל המציאות החדשה, ללא דרמה, תוך שכולנו עושים את ההתאמות הנדרשות, צעד אחר צעד. בחרתי לחיות במאבק כפול - על הבית האישי והלאומי. הפכתי לא רק למטפל הראשי של רויטל אלא, לראשונה בחיי, לאבא מעורב הרבה יותר, לקחתי על עצמי בשמחה ובכאב תפקידים שלא ביצעתי קודם, ושילבתי אותם בחיי הציבוריים. ידעתי שיש לנו - למשפחה, לחברים ולצוות שלי - את היכולת הזאת. כמו בכל דבר, עבודת צוות היא המפתח.

בתקופה שחלפה עוד הספקנו לנסוע יחד לחו"ל פעמיים, באחת מהן עם "קבוצת העוטף", קבוצת הווטסאפ שנפתחה כשמוניתי לרמטכ"ל. זה היה חלק ממסע הפרידה שהתחלנו בלי להרגיש ומבלי שאמרנו מילה. רויטל עוד הייתה עצמאית אך בתפקוד נמוך, ומעת לעת נזקקה לעזרה. במהלך הטיול היא החליקה ושברה את ידה. לקחתי אותה לבית החולים, ליבי נחמץ כשגיבסו את ידה והיא לא הבינה מהיכן הכאב ומה עושים לה. בהמשך, טסנו יחד לקפריסין לחתונתו של אור, בנם של בת דודתי ענתי ובעלה מירון - היו לנו לא מעט מסעות משפחתיים כאלה, וזה היה האחרון שבהם.

את טניה, המטפלת - או המלווה האישית, כפי שקראנו לה - רויטל בחרה בעצמה בעודה צלולה. ישבנו יחד, והיא ראיינה אותה. לאורך הדרך, הצטרפו למשפחתנו חברים רבים שביקשו לעזור.

***

יום אחד, לפני הרצאה באוניברסיטת רייכמן, ביקש פרופ' אוריאל רייכמן לפגוש אותי. "אני יודע מה אתה עובר, כי גם אני עובר את זה", אמר. הוא יעץ לי לדאוג כמה שיותר לחלק הלוגיסטי, כי את המחלה עצמה אי אפשר לנצח. "תן לי לעזור לכם לצלוח את זה ולהמשיך לחיות", הציע בטוב ליבו. ברגעים הקשים הללו נחשף הטוב שבבני האדם.

הקשבתי לו. ארגנתי את חיינו סביב רויטל כך שיהיה לה הכי טוב שאפשר.

בהמלצתו של פרופ' רייכמן התמקדתי בפן הפרקטי. הוא הדגיש כמה חשוב לארגן את הלוגיסטיקה על מנת שלרויטל יהיה בטוח ונוח, וכדי שהחיים של כולנו, כמשפחה, יוכלו להמשיך לצידה. הוא הסביר לי שאני חייב ללמוד איך לדעת מתי כואב לה ומה גורם לכאב. ללמוד להבין מה היא רוצה ולמה היא זקוקה. לפעמים לנחש, לפעול בניסוי וטעייה. לרסק כדור נגד כאבים ולתת לה בתקווה שיעזור. בטח לא יזיק. המטפלות, הילדים ואני למדנו להכיר אותה מחדש. פעמיים היא פונתה לבית חולים והוזעקתי לשוב מביקורים בחו"ל. היום אני כבר מומחה, יודע להנחות את המטפלת או כל מי שצריך מה לעשות ואיך להשגיח שחלילה לא תפגע בעצמה.

באופן פלאי, האופי של רויטל נותר כשהיה. גם היום, כשהיא כבר מתקשרת בקושי עם הסביבה, אפשר עדיין להבחין בקווים שאפיינו אותה: נעימה לבריות, יפה כשהייתה, קורנת עד לרגעי התודעה האחרונים. היא תמיד אהבה לשיר, והיא עדיין צוחקת במלוא פניה, גם אם היא לא מבינה ממש למה. לעיתים אני מצטרף לצחוק שלה, גם כשהוא מנותק מהמציאות, כאילו על דמות שאינה קיימת. לעיתים היא צועקת ואני צועק איתה כדי שלא תרגיש לבד. אני מתבונן בה ומרגיש בליבי שהיא עדיין כאן איתי, נוכחת-נפקדת בעולמנו, דועכת לאיטה ואין מה שישיב אותה אלינו.

***

הפרק הזה בחיי נמשך כבר חמש שנים, במלוא העוצמה. מאז שהפכנו למשפחה התנהלנו תמיד בשני צירים - הציר המקצועי שלי, שגרר אותנו ממקום למקום בארץ ובעולם, עם אבא נוכח-נפקד בתפקידים קרביים במשך כמעט ארבעים שנה; וציר החיים שסובבה רויטל. "אבא הוא ראש המשפחה, אבל אני הצוואר", אמרה פעם אמי, והגדירה היטב גם את הזוגיות שלנו - רויטל הייתה עמוד השדרה, אבן הראשה של המשפחה. דווקא עכשיו, כשזה כבר לא קיים, האובדן מורגש יותר מתמיד.

בראש ובראשונה אנחנו משפחה מגובשת ותומכת. הילדים ואני נמצאים שם זה עבור זה. בורכנו גם בחברים וחברות שעוטפים אותנו ואותי, אבל בלעדיה החיים השתנו לבלי הכר. היא חסרה לי מאוד, וחסרה לילדינו ולחברותיה הטובות. מדי פעם אני מרשה לעצמי להפנות אשמה כלפי מישהו, אולי כלפי הגורל - איך עשית לה את זה? זה כל כך לא מגיע לה. אבל החיים יקרים לנו כמשפחה מכדי לוותר עליהם. אנחנו נלחמים עלינו - גם למענה.

בימים הארוכים האלה מצאתי גם צד יפה של המערכת הפוליטית והתקשורתית. כולם בסביבה הזו יודעים שרויטל חולה. אפילו פעם אחת לא ביקשתי להימנע מפרסום העניין, ובכל זאת איש לא חשף זאת לציבור הרחב. מעת לעת שואלים אותי עליה בזהירות, מבלי לחטט. מה שלום רויטל? הם תוהים. ואני עונה: רויטל חיה, אבל היא איננה.

הגיע הזמן לעשות גם את הצעד הזה מפני שאין במה להתבייש, להפך - אני גאה. ברויטל, במשפחה שלי, בתהליך שאנחנו עוברים ובאופן שבו אנחנו מתמודדים איתו. לי חשוב לספר עליה בשבילה, בשבילנו, בשביל אחרים. שלא ברצותה, הסיפור שלה הוא גם הסיפור שלנו. חשוב לי לספר על האישה שליוותה את כל חיי, אבל יש לכך גם היבט ציבורי: כמאה וחמישים אלף איש בישראל מתמודדים עם המחלה, והלוואי שהסיפור שלנו יסייע במשהו להעלאת המודעות, ואולי יום אחד גם למציאת תרופה שתעצור את שעון החול. הייתי רוצה שאנשים הסופגים את המכה הזו, ידעו שאין להם במה להתבייש.

בימים שאחרי 7 באוקטובר הורגש חסרונה של רויטל אולי יותר מתמיד. ברגעים של חוסר ודאות, כשהכול בחוץ משתגע, המשענת שלי איננה. אפילו רק להגיע באמצע הלילה אחרי קבינט עם החלטות גורליות ולדעת שהיא אינה מחכה כדי לשאול אם הכול בסדר, לומר מילה מנחמת, לחבק - זה חסר שאי אפשר למלא. את הפרק הנוכחי של חיי ביד מרדכי, אחד משני קיבוצים שבהם בילתה בילדותה, לצד גן שמואל, היא אפילו לא מכירה. עברתי לשם לבדי.

הבאתי אותה אליי בפעם הראשונה בימי המלחמה עם איראן, מתוך הנחה שהאזור יהיה בטוח יותר. למקלט קשה להכניס אותה במצבה, ובבית ביד מרדכי יש ממ"ד. צחוק הגורל הוא שהמקום שאליו עברתי בגלל חוסר ביטחון לאומי, הפך בתוך שנה וחצי למקום הבטוח עבורי ועבור משפחתי.

במקום הזה, אני יושב וכותב עכשיו על האישה שאני כל כך אוהב, ועל המדינה שאני כל כך אוהב. שתיהן יקרות לי מחיי. את הראשונה לא אוכל עוד להציל, אבל את מדינת ישראל נוכל כולנו לחלץ מהמצר שבו היא נתונה. הייתי כותב שזו משימת חיי, אבל לפני הכול - זו משימת חיינו כעם וכחברה.

זו הסיבה שבחרתי לכתוב את הספר הזה, ולהציג בו את מפת הדרכים שלי למדינת ישראל, את תפיסת העולם שלי, שאני מאמין כי בכוחה לחבר אותנו מחדש ולאחות את הקרעים. שילבתי כאן אנקדוטות מסיפורי האישי, לא מתוך רצון לסכם את חיי או להתרברב בתחנות ובהישגים, אלא כדי להסביר את תפיסותיי, לספר מהיכן הגעתי ולאן אני שואף שנגיע, כולנו. כתבתי את הספר הזה כדי שיעביר את הסיפור שלי מאני - לאנחנו.

קריאה מועילה"