מיקי לאון: "חמלה זה משהו שמאוד חסר בימינו"

בארוחות הצוהריים על הסט בבני ברק, הגבולות בין מציאות לבדיה היטשטשו לפרקים. מיקי לאון ישב שם, עטוי זקן עבות, לבוש כרב חרדי, ומצא את עצמו מוקף בצעירים ש לרגעים ראו בו סמכות רוחנית. "בגלל שהייתי לבוש כמוהם ועל סט התייחסו אליי כרב הכויילל, הם באמת קצת האמינו למשחק התפקיד והקשיבו לי ברוב קשב, התפלפלו אותי". זו הייתה אחת החוויות של לאון על סט הסרט "חשבונות שמיים" שמוקרן בימים אלה ברחבי הארץ. עבור שחקן שמגיע מהעולם החילוני, המפגש הזה היה מרתק: "אני זוכר איך חבר'ה שעכשיו יצאו בשאלה התעניינו דרכי בעולם החילוני, עולם שרק עכשיו התחילו להתנסו בו".

במרכז הסרט, בכיכובם של משי קלינשטיין ואורי אלבי, עומדת טרגדיה: מוות בשגגה של ילד קטן בתוך משפחה חרדית. הרב דרוק, שאותו הוא מגלם, הוא הגורם המנסה לנווט בתוך הכאב הזה. עבור לאון, הרב דרוק מייצג קול ריאלי בתוך מה שהוא מכנה ה"התחזקות" המודרנית. "יש משהו בדמות של הרב דרוק שהיא ריאלית. היא נגד כל אותן אמונות תפלות ומה שנקרא עבודה זרה שאנחנו רואים כל כך הרבה היום". העיסוק בדת פוגש אותו גם בחיים האישיים, דרך אחיו שחזר בתשובה לפני שנים. "האמת שלא התייעצתי איתו סביב הצילומים, לא במקרה הספציפי הזה. העולמות שלנו מאוד רחוקים לצערי".

לאון (53) נמצא בזוגיות בשלוש השנים האחרונות עם מורה לחינוך מיוחד והם מאורסים. מאחוריו, לצד קריירה ענפה בתיאטרון, שורה ארוכה של פרויקטים מצולמים ובהם הסדרות "חטופים", "אלנבי", "גאליס", "כפולים", "תאג"ד", "מטומטמת", "אורי ואלה" והסרטים "ארץ פצועה", "אנטנה", "רווקה פלוס" ו"הסוסיתא של הרצל". "חשבונות שמיים", סרטה של אסתי שושן, הייתה עבורו הזדמנות לחופש אומנותי נדיר. בניגוד לסדרות פריים-טיים, כאן הוא הרגיש שהוא יכול "לעשות דמות" באמת, עד הסוף. "שיניתי קצת את הקול, שיניתי את המנח של הגוף. היה בזה חופש. לעשות, מה שנקרא, דמות. מצאתי את עצמי בימיי צילומים מסוימים לנסות להישאר במצב של הדמות ולא לצאת ממנו כמעט כל היום".

תהליך בניית דמותו של הרב החל בהתבוננות שקטה בישיבות. "הסתכלתי על איזשהו רב וראיתי איך הוא מחזיק את הגוף שלו. "ולקחתי את הנתון שהוא מעשן בשרשרת, אתה עובד עם כל הדברים האלה ובסופו של דבר אתה נותן לזה להשפיע עליך".

מה הקשר שמצאת בינך לבין הדמות?

יש משהו בסמכות הרוחנית הזאת - כולנו היינו רוצים שיהיה לנו איזה רועה רוחני, שיוביל אותנו בעולם הכאוטי והמצער ומלא בסבל שאנחנו חיים בו. באיזשהו מקום ניסיתי להתחבר לרועה פנימי כזה בתוכי. זה בלתי אפשרי, זה ברמת האשליה. הרגשתי איזושהי תחושת נחמה, הדמות שגילמתי היא איש שבאמת אוהב אדם ומלא בחמלה. יש בו גם זעם, אבל הרבה חמלה. אני חושב שחמלה זה משהו שמאוד חסר בימינו".

מה המקום של אמונה בחיים שלך?

"אני חושב שזה משהו שצריך לעבוד עליו. אמונה היא איזושהי תנועה פנימית אבסורדית. אני חושב שיש הבדל בין אמונה לידיעה. אני יודע שיש מקום כזה ניו זילנד וכתוצאה מהידיעה אז אני גם מאמין. במקרה הזה אמונה וידיעה הם שני דברים שונים. אני חושב שיש אנשים שיכולים להגיד שהם מאמינים אבל כל מעשיהם יוכיחו בדיוק ההפך, ויש אנשים שאינם מאמינים וכל המעשים שלהם מוכיחים ההפך. בסוף, המעשים הם אלה שקובעים".

אתה מתרגל מדיטציה טרנסנדנטלית פעמיים ביום. זו הזירה שבה אתה מתרגל חמלה?

"זה יומרני. אני עושה את זה כדי להרגיש טוב, זה עושה לי נעים. זה משהו שאני עושה דבר ראשון על הבוקר ושוב שש שעות אחרי. זה מפזר את העננים ויש לזה תופעות לוואי חיוביות. בסוף, כשיותר טוב לך, אז אתה קצת יותר מוכן להפיץ טוב. אני לא אומר שטוב לי, לפרקים טוב לי. שום דבר הוא לא תרופת פלא, זה כמו לקלח את התודעה. בסוף אני אדם שמלא בפגמים ונכויות רגשיות ואינטלקטואליות".

"נכנסתי לזה ביראת קודש"

לפני כמה חודשים השתתף לאון בסדרה "אור ראשון" בקשת 12, שם נכנס לנעליו של אוהד יהלומי ז"ל שנחטף עם משפחתו מביתו בקיבוץ ניר עוז ונרצח בשבי. מן הסתם, זה לא היה עוד תפקיד. "אני זוכר שנכנסתי לזה ביראת קודש", הוא משחזר. "מצד אחד היה רצון להוציא אותו הכי טוב שאפשר, אבל מצד שני - לא להפוך אותו לאנדרטה". החיבור לדמות עבר דרך המפגש עם המציאות הכואבת של משפחת יהלומי. "המפגש עם בת שבע והילדים באמת עורר בי המון. ישבתי איתה וניסיתי להבין את התחושות, את הניואנסים, את ההומור שלהם. רציתי להבין מי היה האיש הזה - ראיתי עליו סרטונים, דיברתי עם אנשים וקראתי עליו דברים עד שלמדתי לאהוב אותו".

במקביל לפרויקטים הטלוויזיניים, כבר יותר מ-20 שנה שלאון נמצא על במת תיאטרון "גשר". למרות הלו"ז הצפוף שהוא מנהל בימים אלה הכולל השתתפות בשלוש הצגות במקביל, הוא לא ממהר להגדיר את האינטנסיביות הזו כיוצאת מן הכלל. "אני משחק בתיאטרון ויש לי לו"ז. זו העבודה העיקרית של שחקנים. יש כאלה שיכולים להתפרנס רק מטלוויזיה וסרטים. אני חושב שרוב החשקנים בישראל לא. במשך 22 שנה אני משחק ב'גשר'. זה בשבילי הבית, המקום שבו גילמתי מאות תפקידים".

אחד התפקידים הבולטים שלו כיום הוא בהצגה "מישהו לרוץ איתו", עליה הוא מדבר בחום: "זו הצגה שאני מאוד אוהב. ביים אותה עידו קולטון, היא עלתה לפני חודשיים-שלושה. אני משחק שם את פסח - הוא ההפך הגמור של הרב דרוק". פסח של לאון הוא דמות מורכבת ואפלה בהרבה מהרב האמפתי מ"חשבונות שמיים". "הוא מנהל מעון של חבר'ה צעירים שברחו מהשוליים, שברחו מהבית. הם אומנים והם שרים, והוא בעצם לוקח להם גם את הכסף. הוא סוג של עבריין, הוא פריק של שליטה. הוא רוקסטאר בעיניי עצמו - יש בזה משהו פתטי אבל קצת מצחיק. הוא מין שעטנז של רוקסטאר ועבריין צעצוע".

למרות הנושאים הטעונים, לאון רואה בהצגה מקור של חיות והפוגה: "זאת הצגה שמשוחקת מצוין, מרגשת ומצחיקה מאוד. יש בה גם שירים מהממים של שנות ה-90. זה כיף והיא מצליחה מאוד, האולמות מלאים. אחרי השנה-שנתיים שעברנו, זה כיף מאוד לחזור אל זה".