האמת כואבת: ההתרסקות המפוארת של ליזו

עד לפני שנים ספורות, ליזו הייתה יותר מכוכבת פופ שגרתית. נכון, היא הוציאה שרשרת של להיטי ענק כמו Juice ו-Truth Hurts, קטפה פסלונים בטקסי הגראמי והפגינה נוכחות בימתית שמילאה אצטדיונים. אבל במבט לאחור, היא גם סימלה אופטימיות של ימי טרום הקורונה ורצף הקטסטרופות האזוריות והעולמיות שבאו אחריה. היא הפכה לאחד מסמלי תנועת הבודי פוזיטיב כשקידמה בכל הזדמנות את הרעיון לאהוב את גופך ללא קשר למשקל, והקפידה להעלות לרשתות תמונות וסרטונים בלבוש מינימלי. קפיצה מהירה ל-2026 מציגה תמונה שונה לחלוטין בתדמית של ליזו - לא רק שהטרנד של שמנות ויפות חלף לו, כל הסלבס על אוזמפיק וליזו עצמה עברה מהפך חיצוני, גם האלבום החדש שלה חווה את אחת מההתרסקויות המפוארות של התקופה.

בשבוע הראשון לצאתו בתחילת יוני, האלבום Bitch מכר 2,649 עותקים בלבד וצבר קצת פחות מ-2.7 מיליון השמעות בשירותי הזרמת המוזיקה בארצות הברית. בשבוע השני, המכירות צנחו לנתון מביך אף יותר של 650 עותקים בלבד, וההשמעות ירדו לקצת פחות מ-900 אלף. האלבום כשל לחלוטין בניסיונו להתברג למצעד "בילבורד 200" בארה"ב או בטופ 100 בבריטניה. לשם השוואה, אלבומה האחרון מ-2022 (שכלל בין היתר את הלהיט About Damn Time) נחת היישר במקום השני ב"בילבורד 200" בשבוע הראשון. איך קרה שאומנית שכל אמריקה דיברה עליה ב-2019, שהיא גם ראפרית וגם חלילנית מגניבה, איבדה את הקהל שלה כמעט בבת אחת?

בכיר לשעבר בחברת תקליטים, שהתראיין בעילום שם למגזין המוזיקה "רולינג סטון", הצביע על בעיה שורשית מהותית והיא שלליזו מעולם לא היה גרעין מעריצים אמיתי וחזק (מישהו אמר טיילור סוויפט?). "היא הייתה אומנית שמונעת משירים ולהיטי רדיו, וכדי לזכות באריכות ימים בקריירה של ימינו - חייבים בסיס מעריצים פנימי", הוא הסביר.

ליזו, שנולדה בשם מליסה ג'פרסון וקולה האדיר שימש אותה בעבר גם כזמרת ליווי של פרינס, התייחסה בעצמה לצניחה במספרים והטילה את האשמה על שינויים טכנולוגיים ותרבותיים בהרגלי הצריכה. בציוץ ברשת X היא טענה כי "התעשייה השתנתה כל כך בשלוש השנים האחרונות. הסטרימינג החליף את הרדיו, ואני הייתי 'יקירת הרדיו'. ככה המעריצים שלי גילו את המוזיקה שלי". בנוסף, בסרטון טיקטוק היא יצאה נגד האלגוריתמים הלא כרונולוגיים של הרשתות, כינתה אותם "גזעניים ושמנופוביים", וטענה שהם "הורסים את תעשיית המוזיקה" ומקשים עליה לקדם את האלבום ל-280 אלף האנשים שלתפיסתה באמת רוצים לקנות אותו ולראות אותה בהופעות.

בתעשיית המוזיקה לא מיהרו לקנות את התירוצים הללו. המפיק והאמרגן ריי דניאלס אמר ל"רולינג סטון" שהאשמת הסטרימינג היא לא יותר מ"בולשיט". "אם את יודעת שהתעשייה משתנה, היית צריכה להזהיר את המעריצים מראש. למה את לא אומרת להם לבקש את השירים שלך ברדיו? הם מעריצים שלך, הם יעשו מה שתבקשי", טען. הוא גם ביקר את ליזו על כך שבמקום לתקשר עם 26 מיליון עוקביה בטיקטוק ו-11.2 מיליון עוקביה באינסטגרם כדי לקדם את החומרים החדשים, היא מתלוננת שחברת התקליטים שלה לא תולה פוסטרים ברחובות.

בעקבות הייאוש שלה מהלייבל אטלנטיק רקורדס, ליזו תיעדה את עצמה לאחרונה מדביקה פוסטרים ברחובות ומתפקדת כ"צוות שטח של אישה אחת". בכיר אחר בתעשייה ציין באוזני "רולינג סטון" כי חברות התקליטים נוטות לזנוח אומנים שירדו מגדולתם ולתת להם גיבוי דל במיוחד: "תעשיית המוזיקה לא באמת אכפתית כלפי אומני המורשת שלה. אם נפלת, אתה מילולית הופך לכלום עבור הלייבל שלך".

"אני לא חטיף, אני הארוחה כולה". ליזו והדיסקו של Juice:

עם זאת, הקריסה של האלבום Bitch לא נובעת רק מאלגוריתמים או ממחסור בקידום. הפיל שבחדר הוא המשבר התדמיתי החמור שפקד אותה. בשנת 2023, שלוש רקדניות שלה לשעבר הגישו נגדה ונגד חברת ההפקות שלה תביעה מתוקשרת שבה האשימו אותה בהטרדה מינית, יצירת סביבת עבודה עוינת, וברמה הפוגענית ביותר מבחינת התדמית שלה כמי שמקדמת מסרי קבלה עצמית ופמיניזם, בפאט-שיימינג והתעמרויות על בסיס משקל וגזע. בין היתר, הן סיפרו כי ליזו הכריחה אחת מהן לגעת בחזה של חשפנית בניגוד לרצונה במועדון באמסטרדם. להאשמות אלו הצטרפה גם הבמאית סופיה נאהלי אליסון, שטענה שעזבה פרויקט דוקומנטרי עם הזמרת לאחר שהייתה עדה להתנהגות אכזרית מצידה.

עבור אומנית שהמותג שלה נבנה כולו על היותה האנדרדוג שבטוח בעצמו ומקדם דימוי גוף חיובי, הפגיעה באמון המעריצים הייתה קשה. אותו בכיר לשעבר בחברת תקליטים ניסה לנתח את המצב: "כאשר קוראים אותך לסדר על התעללות שנוגדת בדיוק את מה שהצגת כמותג שלך, המעריצים לא רוצים לראות אותך מנצחת יותר, והם נוטשים אותך". למרות ששופט ביטל חלק מההאשמות וליזו הכחישה בתוקף את הטענות, תוך שהיא מצהירה לאחרונה בתוכנית הבוקר של רשת CBS ש"האמת פחות עסיסית מהכותרות" ומסרבת להסדר טיעון מחוץ לכותלי בית המשפט - הנזק לדעת הקהל כבר נגרם היטב. לפני כשנה, ליזו שיתפה פוסט מטריד שבו ענתה למבקרים: "אני מתחילה להרגיש שהעולם לא רוצה אותי בו, אני לא בנויה לדבר הזה - אני פורשת".

גם התרבות השתנתה. עידן הבודי פוזיטיב וטרנד שמנות ויפות חלפו ופינו את מקומם לאוזמפיק ולאינפלציית זריקות ההרזיה

במקביל לסקנדל האישי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שרוח התקופה התרבותית אכן השתנתה. מבקר המוזיקה של ה"גרדיאן" הבריטי, אלכסיס פטרידיס, ציין שעידן קבלת הגוף שאפיין את תחילת העשור פינה את מקומו לעידן זריקות ההרזיה אוזמפיק ומונג'רו. ליזו עצמה רזתה כ-27 ק"ג בשנתיים האחרונות והציגה גזרה צרה יותר, מה שגרר תגובות זועמות מצד גורמים בתנועת הבודי פוזיטיב שהאשימו אותה בנטישת המאבק ובניתוק מהקהילה שהרימה אותה.

כל המטען השלילי הזה התנקז לאלבום Bitch, שהעבודה עליו הייתה רצופה במשברים יצירתיים. במקור, ליזו עבדה במשך כארבע שנים על פרויקט שתוכנן להיקרא Love in Real Life, אך גנזה אותו לאחר ששירים בעלי נטייה לרוק אמריקאי ודיסקו-פופ נכשלו לחלוטין במצעדים. בשנה שעברה היא ניסתה לשנות כיוון והוציאה את המיקסטייפ My Face Hurts From Smiling, שבו שבה לשורשי ההיפ-הופ והראפ הישנים שלה בניסיון לשדר מסר בוטה ולא מתנצל, אך הוא סבל מנתוני האזנה חלשים. כאשר Bitch יצא לבסוף, הוא הרגיש תלוש ומבולבל, ומלא במילים מרוככות שניסו, כנראה, להתאים לאלגוריתם ולקהל.

הביקורות קטלו את האלבום ללא רחמים, והוא זכה לציון בינוני של 50% באתר Metacritic המרכז ביקורות מגופי תקשורת שונים. ב"אינדיפנדנט" העניקו לו שני כוכבים בלבד וטענו כי מדובר בניסיון מביך "להחיות את התדמית שלה מלפני המחלוקות", כשהאלבום מלא בקלישאות שחוקות המצביעות על כך שהיא מתקשה לשכנע אפילו את עצמה שהיא בסדר. ב"גרדיאן" תיארו גישה מבולגנת וקופצנית שגורמת לאלבום להישמע מנותק, עייף וחסר עוצמה.

אחד מלהיטי הפריצה הגדולים ביותר של ליזו, Truth Hurts, זכה להצלחה ויראלית בטיקטוק ב-2019 בדרך נס, כמעט במקרה, ללא תמיכה כספית מסיבית של חברת התקליטים בקידומו. אולם הקסם האורגני הזה פשוט לא התחולל הפעם באף שיר באלבומה החדש. בגיל 38, ליזו מגלה עד כמה תעשיית הפופ יכולה להיות אכזרית כשהמותג נסדק, האלגוריתם מפנה את גבו, וכל מה שנותר הוא אמת כואבת.