"יצירה זו תרפיה - ואחרי תרפיה כזו צריך עוד שלוש שנים של טיפול אמיתי"

לפני 15 שנה ציינו הוריו של התסריטאי והמחזאי טל מילר 25 שנות נישואין. מילר, יחד עם בני משפחתו, ארגנו לזוג חתונת כסף חגיגית. בהפתעה. הרב שחיתן אותם במקור ועשרות מוזמנים התכנסו לחגיגה ולימים התברר, כי אביו כבר גמל באותה תקופה החלטה בליבו - לעזוב את הבית.

"הרגשתי אשמה מאוד גדולה", הוא מספר בריאיון ל-N12. "איך ארגנו את הדבר הזה? באותה תקופה נראה היה שאנחנו בתקופה משפחתית מאוד טובה ושמחה, לא יכולנו לדמיין שזה המצב. כשחשבתי על הסיפור הזה מנקודת המבט המשפחתית, חשבתי שזה סיפור מאוד עצוב, אבל מצחיק".

האירוע הזה ליווה את מילר (37) במשך שנים בתוך היצירה שלו. "למדתי בסם שפיגל. בשנה ב' המורה ביקש לחשוב על דמות שנקלעת לסיטואציה בלתי אפשרית ורציתי לכתוב על זה". ב-2015 הפיק את התסריט לסרט קצר והסרט הקצר אף הוקרן בפסטיבל חיפה, אבל תחושת המיצוי לא הגיעה. "השאלה איך שומרים על עצמך בתוך קונסטלציה זוגית ומשפחתית עניינו אותי. גדלתי בבית שהתפרק בשלב יחסית מאוחר. הלכתי המון שנים עם הדבר הזה וידעתי שמתישהו אחזור אליו". גם באחד הפרקים בסדרה שלו "ויקי אני" מ-2017, עשה מילר טייק אוף על הסיפור. כעת הוא הופך למחזה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב: "לא הייתם צריכים" בכיכובם של רמי ברוך וסנדרה שדה.

לפני כמה שנים, גיורא יהלום, ראש אגף תרבות של עיריית תל אביב-יפו, חנך יוזמה שמטרתה להביא אל התיאטרון כותבים צעירים. "זה מדיום שהולך ונהיה שייך לדורות אחרים. צריך לשמור על הקולות הצעירים בתיאטרון", אומר מילר. "בעקבות היוזמה, נוצרו מחזות שנלקחו על ידי תיאטראות רפרטוארים. הייתי אחד הכותבים שנבחרו".

המחזאי הצעיר מספר כי התהליך לווה בתמיכה גדולה מצד המשפחה, על אף המורכבויות הברורות מאליהן. "ההורים שלי קיבלו את זה שזו הדרך שלי להתמודד עם הסיטואציה והם מאוד מאוד תומכים. הם צפו בסרט ואפילו היו חלק מההפקה שלו. אבא שלי נתן את הבית החדש שלו לטובת הצילומים. אני תמיד אומר שבעיניי יצירה זו תרפיה ואחרי תרפיה כזו אתה צריך עוד שלוש שנים של טיפול אמיתי. אני בא מבית מאוד תומך. המשפחה שלי היו הראשונים לקרוא את המחזה שעבר הרבה מאוד גלגולים. מי יודע כמה זמן הייתי נשאר עם הפצע הזה".

"אנחנו בוחרים מי בני הזוג שלנו, מה הוא הבית שלנו - ואנחנו מצטמצמים לכדי האופציה הזו"

איך היה המעבר מכתיבת תסריט לטלוויזיה או לקולנוע - לכתיבת מחזה?

"עניין אותי לעשות סיפור שחלקו ריאליסטי אבל כולל אלמנטים פנטסטיים. רציתי גם לעשות סיפור על חיפה, שבעיניי זו עיר שלא מקבלת את הבמה שמגיע לה. עניין אותי להסתכל על השאלה הזו של גורל או פנטזיה, מתוך ניסיון להבין מה הופך קשר לאהבה. זו שאלה שרבים וטובים ממני כבר עסקו בה, אבל עדיין רלוונטית. כשאני חושב על הסדרה 'מקום שמח', למשל, שעסקה ביחסים - אני חושב שההצלחה שלה הייתה קשורה לזה שהסתיימה המלחמה, והייתה הזדמנות להפסיק לראות כמה אנחנו סובלים ממאבקים עם האחר, וכמה אנחנו מתמודדים בתוך מערכות היחסים שלנו.

"החלומות שלי כילד היו לכתוב מחזות וספרים ולמדתי במגמת תיאטרון בתיכון. הקאמרי היה המקום הכי מפואר והכי שווה ומלא בקסם. מבחינתי סגירת המעגל הזו מרגשת במיוחד וכיף להיות חלק מהקאמרי, שבשנים האחרונות הפך להיות מקום עוד יותר אטרקטיבי".

הזכרת את השאלה - גורל או פנטזיה? הגעת לאיזשהן מסקנות?

"התחלתי את כתיבת הסיפור הזה כשהייתי בן 24. הייתי במקום זוגי ומשפחתי אחר. חברה טובה אמרה לי שזה 'שיר הלל לפשרה'. בהתחלה נורא נעלבתי, אבל אז הבנתי שזה יפה. אנחנו בוחרים מי בני הזוג שלנו, מה הוא הבית שלנו - ואנחנו מצטמצמים לכדי האופציה הזו. אני חושב שפשרה מצטיירת באופן בעייתי ואחת התובנות שלי היא שהיא לא רק בעייתית. יש משהו מרגש באופציה לבחור מחדש באדם שכבר בחרת". מילר, שנמצא בשנה האחרונה במערכת יחסים עם הצלמת אלכס פרפורי, מוסיף: "אני מסתכל בהמון חסד על האפשרות לחלוק חיים עם אדם אחר. אני לא בטוח שלפני כמה שנים הייתי יכול לבחור בלב שלם".

בתור מחזאי צעיר, איך הייתה הכניסה לתיאטרון רפרטוארי מנקודת מוצא תסריטאית?

"היה מדהים לראות איך אנשים צעירים כמו עמית אפטה (במאי המחזה) וגלעד קמחי (המנהל האומנותי של הקאמרי) נכנסים לעומק הסיפור הזה. הם לימדו אותי תיאטרון. אני אדם מאוד מילולי, הייתי כותב נאומים (בין היתר גם לגבי אשכנזי נ"כ), אני אדם של מילים - והתיאטרון מבקש לחשוב על הדברים על הבמה. על תאורה, על מוזיקה, על דימויים. אני חייב להחמיא לרמי ברוך וסנדרה שדה, הם לא היו רק פרטנרים מעולים כשחקנים, הם נכנסו ללב המדמם של הסיפור. המחזה הזה הוא תוצר של אנשים מעולים. אני מאושר מהבחירות האלה".

"חברה טובה אמרה לי שזה 'שיר הלל לפשרה'. בהתחלה נורא נבהלתי, אבל אז הבנתי שזה יפה. יש משהו מרגש באופציה לבחור מחדש באדם שכבר בחרת"

הקאמרי דוגל בשנים האחרונות ביצירה צעירה ומנסה בכל מיני דרכים להביא לתיאטרון גם קהל צעיר. מנקודת מבטך, עד כמה הצעירים מוצאים את עצמם בתיאטרון?

"אני חייב להגיד שאני מרגיש מבוכה מסוימת מזה שהביאו אותי ככותב צעיר ובסוף אני כותב על אנשים בני 70", הוא צוחק. "עמית אפטה הבמאי המצוין ניהל את צעירי הקאמרי וראיתי איך הוא לוקח קהל שלא האמנתי שיתעניין בתיאטרון - וגורם לו להגיע. זה סיפור הצלחה. בתור מי שמגיע מעולמות הקולנוע והטלוויזיה, תחומים שיש מעליהם ערפל כבד בתקופה הזאת, אני רואה איך התיאטרון שומר על מכירות וגם מצליח להביא אנשים צעירים וזה בעיניי נס. הקאמרי הוא מקום שמאוד חשוב לו להביא קולות חדשים ואני חושב שזו באמת אחת המעלות של המקום הזה. אני מאמין שאלה מגמות שילכו ויתפתחו".

הזכרת ערפל מעל עולמות הקולנוע והטלוויזיה. למה אתה מתכוון?

"אני חושב שהקולנוע הישראלי נמצא בצומת מאתגר שקשור להרבה תחומים. אנחנו כצרכני ויצרני תרבות חייבים לעשות הכל כדי לשמור על הקולנוע הישראלי ועל הרלוונטיות שלו. במהלך 2026 אני עומד לצלם פיצ'ר ראשון עם ליאור אשכנזי כבמאי. כתבתי את התסריט עם נור פיבק ומייסד עמותת אסופי אייל מלאכי והוא עוסק בהלומי הקרב והמאבק שלהם להכרה. אנחנו מסתכלים על הנושא הזה מזווית קצת אחרת. יש פער בין כמה הנושא הזה מקבל ביטוי בתקשורת לבין הביטוי שהוא זוכה לו בקולנוע הישראלי.

"במקביל אני עובד עם תמר קיי ואלירן פלד על פיתוח סדרה עלילתית על החלקים הפחות מוכרים בסיפור של פולה ודוד בן גוריון. אני חושב שהאתגר של הקולנוע הישראלי בתוך כל המאבקים והקולות השונים - הוא להמשיך לספר סיפור ישראלי באומץ ולעשות את זה מבלי לוותר על הקהל".

"לא הייתם צריכים", תיאטרון הקאמרי