"הפיט" חזרה. הסדרה הזאת עוד תביא שלום עולמי

ממש כמו הגיבור שלה, האיש שעליו נכתבה שבועת היפוקרטס, "הפיט" (The Pitt) נכנסה לעונת הבכורה בצניעות, ברגל. במציאות חלפה שנה מינוס יום, בסדרה קצת פחות מזה, והעונה השנייה כבר מקבלת כניסה של רוקסטאר: ד"ר רובי, תפקיד הקאמבק של נואה וויילי שזיכה אותו באמי, רכוב על אופנוע מנקר עיניים. אבל בפנים, בפתחה של עוד משמרת בחדר מיון אחד בפיטסבורג, אין שום שינוי - הכאוס זהה, כך גם התפעול המופתי שלו, ומחזיקת תעודת סדרה הדרמה הכי טובה בטלוויזיה עדיין מנוהלת ומתנהלת בשלמות.

שנה מינוס יום חלפה מאז הביטוי הכי מובהק לבידוד התרבותי של ישראל, אבל הנסיבות לכך לא פוליטיות, אלא טכניות לגמרי: גופי התוכן המקומיים לא היו יכולים לרכוש את "הפיט", הדרמה הרפואית הסופר-מצליחה שכל מי שצפה בה נשבע בשמה, ולצופים שומרי החוק נותר רק לחכות ליום שבו שירות הסטרימינג HBO מקס יגיע לכאן. מי שבכל זאת רעה בשדות זרים, וראה את 15 פרקי רכבת ההרים שלה, נשבע בה גם. לראשונה מאז תחילת המילניום זוכת האמי לפרס הדרמה הטובה ביותר לא הייתה זמינה באזור חיוג 972, והפומו הזה יגיע לסיומו בשבוע הבא, סמוך לעליית העונה השנייה. לא צריך להיות בוגרי "ER" בשביל להתרגש ממנה, הסדרה שמאחדת את היוצר ר. סקוט גמיל, המפיק ג'ון וולס והכוכב הראשי וויילי, מספיק לאהוב טלוויזיה טובה.

"הפיט" הוא הכינוי של חדר המיון הפיקטיבי בבית חולים לרפואה דחופה בפיטסבורג, תוך רפרור לעיר שבה היא מתרחשת וליחס הלא-תמיד-חיובי של אנשי הצוות למקום ולתנאיו. העונה הראשונה ליוותה בזמן אמת, כלומר באמצעות שוטים ארוכים ומדיניות "אין קאטים", את המשמרת הראשונה של ארבעה סטודנטים לרפואה; העונה השנייה, שבנויה אף היא באותו מתווה מהפנט וכוללת 15 פרקים בשידור שבועי שהם 15 שעות משמרת, מתרחשת עשרה חודשים לאחר מכן, ביום העצמאות האמריקאי. זהו סוף השבוע של 4 ביולי, המשמרת הראשונה של ד"ר לנגדון (פטריק בול) מאז אירועי העונה הקודמת, וגם - ספוילר קטן, ממש לדקות הראשונות של פרק הפתיחה - המשמרת האחרונה של ד"ר רובי (וויילי) לפני שהוא יוצא לחופשה ארוכה. למעט ד"ר קולינס (טרייסי איפצ'ור), שדבר עזיבתה את הסדרה ואת בית החולים פורסם בין העונות, כל הקאסט המרכזי חוזר למחלקה. זה כולל אפילו את האחות דיינה (קתרין לנסה), עוד דמות זוכת אמי שעשתה בעונה הקודם רעשים של עזיבה, אבל מי היה מעז לשחרר אותה לדרכה.

למרות שכל הקסם בה הוא הריאליזם מרחיק הלכת - כי מאחורי כל אנקדוטה, דמות או אביזר בסדרה יש פרטי טריוויה מפוצצי מוח - העונה השנייה של "הפיט" בהחלט מאתגרת את עילת הסבירות עם תנאי הפתיחה שלה: עבודה במיון היא הרי במשמרות, אז מה הסיכוי הסטטיסטי שאותו הרכב בדיוק יחזור על עצמו? ומילא סידור העבודה הבלתי אפשרי לשחזור, פה זו חתיכת משמרת עמוסת משברים (לא שלקודמת היה חסר), עם תזמון קריטי עבור שניים מהרופאים המרכזיים. אפילו אחד ממטופלי עונת הבכורה חוזר בסיבוב הנוכחי, מטופל עם קשר ישר לקונפליקט מקצועי. זו נדיבות תסריטאית מרחיקת לכת, הרמות הגבוהות ביותר של מובי-מג'יק. אבל יודעים מה עוד לא סביר? כמה ש"הפיט" היא סדרה טובה. מהוקצעת, מדויקת, אנושית, מרגשת, מצחיקה, מטרידה, מעשירה, מעיפה את הסכך. סדרה שכל התשובות נכונות בה.

צפייה ב"הפיט" מסתיימת עם רצון בוער לדבר עליה עם כל אדם בעולם, אך האופן שבו המקרים הרפואיים והדרמות האנושיות מתפתחים בה מחייבים זהירות - בטח אחרי צפייה בתשעת הפרקים הפותחים של העונה, שנמסרו מראש לביקורת. לכן עדיף להיצמד למה שהיוצרים כבר התריעו עליו מראש בעצמם: אחד מקווי העלילה המרכזיים כולל תינוק חולה ויתפרס על פני כל 15 הפרקים, והמצטרפת הבולטת ביותר לקאסט היא ספידה מואפי בתור ד"ר אל-האשמי, רופאה בכירה חדשה, והיא מצליחה לתפוס את כל המבוכות הקטנות שכרוכות בדינמיקה המתוחה איתה. חובבי הפן היהודי של הסדרה, שהתבטא בעיקר בהתמוטטות העצבים של רובי אחרי האר"ן של עונת הבכורה, יגלו בהמשך התייחסות נוגעת ללב לאחד האירועים הכי קשים שהקהילה היהודית בפיטסבורג חוותה.

ההתייחסות הזו היא דוגמה אחת מתוך מיליון לאופן שבו "הפיט" לוקחת את הסוגיות הכי בוערות באמריקה או באנושות - ומטפלת בהן באמצעים אקטואליים אך על-זמניים, בלי טיפה אחת של דידקטיות או ניג'וס. גזענות, מגדר, פערים חברתיים, טראומת הקורונה, הכל בוער והכל מובא למסך בעדינות כירורגית. כי לצד המטענים הפרטיים וסימני השאלה הקליניים, כל פרק של "הפיט" מסתיים בתקווה אמיתית ביכולת שלה להשכין שלום עולמי. וכמו בעונה הראשונה כך גם בשנייה: "הפיט" כולה ממלאת תפקיד זהה לשל ד"ר רובי, כתף להישען עליה. סדרה להתרסק מולה ולהתרומם בעקבותיה, לראות אותה מתנהגת כמו כל דרמה רפואית אחרת ובכל זאת ממציאה מחדש את הז'אנר, להמליץ עליה לכל מי שמכירים ולקבל מהם תודה אחר כך. איך אמרו באמי? הדרמה הכי טובה בטלוויזיה.