"אנשים כתבו לי 'תפילי' כשהייתי בהיריון. אני לא יודעת מי יכול לכתוב דבר כזה"

אם יש דבר אחד קדוש בסדר היום של רונה-לי שמעון, זה האימון היומי בסטודיו לבלט מדי בוקר. רק שבחודשים האחרונים היא מגיעה לשם עם עגלה, בקבוק, ועם בנה אולי. "הוא רץ קדימה, הוא מאוד ממהר, מצחיק וחייכן, והוא מאוד יודע מה הוא רוצה", היא מספרת בריאיון ומגניבה חיוך בעצמה.

שמעון היא אם יחידנית לאולי, בלי בן זוג ובלי הורות משותפת. כבר לפני שנים היא הקפיאה ביציות, וההחלטה המכריעה לצאת לדרך ולהיכנס להיריון, הגיעה בעיתוי מפתיע - דווקא רגע אחרי שקיבלה עבודה נחשקת. "כשעשיתי את האודישן לסדרה באמזון ('רשימת חיסול: זאב אפל') אז התקדמתי בשלבים ואמרתי לעצמי, 'יואו מה קורה אם אני מקבלת את התפקיד, מה קורה מבחינת טיים-ליין', כי כבר התחלתי לחשוב על ילדים אז. ואז אחרי יומיים ב-12 בלילה קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי והיא אמרה לי, 'קיבלת את התפקיד'. לפני שהלכתי לישון באותו לילה, אמרתי לעצמי, אני עושה את זה ונכנסת להיריון".

"אגב, ככה זה קרה לי כשהלכתי להקפיא ביציות", היא משתפת. "לא הייתי מוכנה, לא הייתי מוכנה, לא רציתי, לא רציתי, לא רציתי, ואז יום אחד קמתי בבוקר ואמרתי, 'היום'".

כשהחלה את ההיריון היא הייתה רגע לפני יום הולדת 42, אחרי פרידה מתוקשרת מסטטיק (לירז רוסו) שהיה בן זוגה במשך שנה. אבל גם כשעוד הייתה בזוגיות, היא תמיד אמרה שלא תהיה לה בעיה להביא לבד ילד לעולם. "המסע הזה הוא לא קל, הוא קשה, יש לו המון-המון אתגרים. המון, המון, ועייפות, ובסוף אין לי פה עוד מישהו שהילד הזה שלו כמו שהוא שלי, אין. אין לי את ה... 'טוב, קחו אותו שנייה, אני צריכה להתקלח'. כשאני צריכה להתקלח ולצאת מהבית והבייביסיטר עוד לא הגיע, אז אני שמה אותו על הכיסא עם וילון פתוח ומתקלחת".

אז בדיעבד לא חסר לך פרטנר במסע הזה?

"לא. אתה יודע, בסוף זה אף פעם לא מסע מושלם, אתה רוצה משהו ואתה לא יודע מה יהיה. אבל ההקשר הזה לא היה לי. בחוויה שלי זה לא היה 'אני חייבת בעל כדי לעשות ילדים'. אף פעם לא הרגשתי ככה, גם לא לפני עשר שנים. כשיצאתי עם גברים זה אף פעם לא היה, 'יאללה, תסגרי את הבסטה, תתחתני ותעשי ילדים'. זה בחיים לא היה משהו שניהל אותי. ותמיד ידעתי שאם אני ארצה ילדים, אוכל לעשות אותם לבד. לא נפלה עליי לבנה ואמרתי, 'אומייגאד, זה כזה קשה? לא. ידעתי שזה יהיה ממש ממש קשה. ידעתי, רציתי את זה ככה, ככה אני עושה את זה וקשה לי פצצות. קשה לי בצורה מפוארת כמה שזה קשה. אני יכולה להגיד לך שזה לא נשמע הרבה יותר קל בזוג, זה לא".

בכל זאת, את בעניין למצוא זוגיות?

"אני מרגישה שאני כל כך מפוקסת בתוך הבועה הזאת של להיות אימא, שעוד אין לי את 'אוקיי, יאללה'. מה אני משחקת אותה, גם אף פעם לא הייתי כזאת. זה אף פעם לא קרה לי ככה, אף פעם לא היה 'יאללה', כשזה קרה, זה קרה. כשזה הזדמן לפתחי ופגשתי מישהו מעניין שרציתי לראות אותו עוד פעם, אז זה קרה".

לא חיפשת את זה.

"לא".

בסטודיו לבלט אולי כבר מרגיש בבית, אבל עם כל הכבוד לשמיכה המפנקת, הוא רוצה עכשיו את אימא. אז כדי שהלקוח יהיה מרוצה, רונה-לי מוציאה את המנשא ומעכשיו היא ואולי רוקדים ביחד. "זה ילד שעשה 'שיקגו' עד חודש חמישי וחצי", היא צוחקת.

אחרי עשרה חודשים של היעדרות, היא גם בשלה לחזור לבמה. זו לא ממש נחיתה רכה בשבילה כי מדובר בתפקיד הראשי והסיזיפי במחזמר "שיקגו" של תיאטרון toMix. אז היא מגיעה ארבע שעות לפני ההצגה הראשונה ונזכרת בכל הפרטים בשיא המרץ. "ככה תכננתי את כל החודשים האחרונים, חזרתי להתאמן מאוד מוקדם, איזה חמישה שבועות אחרי לידה כבר חזרתי להכין את הגוף ולנסות לחזור לאיזשהו סנטר", היא מספרת.

אבל לא היית צריכה עוד זמן בבית להסתגל לחיים החדשים אחרי הלידה?

"לא עשיתי הרבה חוץ מזה. זאת אומרת, הייתי יוצאת מהבית רק נקודתית בשביל זה".

מירי מסיקה, המככבת לצידה ב"שיקגו", מבקשת לקטוע את הריאיון: "אני רק רוצה להגיד על רונה-לי שהיא מעוררת השראה. אני לא פגשתי דבר כזה. גם הסברתי לילדה שלי, אמרתי לה, 'את רואה? ככה לא נראים אחרי לידה. ככה לא נראים גם לפני לידה, לא נראים ככה. לא לשאוף לזה, הכול בסדר. יש לנו משהו אחר, יש לך גומות'".

"פחדתי לשכוח", אומרת שמעון, "יש משהו שקורה לך למוח ועם ההורמונים שזה מהתל בך. הפחד שלי היה מה אם אני לא אהיה מספיק חדה, מה אם המסך ייפתח ואני לא אצליח?".

מכיוון שסיבוב ההופעות הזה קורה בחנוכה ויש שלוש הצגות רצופות בכל יום, אולי, בן חמישה חודשים, מגיע בפעם הראשונה עם סבתא לבקר אצל אימא בעבודה מאחורי הקלעים. "היה לי בוויז'ן שאני על הבמה ואני יודעת שהוא מאחורי הקלעים, והיום זה קרה", היא מתרגשת. "זה היה מה זה כיף. המתוק הזה. ראיתי רקדניות מביאות את התינוקות לסטודיו ושחקניות מביאות את הילדים אל מאחורי הקלעים. אמרתי, 'יואו, יום אחד זה יקרה לי', והיום האחד הזה ממש היה עכשיו".

בחודשים האחרונים עלתה באמזון פריים הסדרה שרונה-לי צילמה רגע לפני ההיריון, "רשימת חיסול: זאב אפל". לפרמיירה בניו יורק היא לא הגיעה כי היא התרחשה שבועיים אחרי הלידה של אולי, אבל עכשיו יש כבר סיבה אחרת שקשה לה להמשיך את המומנטום הבין-לאומי. "לישראלים בחו"ל עכשיו מאוד-מאוד קשה", היא אומרת. "לא רק במקצוע שלנו, אבל מאוד במקצוע שלנו. אנחנו רואים את החרמות שעושים על סרטים שמעורבים בהם ישראלים. מאוד מורכב לעולם לעמוד מאחורינו ואנחנו משלמים על זה מחיר מאוד כבד. מצד אחד, זו באסה נורא גדולה, ומצד שני זה כאילו... פאק יו, לא צריך, אני פה עם המדינה שלי".

בינתיים, היא כן ניצלה את המוכרות שלה בעולם עוד מימיה כשחקנית ב"פאודה" כדי לעזור להסברה הישראלית בזמן המלחמה. "המורה שלי למשחק אמר לי: 'שמעי, ברגע שאת מדברת, את יכולה לחטוף על זה. יש מצב שאנשים לא ירצו לעבוד איתך'. וזה היה נורא ברור שאני אלחם על המדינה הזאת בכל חזית אפשרית, גם אם זה יעלה לי בקריירה".

"ביביזם זה לא ימין, לא ישכנעו אותי"

וכמו שהיא לא חששה לייצג את ישראל כלפי חוץ, שמעון לא היססה כאן בפנים למתוח ביקורת נוקבת בהזדמנויות חוזרות ונשנות. פעם אחת היא קראה לממשלה "ממשלת הביזיון" ובפעם אחרת היא קראה לנתניהו "אדם עם מוסר מופקר, איש מפחיד ומסוכן". התגובות הקשות לא איחרו להתהפך עליה. "אנשים כתבו לי 'תפילי' כשהייתי בהיריון. אני לא יודעת איזה בן אדם יכול לכתוב דבר כזה", היא משתפת.

"למה בן אדם שחי במדינה ומשלם מיסים, חי בדמוקרטיה, צריך לפחד לדבר? מאיפה ומתי התחילה התרבות האלימה הזאת של לסתום לאנשים את הפה בגלל שהם אומרים את מה שהם חושבים? בעיניי, ביביזם זה לא ימין, אתה לא תשכנע אותי. רוצים ימין? אין בעיה. יש ימין ראוי, שקול".

"יש לי ויז'ן שלא עוזב אותי", היא מספרת, "כשהתחילו לעמוד משפחות של חטופים מול הקריה עם שלטים והגיע איזה אופנוען עם קסדה ונתן לאיש מבוגר בראש. פיצץ אותו מכות. הסתכלתי על זה וחיכיתי שראש הממשלה יגנה את הדבר הזה כי הוא התפוצץ ברשת. וזה לא הגיע. ברגע הזה הבנתי שמה שקורה לנו כחברה הוא הרבה יותר חמור מהאסון הנוראי של החטופים ושל 7 באוקטובר, ושמתחיל פה משהו שאני אישית לא יודעת איך חוזרים ממנו".

"למה בן אדם שחי במדינה דמוקרטית ומשלם מיסים צריך לפחד לדבר? מתי התחילה התרבות האלימה של לסתום לאנשים את הפה?"

"אני לא רוצה לדבר על ייאוש כי אסור לדבר על ייאוש. אני מסתכלת בעיקר על יוצאי הצבא שלנו, של עכשיו, של הדור הצעיר שמדבר כל כך יפה, נלחם מול חוק ההשתמטות, נלחם בשיניים, נלחם ברהיטות. אני מאמינה בדור החדש, מאמינה בהם מאוד. הם מבינים לאן המדינה הזאת צריכה ללכת".

לא ליפול לייאוש ולהסתכל על תקווה, כמה זה קשור גם באולי?

"90%. בסוף הילדים שלנו יורשים את המדינה הזאת, הם יירשו את מה שאנחנו נשאיר ואנחנו צריכים להשאיר פה משהו שיגרום להם לא לרצות לעזוב".

דווקא בתוך השנתיים הקשות, רונה-לי שמעון הגשימה את כל החלומות הפרטיים שלה, בדרך המיוחדת שלה, והכל התנקז לערב אחד - שבו חזרה לבמה של "שיקגו". "זה היה רגע נורא יפה לחזור ככה ולחזור כאימא", היא אומרת בדמעות, "זאת התקופה הכי מאושרת בחיים שלי ואני מרגישה מוגשמת בהרבה מובנים. הצלחת שלי מלאה".