מרגי משיק אלבום ומודה: "כמה שהיה מדהים עם אנה, היה קשה לעזוב"

זה אולי יכול להישמע מפתיע אבל רק השבוע, אחרי שמונה שנות קריירה יציבה, הוציא מרגי את אלבומו הראשון באורך מלא. את "ציפור כחולה" הוא שחרר ביום הולדתו ה-26, כשהוא במרחק 14 שעות טיסה מהקהל דובר העברית שאליו הוא מיועד. אנחנו משוחחים בערב שלפני צאת האלבום - כלומר, בסוף היום שלנו ובבוקר של שעון לוס אנג'לס, שבה הוא מתגורר בשנתיים וחצי האחרונות. "אני מתרגש ממש, זה כבר שנה וחצי שאנחנו עובדים על האלבום הזה".

בתהליך שלך, שנה וחצי זה הרבה או קצת?
"שאלה טובה. באופן טבעי אני לוקח את הזמן עם דברים, אני פרפקציוניסט אז אכפת לי מכל דיטייל. בוא נגיד שאם לא לוחצים עליי מהצדדים, אני יכול לעבוד על משהו הרבה זמן. שנה וחצי זה המון, אני לא חושב שעבדתי על אלבום ככה אף פעם בחיים שלי. זו ההתנסות הראשונה שלי ותמיד יש תחושה מאוד מבלבלת כי מצד אחד אתה מגיע לסיום המסע, אבל מצד שני זו רק ההתחלה".

לאלבום הטרי קדמו שלושה מיני-אלבומים בעברית ועוד שלושה באנגלית, כחלק מהתוכנית של האומן הצעיר לכבוש גם את תעשיית המוזיקה האמריקנית. אל תהליך היצירה של "ציפור כחולה", שנכתב בעיקר בארץ, הצטרפו בין היתר אבי אוחיון, אחד הפזמונאים המושמעים בישראל, ובן בר, חבר קרוב מימי התיכון.

רק "סתם", השיר הפותח, נוצר באל-איי, אותו כתב מרגי עם יובל מעיין וגיא קופלמן, שני מוזיקאים נוספים שהיגרו לשם. הראשון עובד עם מרגי עוד מימי "סגול בהיר", והוא גם נמנה עם כותבי הלהיט "מי זאת" של אנה זק, לימים בת זוגו של מרגי. "הם שני חברים שלי מהארץ שעברו לפה גם, אבל העבודה עצמה הייתה על הקו. הרבה סשנים בזום ובביקורים שלי, הרבה הלוך-חזור".

"על הקו" או "הלוך-חזור", השיחה עם מרגי נעה כל הזמן על ציר מרכזי שעוסק בחיים "בין לבין". בין תל אביב לשטיחים אדומים, בין קהל שמכיר אותו היטב לבין תעשייה שעדיין לא יודעת מי הוא, והוא משתוקק כל כך לפרוץ בה. "אני נמצא במקום שבו אני קרוע בין שתי קריירות. אחת מבוססת מאוד, עם קהל שאני מחכה לראות ומחכה לראות אותי, והשנייה מאוד לא מבוססת, מאוד בהתחלה, ודורשת הרבה זמן לבנות בלוק אחרי בלוק אחרי בלוק. גם השינוי במיינדסט הזה בכל פעם הוא מאוד מורכב: גם בתהליך יצירת האלבום הזה וגם מבחינת המשך העשייה שלי בארץ זה תמיד כרוך בוויתורים כשאני חוזר לפה. זה קשה, אבל אני לא יכול להגיד רק את זה כי אני מרגיש הכי מבורך בעולם".

"לסכן הכול, לעזוב, לספר שאני מפחד"

בנושא הזה נחשף מרגי באלבום החדש כפי שלא עשה קודם לכן. אם יש שיר שמרכז את הדילמה הזאת הוא "מסיבת פרידה", עם פזמון אחד שמסביר הכול:

"שוב פעם מסיבת פרידה למרגי / לא היה לי מי שיספר לי / שלהגשים את החלום שלי / יכול להיות גם הסיוט שלי"

"ממש לזה אני מתכוון", הוא מסביר. "בשונה מחומרים קודמים שלי, זה אלבום שלא ידעתי בדיוק מה אני רוצה להוציא. נכנסתי לזה בלי אג'נדה או קונספט. הייתי בדייטים עם עצמי ועם כותבים אחרים, וכבר מהסשן הראשון עם בן, שהוא מהחבורה שמכירה אותי עוד מלפני שהתפרסמתי, היה בזה משהו מאוד אינטואיטיבי. כן היה לי ברור שאני רוצה לספר שזה לא פשוט מצד אחד, שזו המתנה הכי גדולה מצד שני, אבל גם על הקושי, ההחלטה לסכן הכול ולעזוב, ולספר שאני מפחד".

אתה בעצם צריך לנהל שתי קריירות.
"יש סיכונים עצומים שאני לוקח כל יום בערך - בין אם כלכליים מבחינת הקריירה, ובין אם אני מוריד את החשיפה שלי במקום שבו הקריירה שלי קורית בצורה מאוד-מאוד משמעותית. אני מעביר המון זמן בשנה במקום שבו אני רוצה לפתח את הקריירה שלי, בצד השני של העולם, וזה מאוד רחוק. בהגדרה, אני לא יכול להיות 100% בישראל כי אני נמצא כאן הרבה מהשנה, ואני לא יכול להיות 100% פה לצורך פיתוח הקריירה כי יש לי עוד אחת בישראל. אז זה נורא מפחיד, האם זה אפשרי? האם זה אומר שאני לא אצליח ב-100% בשום מקום? אלה שאלות, ואני כל הזמן מגיע למסקנה בסוף שכן, זה אפשרי. אני מאמין, אבל יש הרבה רגעים של ספקות בדרך".

"כשישבתי לכתוב את 'מסיבת פרידה' רציתי גם להגיד לאנה כמה אני אוהב אותה. כמה זה קשה לי שאני קרוע בין הרצון להגשים את החלום שלי, לבין להיות איתה כל רגע ביום. אני משמיע את השיר הזה כבר שנה למשפחה שלי, ואני מרגיש שהוא על כל אחד מהם. כל אחד ששומע אותו מרגיש שכתבתי אותו עליו. אז רציתי להגיד גם להם שזה מסע, אבל בסוף תמיד אחזור הביתה לדפוק בדלת כי אין דבר חשוב יותר מהם".

"מרגיש שיש לי את הפרטנרית המושלמת לזה"

לאנה ולך היה לא מעט זמן איכות בפסטיגל האחרון יחד. איך מנהלים זוגיות בקשר רחוק?
"אף פעם לא היינו כל כך הרבה זמן יחד ברצף בשנתיים שאנחנו בזוגיות, אבל המהות זו היא ואני על הספה יחד. עם יד על הלב, כמה שזה היה מדהים, גם היה קשה לעזוב אחר כך. קודם כול, אני לא מתיימר להגיד שאני יודע את כל התשובות. אני לומד את זה תוך כדי איתה. המפתח זה למצוא את האדם שאתה יכול ללמוד איתו איך לעשות את זה ולהיות בחמלה, בהבנה ובהקשבה אחד לשנייה. אני מרגיש שיש לי את הפרטנרית המושלמת לעשות את זה איתה. לפני הכול זו הסיבה שזה מצליח עד עכשיו".

"יש המון שיעורים שלמדתי בעבר שעוזרים לי להיות טוב יותר במערכת היחסים הזאת. למדתי להבין שיש לזה גם יתרונות ושאני חייב להיות אסיר תודה עליהם כי אחרת זה לא יעבוד. היתרונות הם שכל אחד מאיתנו עצמאי, לכל אחד יש חיים משלו ואנחנו לא תלויים אחד בשני, ואז כשאנחנו ביחד זה פלוס ענק. כל פגישה היא כמו הפעם הראשונה. אנחנו קמים בבוקר מבלי להיות פסיביים לשום סיטואציה. זה לא כמו בן אדם שחוזר לבת הזוג שלו בבית בכל יום וזה יכול להיות משהו שאתה מתרגל אליו. אין לי יכולת להתרגל לזה. יותר מזה, אם אתה מתרגל, זה נגמר".

"אני כל הזמן צריך לעבוד בשביל מערכת יחסים כזאת, וזה דבר מדהים. למרות שבסופו של יום אתה לא עם האדם שאתה אוהב, וזה קשה. יש לזה גם יתרונות וגם חסרונות כמו המון דברים בחיים, שנינו רואים את זה ולכן זה עובד. קרה לי בעבר בכל מיני סיטואציות שמה שיכול לגמור את מערכת היחסים זה שאתה מתרגל להתרכז רק בחסרונות".

ויש כבר ביניכם דיבור על הצעד הבא? חתונה?
"לא", הוא מחייך, "אין לנו דיבור על זה, אנחנו מאוד בטוב איפה שאנחנו וזה לא חסר לנו. כל העניין של חתונה מרגיש לנו כמו נושא שאנחנו לא לחוצים לגביו בכלל. אנחנו לא מרגישים צורך לשנות שום דבר, הסיטואציה שלנו עכשיו היא הכי טובה שאנחנו יכולים ליצור בשבילנו. אין לדעת מה יהיה. אנה כל כך מוכשרת ומוצלחת בעצמה, ואני לא רואה בזמן הקרוב יכולת שלה לעבור לכאן. במקביל, אני מפתח כאן קריירה שהיא החלום שלי ומשימת חיי, ואני לא רואה את עצמי חוזר עכשיו לארץ באופן מלא. אז איפה שאנחנו זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות ומדהים לנו".

"לאנשים אין מושג מה אני עובר"

אומנים תמיד מעדיפים להתבטא ביצירה. מרגי רצה שהאלבום הטרי יהיה כמו תשובה לכל אותם אנשים שלא מבינים איפה הוא פועל היום, כמו אותה מכרה שאמרה לי: "איבדתי אותו ב'סגול בהיר'". "אני מרגיש שאנשים לא יודעים בכלל, זו האמת, אני מרגיש שלאנשים אין מושג מה אני עובר. הם שואלים: 'איפה מרגי? הוא פה? הוא שם? מה הוא עושה בכלל? פתאום אני רואה הופעה שלו בבארבי, פתאום אני רואה אותו על שטיח אדום במסיבה של אלטון ג'ון'. אני חושב שבאלבום הזה יש לאנשים הזדמנות להכיר אותי דרך המוזיקה".

בשיר הנושא של האלבום אתה שר: "כמה שחיכיתי לצאת מהכלא". למה התכוונת?
"זה שיר על מערכת היחסים שלי עם עצמי, על התהליך שעברתי כילד ב'כוכב הבא לאירוויזיון' עד שהגעתי למצב שבו היום אני כבר לוקח את המושכות ויודע הרבה יותר מה נכון לי. בשבילי השיר הוא על איך שאני מרגיש כאן בארצות הברית - מצד אחד על גג העולם כמו ציפור שעפה, ומצד שני אדם שאינו נראה. זה קונפליקט שאני חווה פה. חוץ מזה, לאורך השנים עברתי תהליך של התבגרות, של קילוף מסכות אין-סופי ושינוי פרספקטיבה על מלא דברים שהייתי עושה בצורה אחרת".

מה למשל?
"ההתייחסות שלי למקצוע, איך שאני ניגש לכתיבה של שירים או לבחירה של כל עבודה או הופעה. ההופעות שלי בתחילת הדרך בהשוואה להופעות שלי היום זה דבר אחר לגמרי. בהתחלה לא הייתה להקה בכלל. וגם מבחינת הקהל זה אומר שדברים נשמעים אחרת ומרגישים אחרת. יש לי הערכה אין-סופית לקהל שלי, ומי שאני היום זה בזכותם. עם זאת, כשאני יוצר, אני לא עושה את זה בשבילם. אני יוצר מתוך מקום של איך אני מעביר את הסיפור שלי בצורה הטובה ביותר, ואם אני אתרגש באמת - אני יודע שגם הם".

וזו דוגמה למשהו שעבד פעם אחרת? שהרגשת שהיית צריך לרצות אותם עם להיט?
"לגמרי. ודרך אגב, זה לא אומר שאני פחות אוהב את השירים או את המוזיקה. בכתיבה, זה היה ממקום של 'אם אני אעשה עכשיו את הסלסול הזה או הפתיחה הזאת לשיר, זה יהיה משהו שכל הקהל יגיד - וואו, איזה רגע מגניב'".

כמו ב"אנג'ל".
"נכון. וזה נוצר מתוך מחשבה איך אני עכשיו מביא את הדבר שמדליק את הקהל הכי הרבה. היום זה הרבה יותר מאוזן. הכלא הזה הוא פשוט לא להכיר את עצמך, ולהכיר את עצמך מוציא אותך לחופשי".

זו שאלה שמרחפת תמיד מעל אומנים שמשנים כיוון, אבל אתה מבין את הגעגוע ל"מרגי של פעם"? מה הסיכוי שנשמע ממך עוד שירים כאלה?
"ברור שאני יכול להבין. אני חווה את זה עם אומנים אחרים שאני אוהב, ג'סטין ביבר או דרייק. אנחנו בני אדם עם רבדים מגוונים, ואני יודע שאני לא משהו אחד אז בכל פעם אני מביא צד אחר בי. אני יכול להגיד שגם באלבום הזה יש כל מיני צדדים בי, בין אם זה מה-EP הראשון שלי 'מה יהיה', קצת מהשיר 'סגול בהיר', ובסוף זה תמיד יהיה שאפל של כל מיני חלקים בי. אני מאמין שזה מספיק. פעם אולי הייתי צריך תחפושות או הפקות מטורפות, עכשיו אני מרגיש שאני זה מספיק".

"אני לא רואה אופציה שאני לא מצליח"

במקביל לייצוגו בחברת "סבן מיוזיק גרופ" של המיליארדר חיים סבן, חתם האומן הצעיר בלייבל "ריפבליק רקורדס", שהוא חלק מקבוצת יוניברסל, ובין השמות הגדולים הפועלים תחתיו ניתן למצוא את טיילור סוויפט, דה וויקנד ואריאנה גרנדה. כמעט בכל חודש שהוא מוציא סינגל, והוא הסביר שזה נובע מהרצון לשים את עצמו בחוץ כמה שיותר. זה הגיוני בהתחשב בעובדה שכ-100 אלף שירים עולים מדי יום לשירותי הזרמת המוזיקה, והקרב על תשומת הלב רק נהיה קשה יותר.

בריאיון קודם שהעניק מרגי למגזין N12 ב-2022, הוא שיתף בתחושת הזרות בחו"ל. "אני לא מעניין את המנורה ברחוב שם", אמר אז בין היתר. היום הוא מרגיש שחל שינוי מסוים, ועדיין מבין שזו ריצה למרחקים ארוכים: "זה כמו סלע שצריך לחצוב. זה עניין של סבלנות וקונסיסטנטיות. יש כל כך הרבה אומנים מוכשרים בעולם, אבל אני מאמין שאין אחד כמוני ולכן אני מאמין שיש לי מקום. זה לוקח המון זמן, אבל אני לגמרי רואה שינוי. גם אם הייתי אומר את זה לפני חצי שנה, יש שינוי".

לא חסרות דוגמאות של אומנים שהקדישו מאמצים ומשאבים ניכרים לפתח קריירה בין-לאומית וחזרו על עקבותיהם. אחת מהן היא נינט, שבער בה הרוק ומאסה בתדמית "המאמי הלאומית" שדבקה בה. גם היא התגוררה בלוס אנג'לס ונאלצה להתחיל מחדש, ומבלי להכריז על כך רשמית שבה ארצה בתחילת העשור הנוכחי. כשהוא נשאל על החשש להתאכזב, מרגי היה חד: "תראה, אני לא רואה אופציה שאני לא מצליח. פשוט ככה, נקודה. יש לי את כל האמצעים לגרום לזה לקרות פה, צוות ענק, אנשים שמאמינים בי ומוכנים גם להשקיע בי כסף, אבל יותר חשוב - זמן. ועכשיו, זה עליי להעביר את הדברים נכון בסושיאל מדיה ולעשות את המוזיקה הכי טובה שאני יכול".

הופעת הענק שבוטלה בצל המלחמה

הוא עבר ללוס אנג'לס באופן רשמי בקיץ 2023, עוד לא הספיק להתאקלם ואז פרצה מלחמת 7 באוקטובר. המלחמה בעזה אולי הסתיימה באופן הצהרתי, אך אומנים ישראלים שפועלים מעבר לים עדיין עשויים להיתקל בכתף קרה ובחרם לא כל כך שקט. "זה בעיקר תסכול גדול ותחושה של חוסר צדק", הוא מספר איך דברים נראים משם. "איך נהיה טרנד בעולם שהוא אפילו לא קשור אלינו או לאנשים בעזה. כל אחד רוצה להרגיש משמעותי ולהראות לחברים שלו שהוא בעל דעה, יודע מה קורה בעולם ואכפת לו מהסביבה חוץ מעצמו. מבחינתם זה הרבה יותר חשוב מהעובדות, ואנשים מחליטים לכתוב דברים בלי לבדוק".

"אין עם מי לדבר ונוצר נרטיב של 'הם בסדר ואנחנו החזקים והרעים'. זה פשטני וחסר כל ביסוס. המציאות היא בשטחים האפורים. אני הייתי בארץ ב-7 באוקטובר, חיממתי את ברונו מארס בהופעה שלושה ימים לפני כן, ואז אתה מסתכל החוצה ואומר, איך הם לא רואים את מה שאנחנו רואים? לא יכול להיות שזה משתמע לשתי פנים. מתברר שכן. ברמה המקצועית, זה הוביל לדברים שהרגישו לא הוגנים. הייתי אמור לפתוח הופעה של אומן גדול וברגע ששלחנו את הדרכונים שלנו, ביטלו את זה".

"אני אגיד לך משהו לא פוליטיקלי קורקט - אני מבין אותם. בכנות, אם אני עכשיו לא קשור לא לישראל ולא לפלסטינים, ויש סכסוך וכאוס ענק שקורה, למה שאני אסכן את כל הקריירה שבניתי בעשר אצבעות בשביל להיכנס לתוך הסלט הזה? למה שלא אשאיר את זה בחוץ? אני הרי לא מכיר את המרגי הזה, אני יכול לבחור אומן אחר. אני מבין את הבחירה שלהם ושל כותבים שלא רוצים לעבוד איתי בגלל היותי ישראלי".

ומה אומרים לך? איך הם מסבירים את עצמם?
"לפעמים הם לא מסבירים, לפעמים הם אומרים 'אנחנו מעדיפים לא להיכנס לעניין פוליטי' וכל מיני כאלה. עכשיו, מה פוליטי? זה סיפור של בן אדם. אתה יכול להתווכח עד מחר, אבל בסוף, אני יכול להבין. זה משפיע עליהם ועל הקהל שלהם".

"אירוויזיון? אני לא שם"

מרגי כבר היה פעמיים פסע מלייצג את ישראל באירוויזיון. במקרה הראשון, בתוכנית "הכוכב הבא" ב-2018 שבה נטע ברזילי זכתה והוא היה סגנה. במקרה הבא אחריו, ב-2022, כאשר היה שני לאקסית נועה קירל בבחירתה של הוועדה המקצועית. ועדיין, בכל פעם שמתקיים שיח על נציג ראוי לאירוויזיון, שמו של מרגי כווקאליסט וכפרפורמר כמעט תמיד עולה.

"זה לחץ אדיר ולייצג את המדינה זה כבוד מטורף", הוא אומר. "כשעשיתי את הפסטיגל האחרון עם עדן גולן, דיברתי איתה על זה לא מעט. היא סיפרה לי שהיא חלמה שיורים בה כשהיא על הבמה. זה נורא, ואני מוריד את הכובע בפניה ובפני יובל רפאל". לצד זאת, הוא גם מציין שהבמה הגדולה באירופה לא בהכרח תתאים בעיניו לסגנון היצירתי שלו היום: "אני מרגיש שאני לא שם. מרגיש לי שאצטרך לעשות הופעה מפוצצת ולהתאים את עצמי לאירוע שהוא לא כל כך האופי שלי היום".

בינתיים מתמקד מרגי בעתיד הנראה לעין ובהופעה הקרובה ב-11 במרץ בבארבי בנמל יפו, שבמהלכה הוא גם יבצע לראשונה שירים מהאלבום החדש. "יש כל מיני דברים על הפרק, אני לא יודע עדיין אם אני יכול לספר, אבל יכול להיות שתהיה גרסת דלוקס לאלבום עם עוד שירים".