"המוזיקה לימדה אותי לא לחכות ליום אחד גדול שבו הכל יקרה"

נר יום הולדת, נר נשמה. שלוק מהערק, אין לי ממ"ד. עם השורות האלה נפתח האלבום החדש "ישראליאנה" של רותם אלג'ם אסולין, שפעלה עד לא מזמן תחת שם הבמה ג'יי למוטה ולאחרונה מיתגה את עצמה מחדש כאסולין. זהו אלבום קצר יחסית, 26 דקות בסך הכל, הנדחסות לתוכו לא מעט מחשבות ותהיות שמעסיקות אומנית בישראל 2026.

ב"ישראליאנה", אסולין מנערת את האבק מעל המונח המקביל לאמריקנה, המתייחס לאוסף סמלים ותרבות חומרית המזוהים עם ההיסטוריה של ארץ ישראל. כובע טמבל, מסטיק עלמה, בגדי המותג החדש-ישן "אתא" שחזרו לאופנה, או פריטי קוטור של "משכית" ההיסטורית, אם תרצו. אבל אסולין הייתה בטוחה שהיא עלתה כאן על סלנג חדש: "אני חייבת להודות שחשבתי שהמצאתי את המושג. ידעתי שיש אמריקנה, ורציתי לקחת סממנים תרבותיים ולהביא אותם לעולם שלי".

"בשנים האחרונות התעסקתי המון בישראליות שלי", היא מספרת, ועל כך גם יעיד אלבומה הקודם, "אסולין", שהפך כאמור לשם הבמה שלה. "השם הזה הולך איתי מאז, וכשנפגשתי עם ארט דירקטורית כדי לעבוד איתה על האלבום, כבר אז היא אמרה לי שהאסתטיקה הוויזואלית צריכה להיות משהו כמו טיילת באילת, קעקועי חינה או כיסאות כתר. היא אמרה: 'ישראליאנה', והמושג הזה נשאר איתי. כשהתחלנו לעבוד על השיר 'ישראליאנה', הבנתי שזה הדנ"א של האלבום כולו".

לחמסה ולתליון חי שליוו אותה באלבומה הקודם, היא הוסיפה ב"ישראליאנה", שנשמע לעיתים כמו "אסולין" חלק 2, אלמנטים כמו ברד למבדה המופיע על העטיפה. "היו שנים שבהן הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי", היא משתפת. "היו שואלים אותי: 'רגע, קוראים לך ג'יי למוטה, את באה עם מוזיקה באנגלית, עם עולם שהוא לאו דווקא ישראלי מובהק, אז מי את בכלל? מה את? את מפה או לא מפה?' אני הכי כן".

"לא רציתי שהקהל ירגיש שאני דבר רחוק שאי אפשר להתקרב אליו"

אסולין

רותם (35) התגוררה שמונה שנים בברלין, פעלה בה כמוזיקאית ואפילו התגלתה ביפן בשם "סוזומה" (דרור ביפנית). היא שבה ארצה ב-2022, כשהבינה שהלב נמצא במקום אחר. אם מאזינים לדיסקוגרפיה שלה בספוטיפיי, אפשר לחשוב שמדובר כמעט בשתי אומניות שונות, לאור הפער המוזיקלי הניכר בין ג'יי למוטה לאסולין, שילוב מתוחכם של הייפר פופ עם סלסולים ונגיעות מזרחיות. "הרבה אנשים אמרו לי: 'אולי תפרידי?', אבל מבחינתי לא. אלה לא דמויות שונות, זה המסלול של אותה יוצרת", היא קובעת.

אבל כן שינית את השם.

"נכון, לקח לי זמן להבין את זה. בשנתיים האחרונות הבנתי שלא רציתי שהקהל ירגיש שאני דבר רחוק שאי אפשר להתקרב אליו. התחלתי את הדרך שלי כיוצרת באירופה, וג'יי למוטה תמיד תהיה חלק ממני. אני לעולם לא אפסיק להיות היא, אבל החיים והשורשים שלי הם פה. זה גם היה תהליך לשחרור אגו. ישבתי עם המנהלים שלי, והם העלו את הרעיון. הראש והלב שלי כבר היו במקום מאוד פתוח ללמוד מחדש את היוצרת שאני".

באלבום הקודם הרגשתי שאת מביאה יותר את הסיפור האישי שלך, וב"ישראליאנה" נדמה שאת כבר יותר מדברת עלינו כחברה. ברד למבדה, למשל.

"טעים מאוד. אני מאוד אוהבת. ניסינו לחשוב איך נראית ישראליאנה, ומה הדבר שאפשר לזהות מיד ולהגיד: 'זה ישראל'".

בשנים האחרונות אי אפשר לעסוק בישראליות מבלי לדבר גם על מורכבות החיים כאן. חגיגות לצד הלוויות, נר יום הולדת לצד נר נשמה, שלוק מהערק - אבל אין לי ממ"ד.

"נכון. את 'ישראליאנה' כתבתי ביום הזיכרון לפני שנה. הייתי בטלפון עם החברה הכי טובה שלי, מירבי, שגרה בברלין. היא ציינה יום הולדת ראשון כאחות שכולה אחרי שאיבדה את אחותה, שחר גולדמן, בפיגוע הירי ביפו. דיברתי איתה בדרך לסשן וחשבתי לעצמי איך אני מאחלת למישהי 'מזל טוב' כשבאותו זמן זה יום הזיכרון הראשון שלה כאחות שכולה? ליוויתי אותה מקרוב לאורך כל התקופה הזאת והבנתי שזה ממש מיקרוקוסמוס של החיים כאן. יום הזיכרון ויום העצמאות. אני בהיריון, אבל אנשים מתים פה ללא סיבה. המעברים החדים האלה, וזה קורה במקביל לכל הדברים היפים שאני רוצה לעשות. לדבר הכי טהור שיש לי בלב, שזה לשמח אנשים ולגרום להם לרקוד. זה החלום הכי טהור שלי".

ובתוך המציאות הטרופה, אסולין ובן זוגה רועי זומר הפכו להורים לסמי, בן 8 חודשים. "זה הכי קלישאתי שיש, אבל אני לא האמנתי שאפשר לאהוב ככה. זו לא אהבה שדומה לשום דבר אחר בחיים", היא מספרת. "כאילו נפתח עוד חדר בלב, שלא הייתה לי גישה אליו".

למה סמי?

"סמי אסולין זה סבא שלי, שיהיה בריא, וזו בעצם מחווה עבורו. הוא ההשראה הכי גדולה שלי בחיים, וידעתי שאם יהיה לי בן אז ככה יקראו לו".

אבל היה עוד עניין, והוא קשור להשראה אחרת בחיי היצירה של אסולין - קובי אוז ולהקת "טיפקס". "אני אגיד לך את האמת, קובי אוז פוגש אותי בנקודות שונות בחיים", היא מסבירה. "אחת מהן הייתה כשהוא שר 'סמי וסומו' כי זה השם של סבא שלי. המזרחיות והישראליות של קובי פגשו אותי בבית, והוא חלק מהדנ"א". לקראת סוף השיחה שלנו, הגיע עוד ציון דרך כזה כשאוז שלח לה הודעה באינסטגרם והזמין אותה לחמם את "טיפקס" בצוהרי שישי בבארבי.

באלבום את גם מדברת על הפחד להביא ילד לעולם בתקופה כזאת. מה שכנע אותך בסוף?

"שהחיים חזקים וגדולים ויפים יותר. יש לבטים בכל דבר שאנחנו עושים בחיים, אבל זו קצת תחושה של אין ברירה. אם אני רוצה לעבור לשלב הבא ולהתפתח בחיים שלי, אז זה הבית שלי. דב נבון הוא חבר שלי, ופעם פגשתי אותו בבריכה כשהייתי בהיריון מתקדם, אמרתי לו: 'דב, מה אני עושה? מלחמה, קריירה, מה יהיה? איך מתמודדים?'. והוא אמר לי משפט שאני לא שוכחת עד היום: 'מים עומדים זה מים מסריחים. את עושה בשכל. את מחליפה את המים. את עוברת לשלב הבא'".

"הוא אמר לי שאם הייתי נשארת כל החיים באותו סטטוס, רק יוצרת ומתעסקת באומנות, בלי להתפתח בעוד מקומות - כאמא, כבת זוג, כמשפחה, אז המים היו נשארים עומדים. המשפט הזה מהדהד אצלי עד היום. עם כל הקשיים, החרדות והפחדים, אני רוצה לחדש את המים שלי. לעדכן אותם. לעבור לשלב הבא".

היה גם שיקול של קריירה? התחושה הזאת שאולי עוד לא הגיע הזמן?

"הרבה פעמים יש את התחושה של 'רגע, אני מוכנה להיות אמא? מה יהיה מבחינה כלכלית? גדלנו על רעיון שאישה קודם צריכה לבסס את עצמה, לבנות קריירה. ואז, מתישהו, כשהכל יהיה מסודר, היא תקים משפחה. אבל אני לא בטוחה שהרגע הזה באמת מגיע. להפך, דווקא מהמקום של מלחמות וכאב, זה מפגיש אותך עם השבריריות של החיים, וזה גורם לך לשאול את עצמך אולי אני כן מוכנה לזה".

"פחות מדבר אליי חתונה"

על שלב החתונה בחרו אסולין וזומר, הבעלים של חנות התקליטים "חוד המחט" בתל אביב, לדלג. "אני לא מצליחה לשים את עצמי בתוך הדבר הזה", היא משתפת. "משהו בי מרגיש שהבחירה האמיתית היא לקום בכל יום מחדש ולבחור באהבה שלך ובזוגיות שלך. זה העניין מבחינתי, ופחות מדבר אליי האירוע עצמו".

אז לא היית הילדה שדמיינה את עצמה בשמלת כלה?

"ממש ככה. היו תקופות שחשבתי שכן, אבל היום אני מרגישה שהמוזיקה לימדה אותי לא לחכות ליום אחד גדול שבו הכל יקרה. אני פוגשת המון חוויות ורגעים משמעותיים ומרגשים דרך היצירה שלי שבהם אני מרגישה שרואים אותי. יש משהו באהבה שהוא דווקא הרבה יותר פרטי ואישי. לאו דווקא דמיינתי את עצמי עושה טקס. וגם, אתה יודע, אני מקשיבה במשפחה. הם תמיד מרכלים אחרי כל חתונה, אז לא רציתי שירכלו עליי".

אסולין או ג'יי למוטה, רותם דוגלת בשיתופי פעולה, וב"אסולין" חברה אליה אנה זק בשיר "תזמני". קדמה לכך הצעה מכיוון אחר. "התחלתי לעבוד על האלבום יחד עם השותפים שלי אופירי (הראפר והמפיק המוזיקלי אופיר יוגב, ע"א) ועמרי בר. 'ילד שמנת' היה אחד השירים הראשונים שכתבנו, אבל משהו לא היה פתור בו וכולם אהבו אותו. בפגישה עם הניהול שלי ועם אופירי ועמרי, אמרתי להם שאני שומעת פה את אנה זק. הרגשתי שבקונטקסט של אנה הוא יקבל זווית אחרת. היא שמעה, אהבה והגיעה להקליט. נתנה לו את הטאץ' הסופי שהוא היה צריך".

"דניאלה פיק לא התחברה למחווה וביקשה שנסיר את השם שלה"

בסופו של דבר, השיר יצא כסינגל של אנה וגם כשיר בקולה של אסולין באלבום - אך הייתה מאזינה אחת לא מרוצה. דניאלה פיק-טרנטינו, שזכתה לניים דרופינג בשורה: "בית קפה הוא כותב תסריט / מאמי אנ'לא דניאלה פיק". פיק פנתה לשתיים וביקשה מהן להוריד את שמה מהשיר. "לפני הכל, אני אגיד שפניתי לדניאלה לפני חצי שנה כי רציתי לארח אותה בשיר 'דופמין'. מבחינתי, ניסיתי להביא את הווייב של האחיות פיק. כשהתחלתי לשיר 'חולמת בהקיץ על המיטה שלי' זה מה שדמיינתי. הרמתי את כל עם ישראל כדי להביא אותה לשיר הזה, והיא סירבה".

דווקא כשהיא חזרה לעסקי המוזיקה?

"כן, ואולי היא הייתה עסוקה בענייניה או שזה לא התאים לה. הכל טוב. אבל חשוב לי להגיד שציינתי אותה בשורה הזאת כדי לתאר את הדבר הלא יאומן הזה שחי פה איתנו אחד הבמאים הכי גדולים בעולם, מבחירה. זה הלם בכל פעם מחדש. דניאלה פיק היא כוכבת, וזה בא ממקום של להרים, אבל היא פחות התחברה למחווה. היא הייתה ממש מתוקה ורק ביקשה להסיר את השורה הזאת כי היא לא רצתה שהשם שלה יופיע בשיר. כמובן שכיבדנו את הבקשה והחלפנו את השורה. אגב, דנה אינטרנשיונל עפה על זה שכתבתי עליה שיר".

מזפזופ בסטוריז באינסטגרם, אפשר לראות שאסולין יורה לכל הכיוונים. היא הייתה בסשן עם נועה קירל, עבורה כתבה שיר, וגם עברה גיבושון באולפן עם דודו אהרון. "דודו פנה אלינו, וזה הפתיע אותי מאוד. עמרי בר, שאני עובדת איתו הרבה, כתב את 'שם טבעת עליה' של דודו, אז היה ביניהם חיבור מוקדם, אבל עדיין, כשאמרו לי שדודו רוצה לשבת איתנו ולכתוב שיר, הייתי בהלם. אני לא חושבת שאנשים מבינים כמה מוזיקה דודו מכיר. אנציקלופדיה של מוזיקה. מוקדם לדבר על התוצאה, אבל אני מרגישה שהבאנו פזמון מעלף".

כחודש לאחר האירוויזיון ושוך הקרבות בעד ונגד ישראל, אסולין מספרת שהגישה השנה שיר לתחרות, אותו כתבה עם סתיו בגר וינון יהל, מהכותבים והמפיקים הבולטים של הפופ הישראלי. "הגענו לרביעיית השירים הסופית, הקלטנו את נועם. זה שיר מדהים, אבל אני לא רואה אותו יוצא כשיר רגיל. הוא נכתב בפורמט של האירוויזיון. באנגר ללא עוררין. אנחנו בכוונה לא רוצים לשחרר אותו, כי אנחנו מקווים לשלוח אותו בשנה הבאה. זה שיר שיכול להביא לנו את האירוויזיון הביתה".

יש עוד עניין אחד שלא דיברנו עליו, והוא השיר "פילאטיס מכשירות" באלבום. את משרישה מטבע לשון.

"'פילאטיס מכשירות' נכתב כשהייתי בהיריון מתקדם. כשהסתכלתי על עצמי במראה ולא האמנתי למה שאני רואה. כל הרצון הזה להיות אימא, להיות קרייריסטית ולהיראות טוב, הכל קורה ביחד. אז הלכתי לשיעור פילאטיס, והיה יום אחד שכתבתי לעצמי נוטס בטלפון בגישה של 'די, שחררי את מה שעל הלב שלך', ויצאו ממני דברים מאוד קשים על דימוי גוף. אנחנו חיים בעולם שבו הוולנס תופס כל כך הרבה מקום, והייתי חייבת לצחוק על זה".

לצד החיבור המחודש לישראליות, אסולין ממשיכה ליהנות גם מנוכחות בזירה הבין-לאומית. אפל רכשה את הזכויות לשיר Warawara לקמפיין של ענקית הטכנולוגיה (היי, יעל נעים). אפשר לומר שאת השיר הוציאה אסולין בכובע של ג'יי למוטה כמחווה לקהל הבלתי מבוטל שלה ביפן, אבל מאז אפשר גם לשמוע אותו ואת השורה בעברית "יש לי סטייל מטומטם" בסצנת הקלאבינג בתאילנד. "אני לא יודעת בדיוק באיזה פורמט השיר יופיע בקמפיין, אבל זה נסגר והכסף הועבר", היא אומרת.

תכניסי אותנו לסדר גודל.

"אני עושה אקזיט, חיים. כמו המזרחים הכבדים, לא מדברת על כסף (צוחקת)".