אחרי 843 ימי מלחמה: "הגלויה היומית" האחרונה של זאב אנגלמאיר
עם החזרת גופתו של רן גואילי, החטוף האחרון ברצועת עזה, האומן והפעיל החברתי פרסם את האיור המרגש האחרון - שמסכם את הפרויקט ששקד עליו מאז 7 באוקטובר • "התחלתי לצייר ביום שבו הם נלקחו מאיתנו. התמדה היא סוג של ריפוי, גם בימים שבהם לא היו לי מילים - היו טושים צבעוניים, קווים וצבעים"
אחרי 843 ימי מלחמה, האומן והפעיל החברתי זאב אנגלמאיר פרסם היום (חמישי) את "הגלויה היומית" האחרונה שלו - שהוקדשה למען שורדי השבי, הנרצחים וההרוגים.
"בגלויה האחרונה ציירתי אותם סביבי, כי הם כבר מזמן חלק ממני", כתב המאייר בחשבון האינסטגרם שלו. "אני יושב בפינה, ומרגיש שהם איתי. סביבי אלו שחזרו ואלו שלא חזרו בחיים. כמה אנשים יקרים מאוד לליבי לא נמצאים בגלויה, אז אולי אצייר לה המשך, בגדול יותר. פרויקט הגלויה היומית מסתיים היום. תודה שהייתם איתי ועם הטושים הצבעוניים, כל יום עם הסיפורים הכואבים והמרגשים, בגלויה היומית. אתם האנשים להם חיכיתי. יום אחד האור וטוב הלב, והיכולת שלנו לחמלה ואהבה ינצחו את הכל".
מפרוץ מלחמת 7 באוקטובר, אנגלמאיר, המוכר גם בדמות האלטר-אגו בתחפושת "שושקה", צייר והפיץ לפחות גלויה אחת ביום, שזכתה לתהודה רחבה ברשתות החברתיות. רוב הציורים, שהוקדשו לבקשת המשפחות לחטופי ונרצחי 7 באוקטובר, מאוירים בטושים בתום ילדי ומנסים להטיל קרן אור במציאות עגומה. היום מדובר על יותר מ-800 גלויות, כמספר ימי המלחמה.
עם החזרת גופתו של רן גואילי, החטוף האחרון ברצועת עזה, סיכם אנגלמאיר את המסע בין טושים צבעוניים: "הגלויה היומית הייתה הדרך שלי לזכור ולהרגיש. מחר המעגל ייסגר. עם חזרתו של רן גואילי, החטוף האחרון, אני יכול לאפשר לעצמי מנוחה, גם אם היא מהולה בעצב עמוק. התחלתי לצייר ביום שבו הם נלקחו מאיתנו, החטופים והנרצחים, ואני מסיים את סדרת הגלויות ביום שבו החטוף האחרון הושב הביתה, להיטמן באדמה".
על התהליך כתב: "אני מבין שהתמדה היא סוג של ריפוי. גם בימים שבהם לא היו לי מילים, היו טושים צבעוניים, קווים וצבעים. ככל שהזמן חלף הבנתי עד כמה האמנות היא גשר. הגלויות שציירתי חיברו ביני לביניכם באופן שקשה לבטא במילים. הן נתנו צורה למה שאנחנו חווים, לסיפורים האישיים שלכם, למה שהרגשתי כששמעתי אותם".
"אני מרגיש הכרת תודה לכל מי ששיתפו אותי בסיפור", הוסיף. "זה לא מובן מאליו לשתף מישהו, שאתם לא מכירים אישית, בכאב, בגעגוע, בסיפורים אישיים, באהבה שלכם לגן הקקטוסים, לשדה תפוחי אדמה, לבית שהיה, את הגעגוע לאהוב שאיננו, לבת החטופה בעזה. הגלויות לא היו קורות בלעדיכם. אתם הראתם לי שהחיים חזקים מהכל. לפעמים גם בתוך האבל הכבד ביותר, היצירה מצאה דרך לנבוט. והיו מקרים שוברי לב שלא. זהו סיומה של תקופה אבל לא סוף הדרך. אני מניח את הטושים של הגלויה היומית. יש עוד סיפורים שלא ציירתי ואני שומר אותם, ורוצה יום אחד לצייר. וגם יודע שהיצירה, בדיוק כמו החיים, תמיד מוצאת דרך להפתיע, להשתנות ולהיוולד מחדש".