"פשע 101" עלול למצוא את עצמו בארכיון הפלופים
הסרט החדש של בארט לייטון ("המתחזה") לא רע - אבל הוא פשוט סטנדרטי, עם מוטיבים שכבר נלעסו עד תום בכל סרט אקשן כזה או אחר. הבמאי ואולפני MGM יצטרכו לקוות שכריס המסוורת' והאלי ברי ימשכו את הקהל לבתי הקולנוע ושהסרט יגרוף רווחים נאים. בינתיים, "פשע 101" יכול להיות דייט נפלא ל"שלישי בשלייקס"
שני סרטים בלבד. זה כל תיק העבודות הקולנועי והמוצמצם של בארט לייטון. הבמאי הבריטי פרץ ב-2012 לתודעה הציבורית עם סרטו התיעודי "המתחזה" שהאיר עליו זרקור כיוצר מבטיח. שש שנים לאחר מכן, הוא שמר על הקלאסה עם "חיות אמריקאיות", שעזר לבסס אותו כבמאי מוכשר. עד כה לא נמצאה סיבה מיוחדת, אבל כנראה שהמוזה נוחתת על לייטון בכל שש שנים. עכשיו הוא חוזר עם הסרט "פשע 101", מותחן מסוגנן, שמבוסס על סיפור קצר באותו השם של הסופר דון ווינסלו. הפעם לייטון נכנס בשער הקדמי למועדון של הגדולים ומקבל צ'ק פתוח מאולפני MGM בצורת תקציב מפנק של 90 מיליון דולר וסגל שחקנים עם שמות נוצצים. או בקיצור - חובת ההוכחה עכשיו עליו.
בעלילת "פשע 101" כריס המסוורת' מגלם את מייק, שודד מתוחכם ומסתורי, שמתמחה בגניבת תכשיטי יוקרה בשווי מיליונים. טכניקת הפעולה של מייק סדורה ומתנהלת ללא אלימות או יריות, בדפוס חוזר ושגרתי לאורך כביש 101 המפורסם, שמחבר בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו. סדרת השודים שלו מושכת אליו את לו לובסניק (מארק רפאלו), סגן משטרה שפיתח אובססיה כפייתית כלפי השודד החמקמק. בתווך ולקראת המכה הגדולה שאחריה הוא מתכנן לצאת לפנסיה, מייק מנסה לשדל את שרון (האלי ברי), סוכנת ביטוח תשושה מהחיים לסייע לו בשוד האחרון בהחלט, להיפטר משודד צעיר ופסיכופת (בארי קיהוגן המבוזבז) ומתאהב במאיה (מוניקה ברברו), איתה הוא מפתח מערכת יחסים רומנטית ולא מעניינת בעליל.
כמותחן פשע סטנדרטי ואלגנטי, "פשע 101" הוא אכן אלגנטי אבל הרבה יותר מזה - הוא פשוט סטנדרטי. זה אומר שיש בו את כל המוטיבים החוזרים בסרטים מהסוג הזה: שודד מסוקס ומופנם עם עבר לא ברור; שוטר פרוד ועייף שהדבר האחרון שנשאר לו בחיים זה לתפוס פושעים; נבלים פסיכיים ונשים מסוקסות בלי הרבה אופי. הקלישאות כאן נערמות בערימות, כולל מבטי גור הכלבים העצוב של כריס המסוורת' והביצוע הכללי ברמת הסביר-פלוס. אבל זה לא נורא כל כך. כמותחן קליל, "פשע 101" יכול להיות אחלה של יומית (זה עוד דבר?), או דייט נפלא ל"שלישי בשלייקס". פשוט אסור להגיע אליו עם ציפיות גדולות מדי.
אפילו בירידה לרזולוציות כמו איכות משחק, ל"פשע 101" אין הרבה מה למכור, ואין בו פענוח או פיתוח משמעותי של הדמויות. את מספר השורות שהמסוורת' אומר אפשר לספור על כף יד אחת - מקסימום שתיים. ומה שהוא כבר אומר, לא חושף יותר מדי על מייק. מי, למה וכמה? התשובה דלילה מאוד. גם הקונטרה שרפאלו מנסה לתת להמסוורת' לא ממש פוגעת במקומות הנכונים. בסוף, "פשע 101" נשאר בתחום ה"כמעט טוב" בקטגוריית מערכות היחסים של שוטרים וגנבים (או בכל מערכת יחסים כלשהי). גם ברמה הרעיונית יש פה לא מעט נושאים שטיפלו בהם בעבר ובצורה הרבה יותר טובה (מי רצה שחיתות משטרתית ולא קיבל?), מה שגורם ל"פשע 101" להיראות ולהרגיש כמו כל מותחן פשע גנרי שאי-פעם נצפה בקולנוע או בטלוויזיה - רק בווריאציה שונה מעט ומעודכנת קצת יותר ברמה האופנתית.
בסרטיו "המתחזה" ו-"חיות אמריקאיות", בארט לייטון לקח על עצמו פרויקטים מאתגרים והצליח להרשים פעמיים ברציפות. הפעם, דווקא בסרט עלילתי שלא מבוסס על אירועים שקרו באמת, לייטון ממש משתדל, אבל קצת מפקשש. האם גורלו של הבמאי הבריטי הוא לעשות סרטי דוקו בלבד? סביר להניח שלא. כי לביים הוא יודע, רק הפעם קשה ממש לראות את זה. בסרט הנ"ל, הבימוי של לייטון מרגיש רופף מדי ופחות מוקפד.
זו אומנם לא הביקורת הכי חמה שאפשר למצוא ברשת על "פשע 101" אבל חשוב לציין באותה הנשימה שלא מדובר בסרט רע או במותחן גרוע בצורה יוצאת דופן. במשך כל 140 דקותיו (פרק זמן מוגזם) הוא מעלה תחושה חזקה שאפשר היה לעשות כאן הרבה יותר. יש פה שחקנים טובים ובמאי מבטיח, תסריט מבוסס ולא מעט דולרים הושקעו בו. אומנם הביקורות מעבר לים מפרגנות, אבל אם הוא לא יעשה רווחים משמעותיים עבור אולפני MGM, "פשע 101" עלול למצוא את עצמו בארכיון הפלופים - וזה כבר יהיה בעייתי, במיוחד עבור בארט לייטון, שמנסה לשמר את הקצב היצירתי שלו ולהמשיך לקצור הצלחות.