"להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" - ככה בדיוק טרנטינו דמיין את זה

שש שנים אחרי "ג'קי בראון", קוונטין טרנטינו חזר וצבע את מסכי הקולנוע באדום בוהק עם סרטו הרביעי "להרוג את ביל" - מחווה לסרטי קונג פו ומערבונים, שפוצלה לשני חלקים. אבל מה שהיום מוכר לחובבי הקולנוע כיצירת מופת, התקבל ב-2003 בתחושות מעורבות. מצד אחד, מרחץ הדמים הזה היה הומאז' נפלא לאותם סרטי אומנויות לחימה מדובבים בחובבנות של שנות ה-70 וה-80. מצד שני, החלק הראשון, שנקרא "להרוג את ביל: חלק 1", לא התפאר בדיאלוגים המפורסמים של טרנטינו ובעוקצנות ובהומור האופייניים לו. שנה לאחר מכן עלה לאקרנים החלק השני והמערבוני יותר של הסרט - וסתם לכולם את הפה. כך התגלה חזונו המופלא של טרנטינו במלוא תפארתו, באחד מסרטי הנקמה הגדולים של הקולנוע המודרני.

מאז עברו הרבה סרטים מתחת לגשר. טרנטינו הספיק להפוך לחתנו של צביקה פיק ז"ל ולחלוק עם הישראלים לילות שלמים של אזעקות וטילים. אבל קרה דבר נוסף - הוא קיבל לידיו בחזרה את הזכויות על "להרוג את ביל" ויצא למסע הקרנות של החזון המקורי שלו: סרט שלם באורך של ארבע שעות וחצי, כולל קטעים שירדו בעריכה. סיפור הדמים המלא עלה בסוף השבוע לאקרנים גם בישראל, 23 שנים אחרי שפוצל בהחלטה פרקטית, אבל גם מסחרית: שני סרטים שווים הרבה יותר כסף.

למרות שבשלב הנוכחי שבו האנושות נמצאת קשה להאמין שיש מי שלא יודע במה מדובר - הנה תמצית עלילתית. "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" מתנהל במוטיב האמנותי הלא-ליניארי שמאפיין את סרטיו של טרנטינו. העלילה עוקבת אחרי ביאטריקס קידו (אומה ת'ורמן המושלמת), מתנקשת לשעבר שהייתה חלק מארגון מתנקשים בראשותו של ביל (דייוויד קראדין הגדול), אבל מאסה בחיים האלה ונעלמה מהרדאר. ביום החתונה שלה, כשהיא בהיריון, ביל ושאר חברי הכנופיה רוצחים את חבריה ובעלה ומשאירים אותה בתרדמת. כעבור ארבע שנים היא מתעוררת ויוצאת, כפי שהפרסומות לסרטים אוהבות לכנות זאת, "למסע נקמה עקוב מדם", ומחסלת את חברי הכנופיה לפי רשימה סדורה - בדרך אל ביל.

ממבט על וברזולוציה רחבה, "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" לא מחדש הרבה ברמה הסיפורית או מנדב פרטים עלילתיים שהושמטו מהגרסאות הקודמות. ההרחבה המשמעותית ביותר כאן היא בסצנת האנימה המעולה, שמספרת את סיפורה של או-רן אישיאי (לוסי לו בתפקיד הטוב ביותר שלה). יש קצת יותר איברים כרותים וליטרים נוספים של דם, מה שאולי הופך את הסרט למוגזם וקיצוני יותר.

אבל הדבר העיקרי שמחייב - לא הליכה אלא ריצה לבתי הקולנוע - הוא ההלחמה החוזרת של שני החלקים לכדי סרט שלם וארוך, בגרסה המקורית שטרנטינו פנטז עליה מלכתחילה. ארבע שעות וחצי (כולל הפסקה) נשמע אולי כמו ציר זמן מאוד מאיים, אבל הוא שווה את הזמן, הכסף, המאמץ ואת ההצטיידות בדלי אימתני של פופקורן וכוס שתייה. כי "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" הוא רכבת הרים קולנועית טרנטינואית, שמספקת חוויה אומנותית חד-פעמית - במיוחד בעידן שבו קצת יותר משעה וחצי של סרט מרחיקות את הצופים מבתי הקולנוע ומחזירות אותם לנוחות הספה הביתית. אבל קולנוע הוא חוויה שתוקפת את כל החושים, והסרט הזה הוא מתקפה רצויה, כיפית, משחררת ואפילו מצמררת.

גם אחרי 23 שנה, אי אפשר שלא להעריך את העבודה של טרנטינו. השילוב הגאוני בין אומנויות לחימה למערבונים, הפסקול המופתי, המונולוג המושלם של דייוויד קראדין על גיבורי על וסופרמן ולבסוף - סצנת סיום שסוגרת את הכול קומפלט. טרנטינו הצליח למסור חבילה מושלמת של פאן קולנועי, עמוס בדם, רגש ויצרים, בצורה שאף אחד אחר לא יכול. וההלחמה הזו מגבשת את הכול ליצירת מופת פולחנית על אמת - ולא רק כטייטל ריק מתוכן. "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" הוא לחלוטין מפגן כוח אמיתי של אהבה טהורה לדבר שנקרא "קולנוע".

הצפייה ב"להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" מעלה שאלה מעניינת: האם יש בכלל מקום לסרטים באורך של ארבע שעות וחצי בקולנוע המסחרי? בזמנים שנדמה שאוננות עצמית והפגזה בלתי מוצדקת של דקות מוסרטות הן דבר מקובל - הסרט הזה מוכיח שאם יש סיפור מצוין, גם חמש שעות יכולות להיות מוצדקות. כי גם אחרי כל התוספות וההרחבות, "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" מצדיק כל סנטימטר של פילם, כל מילה וכל ניואנס. אבל מבלי להתכוון, הוא עושה דבר נוסף: הוא מוכיח שבקולנוע הנוכחי יש אומנם במאים טובים, אבל פחות מספרי סיפורים. אלו שלא קוראים להם קוונטין טרנטינו, כמובן.