סאבליים התפרסמה בכל העולם. הסולן שלה מת שניה לפני שזה קרה

יש אומנים שהופכים לסיפור הצלחה ברגע אחד, ויש כאלה שמפספסים את ההצלחה בשבריר שנייה. הסיפור של בראדלי נוואל שייך לסוג השני. אלבום הפריצה של הלהקה שלו, סאבליים, יצא חודשים בודדים אחרי שנמצא מת על ידי חברו ללהקה, כשנטל מנת יתר של הרואין. זמן קצר אחרי מותו יצא האלבום Sublime שהפך את הלהקה לסנסציה עולמית. Santeria ו-What I Got כבשו את הרדיו והפכו להמנונים של סוף שנות ה-90.

הראשון עטף סיפור של קנאה ונקמה במלודיה עצלנית וקליטה, והשני נשמע כמעט תמים - שיר על אהבה, חברים ולקבל את מה שיש. יחד הם יצרו פער אכזרי בין מוזיקה שנשמעת חופשית ושמחה לבין חיים שהתפרקו מבפנים, כשבראדלי נוואל לא זכה לראות אפילו דקה אחת מההצלחה הזו. הוא השאיר אחריו אישה טרייה, ילד קטן, ותחושה כבדה של מה היה קורה אם.

איך הכל התחיל?

סאבליים צמחה משכונה אחת בלונג ביץ' ומחברות ארוכה בין אריק ווילסון (בסיסט הלהקה) ובאד גא (מתופף), שני ילדים שגדלו יחד, ניגנו פאנק והעבירו שעות בחזרות. אבא של ווילסון לימד את גא לקרוא תווים ולנגן תופים. כשבראדלי נוואל, סטודנט שנשר מלימודיו באוניברסיטת סנטה קרוז, הצטרף אליהם הוא הביא איתו רגאיי וסקא, ז’אנרים שהיו רחוקים מעולמם הפאנקיסטי - החיבור הלא צפוי התחיל לייצר צליל אחר.

בראדלי נוואל נולד וגדל בלונג ביץ', קליפורניה, והיה מחובר למוזיקה מגיל צעיר. הוא ניגן בגיטרה וכתב שירים עוד לפני שהצטרף להרכב שהפך לסאבליים, ובמהלך השנים נמשך במיוחד לרגאיי ולסקא, ז’אנרים שפגש כבר בילדותו ושילב בהמשך בכתיבה שלו. במקביל לפעילות המוזיקלית, נוואל התמודד לאורך השנים עם התמכרות להרואין, מאבק שלא הוסתר מהסביבה הקרובה אליו וליווה אותו גם בתקופות של יצירה אינטנסיבית והופעות. השילוב בין משמעת מוזיקלית לחיים פרועים יצר דמות מורכבת, שנעה כל הזמן בין חופש מוחלט לחוסר יציבות.

ההופעה הראשונה שלהם נערכה ב-4 ביולי 1988 בחצי האי לונג ביץ'. כשמועדונים רבים סירבו להזמין אותם בגלל הסגנון המעורב, הלהקה פשוט המציאה לייבל משלה - Skunk Records - והמשיכה להופיע במסיבות ומועדונים קטנים בדרום קליפורניה, לצד להקות מקומיות כמו נו דאוט של גוון סטפני.

מתוך סצנת המסיבות וההופעות הקטנות נולד גם האלבום הראשון. ב-1992 הוציאה הלהקה את 40oz. to Freedom, אלבום מחוספס ומבולגן במכוון, ששיקף בדיוק את החיים שחברי הלהקה חיו אז - אלכוהול, סמים, חופש מוחלט וערבוב בלתי מתנצל של סקא, רגאיי ופאנק. שירים כמו Date Rape ו-Badfish התחילו לבסס את סאבליים כלהקת שוליים עם זהות ברורה, כזו שמדברת לקהל צעיר שחיפש משהו אחר מהגראנג' ומהאלטרנטיב של תחילת הניינטיז.

אבל אם 40oz. to Freedom עוד נשען על אנרגיה של התחלה, האלבום השני כבר שיקף כאוס. Robbin’ the Hood, שיצא ב-1994, היה אלבום מפורק במכוון - ערבוב חופשי של רוק, ראפ, קטעי דיבור והקלטות ביתיות ואקוסטיות, שנשמעו לפעמים יותר כמו יומן אישי מאשר אלבום מסודר. הוא אמנם נכשל מסחרית, אבל חיזק את המיתולוגיה סביב הלהקה.

סאבליים המשיכו להופיע בלי הפסקה, לחרוש את דרום קליפורניה ואז גם אזורים רחוקים יותר, והקהל גדל לאט. Date Rape התחיל לקבל זמן רדיו, וב-1995 הם כבר מצאו את עצמם בטור הארצי הראשון של Vans Warped Tour - נקודת מפגש בין פאנק, סקייט ותרבות שוליים שהרגישה כמו הבית הטבעי שלהם.

גם זה, כמובן, לא עבר חלק. סביב הלהקה נוצרה פמליה פרועה, עם שתייה בלי גבולות וגם לו דוג - הכלב הדלמטי של בראדלי נוואל, שאומץ ממקלט והפך לקמע קבוע על הבמה. הנוכחות שלו, כמו של הלהקה עצמה, הייתה חופשית ולא צפויה, ובמהלך הטור גם הובילה לתקריות מאחורי הקלעים ולהשעיה זמנית מהסיבוב. זו הייתה להקה שלא ידעה להתיישר, וגם לא רצתה. בינתיים, מאחורי הקלעים, הלחץ להתחיל לעבוד על אלבום חדש הלך והצטבר.

הוא היה הרבה יותר מההתמכרות שלו

בבוקר ה-25 במאי 1996, בראדלי נוואל התעורר בסן פרנסיסקו עם תחושה טובה לקראת הופעה שאמורה להתקיים באותו ערב. שבוע קודם לכן הוא התחתן בלאס וגאס בטקס קליל בסגנון הוואי, והאלבום הבא של סאבליים כבר היה מוכן ומדובר כמשהו גדול. הוא הרגיש מספיק טוב כדי לצאת להליכה מוקדמת על החוף עם הכלב שלו, לו דוג, ואפילו ניסה לשכנע את אריק ווילסון להצטרף. "יש יום יפה בחוץ", הוא אמר לו. ווילסון נשאר במיטה. כמה שעות אחר כך המתופף באד גא מצא את נוואל שוכב על המיטה בחדר המלון, ללא רוח חיים, אחרי מנת יתר של הרואין כשהוא בן 28 בלבד.

"אני רק רוצה שאנשים ידעו שזה חבל. אל תזכרו אותו בגלל סיבת המוות שלו, כי הוא לא היה גאה בהתמכרות", ספדה לו אז אשתו, טרוי. "הוא צרך סמים בחלקים גדולים בחייו, אבל החיים שלו היו כל כך יותר מזה ואפשר לשמוע את הכול במוזיקה שלו. אני יודעת שאם הוא היה יכול, הוא היה עושה אחרת ועדיין היה פה. זו הייתה תאונה והוא אהב את החיים. אני יודעת שהיום הוא בטח ממש כועס ושהוא לא רוצה להיות איפה שהוא עכשיו, אבל אני גם יודעת שהוא נח בשלום, וזה הדבר היחיד שמרגיע אותי, לדעת שהמלחמה שלו הסתיימה".

כמעט שלושה עשורים אחרי מותו של בראדלי נוואל, המעגל נסגר בצורה שאי אפשר היה לתכנן. ג'ייקוב נוואל, הבן שהשאיר אחריו כתינוק, הפך בשנים האחרונות לסולן של סאבליים. עבור הקהל, זו לא רק נוסטלגיה אלא מפגש בין דורות, שבו השירים שבראדלי נוואל לא הספיק לשיר לאורך חיים שלמים מקבלים נפגשים עם הילד שלא הספיק לגדל.