"לוהקתי כדבר אדג'י, של להרגיש כל הזמן שאת במחששה"

מלחמת 12 הימים ביוני 2025, מלחמת 40 הימים במרץ-אפריל 2026, הסבב הקצר האחרון שזכה לשם "מלחמת היממה" - או הכמעט-מלחמה השבוע, זה לא משנה. משפט אחד בשיר "תביאו יותר" של הילה רוח מהדהד בראש כמו מנטרה: "אז זה שוב סוף העולם מתרגלים מהר". כולנו כבר יודעים היטב מה לעשות במצבים כאלה, מפתחים בעל כורחנו מנגנון הישרדותי שבו אנחנו משמישים בפעם המי-יודע-כמה את הממ"ד או המקלט לשהות ממושכת, אולי קונים שישיית מים ("שיהיה"), ונערכים. למה? אפילו הטילים מאיראן כבר לא ודאיים.

"מה זה היה המלחמת יום 1 הזאת? הצ'ייסר הרעיל הזה", פותחת לפני הכל הילה רוח, כשאנחנו נפגשים יומיים אחרי ההסלמה בת 17 השעות בתחילת החודש. "מה שהיה מדהים בפעמיים שהיינו במקלט בשש בבוקר בבניין לידנו, זה שכולם - כל השכנים שאנחנו בקושי מכירים אותם - היו כזה 'וואי, אין מצב שהבארבי מתבטל עוד פעם'. כולם ממש ניחמו אותי".

הזמרת והיוצרת הילה רוח הוציאה את אלבומה בשם המעולה "שחור זוהר" בסוף פברואר, רגע לפני המערכה הארוכה עם איראן, וכאילו נכתב ברובו לקראת הימים הרבים שבאו לאחר מכן במרחבים המוגנים, בין ארבעה קירות. ההשקה במועדון הבארבי ביפו הייתה אמורה להתקיים במרץ, מה שלא קרה כמובן, ואז נקבע מועד חדש להופעה בשלישי הבא, עבורה אזלו כל הכרטיסים (הופעה נוספת תתקיים ב-19 בספטמבר).

אם ניתן צבע לחיים בישראל בשנים האחרונות, "שחור זוהר" קולע בול. וזה אף פעם לא יהיה בול, כמו שקובעת רוח בשיר מספר 4 באלבום, אז לפחות בואו ניקח את השחור המעפן ונעשה איתו משהו שיגרום לו לנצנץ למרחקים. "ברמה הטכנית, 'שחור זוהר', נכתב כשורה לשיר 'תביאו יותר'. הרגשתי שהלב הקיומי, הקהילתי, הפך לסוג של פחם. הכל טו מאץ', אבל מצד שני יש תמיד את התהייה שאני מסוגלת להרבה. אנחנו ממש מסוגלים להרבה. זו הפתעה גדולה ושאלה גדולה, אבל גם פחד גדול. כמה קהה זה עוד יהיה אם אנחנו מכילים את כל השיט הזה?".

"באופן אישי, ממש פחדתי על איזה אדם אני הופכת להיות. מצד אחד, אשכרה מצליחה להתמודד עם כל הדברים האלה, ומצד שני, מאוד רוצה דברים. לחיות, ליצור".

את חושבת שהיית כותבת אלבום כזה לולא המציאות בשנים האחרונות?

"מעניין. כמה שהוא מושפע מהחוץ, הוא גם מאוד על מה שקורה בפנים. יש בו מלחמות חיצוניות, אבל גם מלחמות שלי. זה אלבום של קצת יותר כניסה פנימה ולאפשר יותר דברים שלא הייתי מרשה לעצמי פעם. להיות סופר רגישה. אני לא אגיד את המילה 'חשופה' כי תמיד אומרים את זה. הרגשתי שהייתי צריכה אומץ בשביל האלבום הזה ומאוד פחדתי לפני שהוא יצא, פי אלף יותר מהקודמים".

"הייתי אמורה להתבאס. קיבלתי אהבה בכמויות"

זה האלבום הרביעי של רוח (41), שבזכות אומנים כמוה להבת הרוק המקומית נותרה דולקת. בעשור האחרון היא הוציאה את האלבומים "רופאה במערב", "מוסיקה לפרסומות" ו-BAT YAM, ועוד לפני כן, במהלך לימודיה בבית הספר למוזיקה רימון, הקימה את להקת "כלבי רוח" והובילה אותה כסולנית וכותבת.

עד כה, נדמה היה ששמה של רוח הוא כמו סוד שמור ליודעי חן, אך משהו קורה עם החדש של הילה רוח וטוב שכך. היא פולשת לעוד ועוד אוזניים ויוצאת מהטריטוריות המובנות מאליהן. הכרת תודה חלקית תינתן למשטר האייתוללות, שבכל פעם שבכיריו מאיימים לשגר טילים לעבר ישראל, ולעיתים גם מקיימים את הבטחתם, שירה של רוח "אני חיה בתוך הגרעין האיראני" (מילים של המשוררת תהילה חכימי), צץ בסטוריז אקראיים באינסטגרם. מדובר אומנם בשיר שנכלל באלבומה הקודם של רוח, שיצא ב-2022, אך אין ספק שהוא קיבל משנה תוקף בתקופה זו.

"האלבום החדש יצא משהו כמו שלושה ימים לפני המלחמה עם איראן, אבל אני חייבת להגיד שבשלושת הימים האלה הרגשתי כל כך טוב", אומרת רוח בדיעבד. "כשהייתי אמורה להתבאס מהעובדה שהפרומו וההשקה של ההופעה נדחו, וכל הדברים שתכננו הפכו ללא רלוונטיים ביום אחד, זה לא קרה כל כך. קיבלתי אהבה בכמויות".

האלבום זוכה לביקורות מעולות. כמאמר השיר, את מרגישה שזאת השנה שלך?

"וואי, לא יודעת. 'זאת השנה שלי' זה ווישפול ת'ינקינג. זו המהות של כל השיר הזה, וגם זה באמת קצת קרינג' להסתובב איתו בשנים המסריחות האלה, אבל אני תמיד אקווה. זה הזוהר שבשחור. אנחנו עדיין רוצים בטוב, גם בזמן שבניינים נופלים".

ואיך הדרך הייתה עד כה?

"אני מהטיפוסים שחוצבים באבן. של החקלאות. לוקח לי הרבה זמן. גם כמוזיקאית אבל גם כבן אדם, ההתקדמות שלי איטית. אין אצלי רגעים של 'הנה, בום, זה קורה'. הכל נבנה לאט וזה דומה לי באישיות. לאכול סרטים על דברים ולהטיל המון ספק. בסוף מה שמעניין אותי זה להגיע לשורש של הדברים. זה, ולהופיע".

הגיע אלייך קהל חדש באלבום החדש?

"אני מרגישה שממש כן. כשהופעת ההשקה נדחתה ליוני כי לא היה תאריך פנוי, אמרתי לעצמי - את מי זה כבר יעניין עד אז? ובשנייה שהעליתי את התאריך החדש, ברמה של יומיים אחרי, זה הפך לסולד אאוט. הרגשתי שמצטרף אליי קהל חדש. בהודעות, בתגובות. וגם הקהל שהלך איתי כבר הוא לא פעוט. הוא חמוד".

"אני מהטיפוסים שחוצבים באבן. אוכלת סרטים ומטילה המון ספק"

הילה רוח

בעשור האחרון הצמידו לה את התווית "הכוכבת החדשה של האינדי הישראלי", ואז היא הפכה ל"גיבורת אינדי" - רוצים לומר, היא גם פותחת בארבי ומשמיעים אותה בגלגלצ. "זה כבר ממש ישן, מרגיש כמו תחילת שנות ה-2000 להגיד את זה", אומרת רוח. "זה מחזיק בתוכו כל מיני צדדים ממש לא קשורים. זה שם את עצמו במקום איכותי יותר לכאורה, אבל אולי זה לא איכותי בכלל? אני סבבה עם ההגדרה, אבל אני לא מזדהה איתה יותר מדי. האלטרנטיב זורם בעורקיי אבל אני נמצאת בכל מיני מקומות".

בשיר "בול" את שרה: "אני קיבלתי מזמן את התפקיד של הדפוקה ומאז אני עדיין מחכה למשהו שווה שיתפוס את החכה". למה "דפוקה"?

היא עוצרת לחשוב רגע. "זה קשור לשיחה שלנו, אני מרגישה שלוהקתי כדבר שהוא יותר אדג'י, אבל זה לא רק על מה שקורה בחוץ. זה דבר פנימי שלי עם עצמי, של כל הזמן להרגיש שאתה במחששה באופן סמלי. הייתה לי משיכה למקומות האלה, ובשיר זו תהייה לגבי מה אנחנו עושים. אנחנו מלוהקים בכל מיני צורות לאורך החיים שלנו, ואולי אנחנו לא טובים עם הליהוק הזה? אולי זה לא ליהוק נכון? אולי אני בקטע של אור ויופי ולא אופל? השורה 'זה אף פעם לא יהיה בול' היא כי אנחנו כל הזמן עוסקים במי אתה ומה אתה ולסגור את זה בכמה מילים. אין את זה. החיים שלנו נמצאים בשטחים האפורים, אבל העידן של הרשת והמחוברות נמצא בשחור ולבן. זה כשל מטורף. אנחנו נדרשים לשחור או לבן, כשבעצם אנחנו רק באפור. ה'בול' הזה לא קיים באמת".

ואז, בקישור ישיר, מגיע השפל באלבום, התחתית, אבל בקטע הכי טוב שיש. שיר הנושא "שחור זוהר (לאלתר)" מדבר על הנקודות הנמוכות בחיים, באותן חריקות ושריטות שמזוהות עם הצלילים של רוח. "אני פוחדת ורוצה / מה עוד אפשר לומר / נראה לי שום דבר", היא שרה בפזמון, אבל באותו פזמון ממש, מגיעה בסופו של דבר ההשלמה שאלה החיים. "צריך לאלתר". ויותר מזה, "אני אביא את זה". שנינו הסכמנו שהוא המועדף ביותר באלבום. "אתה מחפש ומחפש, וחופר וחופר, ומה נשאר חוץ מלפחד ולרצות, ולרצות לפחד? זה סיכום מתמטי של שני הצדדים שאנחנו חיים בהם. הקונפליקט בלהיות בן אדם", אומרת רוח. "החלק של 'לאלתר' בא מתוך מקום של 'יאללה יאללה, את עם החפירות שלך'. אי אפשר להיות משותק לא מהרצונות ולא מהפחדים".

"אנחנו נדרשים לשחור או לבן, כשבעצם אנחנו חיים רק באפור. זה כשל מטורף"

כאן תם החלק הנוגה באלבום. "תביאו יותר" הנ"ל התברג למקום טוב באמצע, ועוסק בסלט עם כל התוספות הלא רצויות מאז 2020 - "מלחמה הסלמה מגפה מי סופר / לא נדפקתי מספיק תביאו יותר", היא שרה באופן ציני לאללה. שורה לא בלתי מעניינת מגיעה לקראת הסוף: "לא הספקתי להגיד לרבין ביי".

מה היית רוצה לומר לו?

"נורא, אני חושבת על זה. הייתי שואלת אותו שאלות כמו מה לעשות כרגע. כילדה בבת ים עם אבא שמצביע ליכוד, הסתכלתי על רבין בווייב של - וואו, היה שם כוח. זה היה ביג. מהרגע שהוא נרצח, הלך פה משהו אמיתי וחזק עם אופק. האופק נעלם והתמלא בשיט ובפוסטים בטוויטר. מאז 7 באוקטובר חשבתי מלא על רבין, הוא סימל בשבילי משהו שהמקום הזה היה ויכול להיות. הייתי שמחה לדרינק איתו".

"קוד קופון סותם לך את האופק. אתה לא צריך יותר כלום"

לרוח יש עוד סוגיה לא פתורה. הפעם עם משפיעניות שעבורן - אבל גם למען עצמה - הקדישה שיר שלם באלבום. "קוד קופון סותם לך את האופק, אתה לא צריך יותר כלום", היא אומרת בחצי צחוק על הסיפוק הארעי שנותנת רכישה אונליין. "אין צורך לחשוב, נקודה. אין צורך לבחור כלום, כולן יגידו לי מה עדיף וידרגו לי כל היום מוצרים ומקומות ברמה של משפיעניות שינה ונשימה".

אחרי שלושה אלבומים כסוליסטית מוחלטת, רוח מארחת באלבומה האחרון את נונו, נוגה (נוגה יטח) וקוסטה קפלן, שותפה ליצירה ולחיים. "אנחנו 10-9 שנים ביחד", אומרת רוח על בן זוגה. "אנחנו זוג מאוד חמוד ומשונה, מתקדמים נורא לאט בהכל. עברנו לגור אחד עם השנייה אחרי שש שנים ביחד. 'תרים ת'ראש' זה השיר הראשון שלנו ביחד אחרי עשר שנים. מאחורי הקלעים אנחנו כן מעורבבים. הוא במוזיקה שלי, אני בשלו, הוא בלהקה שלי. יש לנו בערך את אותה להקה כרגע. בחיים לא יכולתי לדמיין שיהיה לי בן זוג שאני כל כך עפה על השירים שלו. לא הייתי יכולה אחרת אלא אם פשוט הוא לא היה מוזיקאי, וזה גם בסדר".

יהלי סובול תיאר את רוח כיוצרת הכי מעניינת ברוק הישראלי העכשווי. הוא גם כתב איתה את השיר "נמר" המופיע באלבום, ועזר לה לקצץ ולשייף את הטקסטים האחרים. "הגעתי אליו פעם בשבועיים-שלושה כדי לאכול לו את הראש. אני חופרת ברמות שקשה לתאר בשירים, וגם באופן כללי, והוא היה האדם הנכון למשימה. יש לי נטייה להתפזר בכתיבה שלי ואני הולכת להזיות, אז הוא שמר עליי".

ייתכן שחלק ממי שהגיעו עד פה, בכלל לא הכירו את רוח כמוזיקאית אלא כשחקנית. מאחוריה שני תפקידים ראשיים בסרט הדיסטופי "חלב" שהועמד לפרס אופיר ו"מה שלא נשבר" של אלינור נחמיה, ולאחרונה גם נתנה הופעת אורח בסדרה "בהסתורה" על קהילה קטנה של חרדים אנוסים בירושלים, המנהלים חיים כפולים.

זו עוד צורת אומנות שקורצת לך?

"'חלב' היה חוויה ראשונית מדהימה בגלל האהבה שלי לתסריט ולבמאית מאיה קניג. לפני זה שיחקתי רק בסרט קצר אחד, ועל הפעם הראשונה שלי כשחקנית טסתי לפסטיבל קאן. שמלות ועקבים. אני בעניין של זה בעיקרון, אבל הרבה פחות ממוזיקה. אם מגיעים דברים שמעניינים אותי, אני לא אשקר שזה כיף לי ואני נהנית להצטלם. זה הפתיע אותי בטירוף כי אמרתי לעצמי 'מה? אבל את מוזיקאית. זה הדבר שאת אוהבת. מה קשור? כבר חתמת על החוזה הזה של לכתוב שירים'".

פתחנו עם "תביאו יותר" וגם נסיים איתו. אז מה יהיה?

"חייזרים. אם הייתי יכולה, הייתי רוצה שלא יהיה כרגע אינטרנט בעולם, אבל לא כמו שניתקו אותו באיראן. בואו פשוט נפסיק כולנו לרגע עם הדבר הזה כי זה מקור להמון בעיות. תכלס, זה לא הולך לשם אז חייב להיות חייזרים".