"עסקים כרגיל" הוא סרט כל כך מופרך - שאין ברירה אלא לצחוק

לפני חמש שנים, אחרי שעבר התקף לב במהלך הצילומים לעונה השישית של "סמוך על סול", השחקן בוב אודנקירק לקח פנייה חדה ובלתי צפויה בקריירה שלו. משחקן דרמטי בעל יכולות קומיות לא מבוטלות, אודנקירק הפך בגיל 58 לכוכב אקשן. אחרי הנגיעה הקלה בשערי הכניסה לעולם הבא, אודנקירק תפס את התפקיד הראשי בסרט האקשן "סתם אחד" - מין טייק גריאטרי לא רשמי לסרטי "ג'ון וויק". והזיקה לסאגה המתמשכת על המתנקש בעל הבעת הפנים האחת היא לא מקרית. את "סתם אחד" (ואת סרט ההמשך שלו) כתב דרק קולסטד, האב המייסד של ג'ון וויק.

אחרי ההצלחה המשותפת של אודנקירק וקולסטד, נולד לשניים ילד נוסף בשם "עסקים כרגיל" (Normal) שעולה אתמול (חמישי) לאקרנים בישראל. לצדם של קולסטד ואודנקירק התיישב על כיסא הבמאי בן וויטלי, שהמגוון בתיק העבודות שלו נע בין דרמות פשע לקומדיות שחורות, כולל האנומליה המפתיעה שנקראת "אימה במצולות: התהום". וואלה, יותר מסקרן מאשר מבטיח.

בעלילת "עסקים כרגיל", אודנקירק מגלם את יוליסס, גבר בגיל העמידה עם עבר טראומטי, שמגיע לעיירה נורמל במינסוטה כדי למלא באופן זמני את מקומו של השריף הז"ל, עד שייבחר שריף חדש. מעל פני השטח, העיירה נורמל כשמה כן היא - נורמלית, רגועה ומשעממת ברמה שהפשע הכי חריג בה הוא צמר שהגיע בצבע הלא נכון. אבל האינטואיציה של יוליסס עובדת שעות נוספות. הוא מרגיש שהעיירה התמימה היא לא בדיוק כזו. אחרי ניסיון שוד בנק כושל, החרא צף ויוליסס מגלה את הקשר הבעייתי של העיירה עם היאקוזה היפנית.

בדומה ל"סתם אחד", המרכיב המהותי ביותר של "עסקים כרגיל" הוא כיף מתובל בהרבה דם, אלימות גרפית וכמה שיותר סצנות מטומטמות ומשעשעות להפליא. הסרט הזה מופרך כל כך, שאין ברירה חוץ מלהתגלגל מצחוק. קולסטד, אודנקירק ו-וויטלי משחררים את הרסן כמעט במלואו, והתוצאה היא סרט אלים וגרוטסקי ברמות, אבל הכי חשוב - מודע לעצמו.

וזה לא שהמרכיב הדרמטי כאן הוא בחזקת נעלם. הוא פשוט כל כך רזה וחיוור, שלאזכר אותו ייקח אלפית האחוז מסך המילים שבביקורת הזו. שוב גבר מסתורי, עם עבר לא ברור, רצוי טראומטי (כי רק טראומה יכולה לעורר אלימות רדומה), ושוב הוא מפתיע את כולם עם תושייה ורוח קרב. בסוף, כגיבור - ואפילו שמדובר בסרט מופרך בכוונה תחילה - יוליסס לא באמת מגיע לרמת פיתוח מקסימלית. מנגד ומעצם העובדה שהסרט מוגזם גם ככה, אפשר לסלוח לקולסטד על גנריותו האישיותית של הגיבור. ויש עניין נוסף: דמויות המשנה, שהן בתכלס דמויות רקע. אף אחת מהן לא מפותחת מספיק או בכלל כדי להיות נתח משמעותי בעל נוכחות. אבל למרות כל אלו, בסך הכל התסריט מצליח לאזן את רגעי ה"וואט דה פאק" לרגעי המונולוג של "פעם הייתי" של הגיבור הראשי בצורה מספקת.

כדאי לתת כאן מינימום של חצי פסקת פרגון לבוב אודנקירק, האיש שמפתיע ומוכיח שגם בגיל 63 אפשר להיות כוכב אקשן מוצלח. זו לא הדמות הכי טובה שהוא גילם אי-פעם, וספק אם מתישהו הוא יצליח לשחזר את רמת המשחק שהגיע אליה בשש עונותיה של "סמוך על סול". אבל בשלב זה נראה שאודנקירק נהנה ועושה חיים משוגעים על הסט (ובאופן מפתיע עושה את רוב הפעלולים בעצמו) - וכשטוב לבוב, טוב לכולם.

אודנקירק לא לבד. מאחוריו יש מספר מצומצם של שחקני משנה טובים, שעשו כבר עבודות טובות יותר בקריירה. הנרי ווינקלר (שתמיד כיף לראות) מגלם את ראש העיר ולינה הידי (סרסיי לאניסטר מ"משחקי הכס") מגלמת בעלת פאב מפוקפקת עם תסרוקת לא מחמיאה. בעיקרון, הליהוקים כאן נחמדים אבל לא קולעים בול - בעיקר בגלל התסריט שלא מתפתח לרמה שאיתה אפשר לעשות משהו יוצא דופן או זכיר. בסוף היום, אודנקירק נאלץ לסחוב את כל 90 הדקות של הסרט על גבו. מזל שיש לו אכבר גב.

"עסקים כרגיל" הוא כיף של סרט שלא מתיימר להיות משהו אחר חוץ מזה. יש פה אלימות ברמה מהנה ומשעשעת, דם בכמויות, קטעים מפתיעים ובדיחות מוצלחות. נקודות התורפה שלו הן דמויות משניות שנזרקות לשולי הפריים ומחסור עצום ביתרת בשר עלילתית - משהו עבה יותר שאפשר היה להיאחז בו, כדי להגדיל את הציון ל-4 כוכבי שריף מנצנצים.