הסוד המשפחתי של סופרת הילדים האהובה

זוהר אביב כתבה במשך שנים על ילדים שמוצאים דרך להתמודד עם המציאות שלהם. בספרים כמו "יד הפלא" ו"כוח המוח" היא סיפרה על ילדים שונים, על מאבקים קטנים וגדולים ועל האפשרות למצוא כוח גם ברגעים שבהם הכול נראה קשה. אבל לצד העולם שיצרה עבור הקוראים הצעירים שלה, חייה האישיים התמודדו עם סיפור מורכב הרבה יותר.

אחיה הצעיר של אביב, מני, היה חלק משמעותי מחייה כבר מילדותה. היא מספרת כי עוד בגיל 15 תיעדה במחברות שלה רגעים ומשפטים שלו, ורק שנים מאוחר יותר הבינה עד כמה הקשר ביניהם השפיע גם על הדרך שבה הפכה לסופרת.

היכולת שלה להיכנס לעולמות של אחרים, להבין ילדים ולספר את הסיפורים שלהם, נולדה לדבריה דווקא מתוך תכונה שאחרים ראו כחולשה. "כשלמדתי הנחיית הורים באדלר, מישהי אמרה לי שאין לי עמוד שדרה. נעלבתי, אבל אז הבנתי שזה בעצם סוד הקסם", היא מספרת. "אני מסוגלת להיכנס לתוך כל דמות. כשאני כותבת, אני הופכת להיות הילד החירש, הילד האוטיסט או הילדה עם הגידול במוח. אני חיה אותם".

החיבור שלה לסיפורים התחיל כבר בילדותה במושב אודים. היא גדלה בבית עם חוקים ברורים ועם תחושה מתמדת של "מה יגידו השכנים". הוריה, ניצולי שואה מטריפולי, ניסו להשתלב בסביבה ולהסתיר את השוני שלהם. "הייתי ילדה מרצה, ופשוט ברחתי לעולם הדמיון", היא אומרת. "בסיפורים שלי יכולתי לשנות את המציאות".

כבר אז הכתיבה הפכה עבורה למקום שבו אפשר לתקן דברים שלא הצליחה לשנות בחיים עצמם. את הילד הדחוי בכיתה היא יכלה להפוך למקובל, ואת מי שפגע בה היא יכלה להחזיר למקומו. הדחף לכתוב התחזק אחרי אירוע שבו ילד בריון סטר לה בדרך למכולת. "חזרתי הביתה בריצה, פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב מתוך פחד משתק. רציתי פשוט להיעלם".

מהמחברת הזאת נעשתה בהמשך לסדרת "כוח המוח". הדרך שלה כסופרת התחילה לקבל צורה אחרי לידת בנה הבכור, בתקופה שבה הרגישה מתוסכלת. מתוך התחושות האלה היא כתבה את סיפורו של זבולון, נער בן 16 שמרגיש דחוי ולא מצליח למצוא את מקומו. היא שלחה את הסיפור לעיתון הנוער "ראש 1", ואז הגיע טלפון ששינה את חייה. העורך ביקש לדבר עם זבולון, ורק כשהבין שמדובר בדמות שהמציאה - החתים אותה. "התחלתי לקבל מכתבים מנערות שכתבו: 'זבולון, אנחנו אוהבות אותך למרות שאתה מכוער'. זה ריפא אותי מבפנים", היא מספרת.

בהמשך יצרה אביב את "חבורת ספלינטר", שנעשתה לסדרת "חבורת כוח המוח". לאורך השנים הגיעו אליה מאות מכתבים מילדים שסיפרו כי הקימו בבתי הספר שלהם קבוצות בהשראת הספרים. "פתאום הבנתי שהספרים ירדו מהמדף והפכו למציאות", היא אומרת.

"הוא ישב בבית חשוך וסירב לפתוח דלת"

אך בזמן שהספרים שלה לימדו ילדים להתמודד, בביתה שלה התנהל מאבק אחר. אחרי הצבא, לדבריה, חל שינוי במצבו של מני. הוא הלך והתרחק מהמשפחה, הסתגר בתוך עצמו וסירב לקבל עזרה. אביב מספרת כי המשפחה חשדה שהוא מתמודד עם פוסט טראומה ושייתכן שהתפתח אצלו קושי נפשי משמעותי נוסף, אך הוא סירב לעבור אבחון. "זה היה הסוד הגדול של הבית, משהו שהסתרנו אפילו מהמשפחה המורחבת".

היא ניסתה למצוא דרך להגיע אליו. כדי להבין איך אפשר לסייע לו, התנדבה במרכז "מילם", שירות למשפחות של אנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים. את הכלים שרכשה שם היא שילבה בהמשך גם בסדרת "יד הפלא", שעוסקת בקבלת השונה. "את הטיפים האלה אני נותנת בספרים דרך עיניים של ילד. ילד שבסך הכול רוצה שיאהבו אותו כמו שהוא".

לפני כשנה, לאחר תקופה ארוכה של התמודדות, מני שם קץ לחייו. אביב מספרת כי ברגע האחרון שבו ראתה אותו חשה לצד הכאב גם תחושה של הקלה על כך שסבלו הסתיים. "הרגשתי שיש שלווה על הפנים שלו. נשמתי יחד איתו את השלווה". אך הטרגדיה לא הסתיימה שם. שבועיים לאחר מכן נפטרה אמה של אביב, בדיוק ביום הולדתה של זוהר. "מאז, יום ההולדת שלי הוא תאריך לא פשוט", היא אומרת. לדבריה אחרי מותו של אחיה, כשהביטה שוב במחברות הישנות שלה, הבינה עד כמה הוא היה קשור לדרך שלה כיוצרת. "כשנפגשתי עם העובדת הסוציאלית והבאתי לה את ספרי הזיכרונות שלי מגיל 15, הבנתי הכל", היא מספרת. "מני היה אז רק בן 4, ותיעדתי שם כל משפט שלו. פתאום קלטתי שהוא הסיבה שהתחלתי לכתוב מלכתחילה".

למרות הכל, אביב ממשיכה לבחור ביצירה ובקשר עם ילדים. כבר שנים היא מלווה בהתנדבות את שחר גרינשפן, שנפגעה קשה בתאונת דרכים כשהייתה בת 12 ונותרה משותקת בכל גופה למעט אצבע אחת. באמצעות אותה אצבע שחר מקלידה במחשב והוציאה שני ספרי שירה. "שחר נותנת לי פרופורציות וכוח".

גם היום היא ממשיכה לכתוב על ילדים שמתמודדים עם אתגרים שונים - סוכרת נעורים, הפרעות קשב, אלרגיות ומורכבויות רגשיות. "חשוב לי להביא למודעות ולקבלת העצמי", היא אומרת. "תמיד אחרי הרצאות ניגשים אליי ילדים ומבקשים שאכניס אותם לספר. יש להם עולמות פנימיים שרק בא לי לבקר בהם".