יוסף סידר ("בופור"): "אנחנו מדחיקים משהו איום ונורא, אני מרגיש תסכול עמוק שאנחנו שוב שם"

כמעט שני עשורים חלפו מאז ש"בופור" הציג לקהל בארץ ובעולם את האבסורד, הפחד ומחיר הדמים של השהות ברצועת הביטחון בלבנון. השבוע, כשדגל ישראל הונף מחדש על ההר שהפך לסמל של אותה תקופה, התמונות עוררו מחדש גם את הדיון על משמעותו של בופור והלקחים שהופקו מהנוכחות בו. הבמאי והתסריטאי יוסף סידר, שסרטו היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מביט במציאות הנוכחית בדאגה ובריאיון אתמול (ראשון) ל"אברי ושרקי" דיבר על תחושת התסכול שליוותה אותו אז והיום.

איך הרגשת לשמוע שדגל ישראל מונף שוב על אותו הר שבשבילך היה לא רק נושא לסרט אלא גם סמל?

"קודם כול, להרכין ראש על אלון אבוטבול (ששיחק בסרט). הסצנה הזאת של מישהו עם פרספקטיבה, מישהו מבוגר יותר, אבוטבול שמשחק את קפלינסקי שהיה המפקד על הגזרה בזמן כיבוש בופור. הוא היה בנגמ"ש למטה בזמן שסיירת גולני כבשו את המוצב. אני חושב שהוויכוח הזה, שהתנהל על המוצב 18 שנה אחר כך, הוא ויכוח שאנחנו צריכים לנהל עכשיו. סמל או דגל על מוצב בופור צריך לעורר דיון והדיון לדעתי הוא לא צבאי אלא של מה אנחנו מרגישים כשאנחנו רואים את הדגל הזה שם".

מה אתה מרגיש?

"אני מרגיש חלק מקבוצה שמדחיקה משהו איום ונורא. אני מרגיש שאני מוקף באנשים עיוורים, ואני מרגיש תסכול עמוק על זה שאנחנו שוב שם".

עיוורים למה?

"עיוורים לזה שהכוח שאנחנו מפעילים לא מביא את התוצאה שאנחנו רוצים. זה לא כוח שהתחלנו להפעיל עכשיו או אחרי 7 באוקטובר. זה כוח שאנחנו מפעילים כבר כמעט חצי מאה. ואנחנו רק צוברים עוד ועוד כוח. שום דבר לא עצר את מדינת ישראל מלהפעיל את כל האמצעים שלה בלבנון, ועדיין, החיילים שלנו בורחים מהנשק הכי פרימיטיבי שנתקלנו בו - מרחפן שמופעל כמו עפיפון".

"בופור", בכיכובם של אושרי כהן, אלי אלטוניו ואיתי טיראן, התבסס על ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", ותיאר את השבועות האחרונים של חבורת לוחמים במוצב, עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000. הסרט זכה להצלחה כבירה, והביא לישראל כבוד באוסקר כשהתמודד על הפרס בטקס חלוקת הפרסים היוקרתי - 23 שנה אחרי הפעם האחרונה שבה סרט ישראלי התברג לרשימת המועמדים הסופית לסרט בשפה זרה.

יש המון ישראלים שפתחו את החדשות, שמעו שכבשנו שוב את הבופור, וחשו אחרת.

"וזה חלק מהתסכול".

"קודם כול צריך להכיר בזה שיש בעיה אמיתית ותושבי הצפון נמצאים בסכנה ובמצוקה. כל מי שלא שם, צריך להזדהות עם המצוקה הזאת. הייאוש שלהם מוצדק כי אין פתרון. להצביע על האבסורד זה לא אומר שלי יש פתרון צבאי, אני בטח לא האדם עם הפתרון הצבאי, אבל כן חובה על כל מי שיש לו הפרספקטיבה הזאת להגיד שמה שעשינו עד עכשיו לא עבד".

"אני מרגיש מוקף באנשים עיוורים, הכוח שאנחנו מפעילים לא מביא את התוצאה שאנחנו רוצים. זה כוח שאנחנו מפעילים כבר כמעט חצי מאה"

הבמאי יוסף סידר

26 שנה עברו מאז שירדנו משם. לא חזרנו מהר, קרו כמה דברים בדרך, ויש מי שטוען שהירידה אולי הייתה בכלל הטעות.

"זו לא ההרגשה שלי".

אולי הפעם האחיזה בבופור תהיה שונה? יכול להיות שאנשים לא יטענו שאנחנו חוזרים על אותו רעיון שאף פעם לא באמת עבד.

"כאן אני חייב לשאול בכנות: האם כשאנחנו כנים עם עצמנו, אנחנו חושבים שהפעם זה יעבוד? הפעם רצועת הביטחון באמת תמנע את הנשק הבא של חיזבאללה שממנו לא נדע להתגונן? האם באמת אנחנו חושבים את זה? או שאנחנו יודעים, וגם ראש הממשלה שלנו וכל האסטרטגים הצבאיים יודעים, שמה שכרגע אנחנו עושים לא מקדם שום דבר שלא ניסינו כבר".

אתה יצרת סרט על משהו שהיה מיתוס ישראלי לפני כן. מתי הבופור הפך לסמל כזה?

"כשאני הגעתי לסיפור, בופור כבר היה מיתולוגי מהכיוון שאותו אני מהדהד עכשיו. הוא היה סמל של בזבוז חיי אדם, של תמונה של עוצמה שבמציאות עושה בדיוק ההפך. כלומר, ככל שהנוכחות שלנו שם מסיבית יותר, אנחנו עצמנו חשופים יותר ואנחנו לא מגינים על יישובי הצפון. כל הרעיון הזה שפותחים ציר למוצב רק כדי שיהיה אפשר להביא אספקה למי שנמצא על בופור – הוא משהו שכבר אז, כל מי שפתח את הציר הזה, ובטח מי שנהרג עליו, הבין את האבסורד".

יכול להיות שהיינו צריכים שקולנוען לבנוני יעשה את הסרט הזה.

"או שיתוף פעולה עם קולנוען לבנוני. משהו שהוא מעבר לנוכחות ישראלית נוספת ברצועת ביטחון. כל דבר שווה בדיקה. מפחידה אותי המחשבה שאנחנו פשוט לא רואים את המציאות. אנחנו כבר מבינים שהנבחרים שלנו, במקום להוביל אותנו, מבקשים מהציבור להגיד להם מה יגרום לנו לבחור אותם. מה שיגרום לי לבחור את המנהיג הבא זה מישהו שיציג אופק שהוא לא רק מלחמה אין-סופית. הדגל שמתנוסס היום על בופור, זה דגל שמסמן המשך של אותה מלחמה שאף אחד מהמנהיגים שלנו לא מסביר איך היא מסתיימת".