"האביר משבע הממלכות" היא הוכחה בפרצוף של המלעיזים

הדבר הראשון שהכי חשוב להבין בנוגע ל"האביר משבע הממלכות" (A Knight of the Seven Kingdoms), הסדרה השלישית והחדשה ביקום הטלוויזיוני של "משחקי הכס" ב-HBO, נוגע לחומר המקור שלה: בעוד שכל עונה של סדרת האם התבססה על רומן בן 700 עמודים וצפונה מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין, או לפחות ניסתה, ובעוד שגם "בית הדרקון" נשענה על ספר "היסטוריה" בעובי דומה, "האביר משבע הממלכות" מעבדת למסך נובלות פרי עטו של כ-100 עמודים בלבד. זו סדרה רזה, קטנה, עם שני גיבורים וחצי ועונה בת שישה פרקים באורך של לא הרבה מעבר לחצי שעה.

הדבר השני שהכי חשוב להבין בנוגע ל"האביר משבע הממלכות" נוגע לטון שלה. היוצרים, איירה פרקר ומרטין עצמו, פותחים את הסדרה - שהיא מן הסתם הכותר הכי אטרקטיבי לישראלים בסניף המקומי החדש של HBO מקס - עם הצהרת כוונות ברורה: קאט ממוזיקת הנושא הקלאסית של "משחקי הכס" לצילום של הגיבור מחרבן מאחורי עץ, ובזווית שממנה בהחלט רואים את הצואה. זו לא בדיחת הצואה-נפיחה היחידה בסדרה, שכל פרקיה נמסרו מראש לביקורת. גם לא השנייה, גם לא השלישית. "האביר משבע הממלכות" היא כל כך שיעור חופשי, שאין לה אפילו פתיח אמיתי.

בהתאם לנובלות שאותן היא מעבדת, "האביר משבע הממלכות" מתרחשת כמעט 100 שנה לפני "משחקי הכס" - וכמה עשורים אחרי אירועי "בית הדרקון", כששושלת טארגאריין עדיין יושבת על כס הברזל אבל בלי הדרקונים שלה. הסדרה כבר חודשה לעונה שנייה, וההנחה היא שכל סיבוב כזה יתמקד בנובלה אחת שהיא מסע אחד: המסע של "דאנק", סר דאנקן הגבוה (פיטר קלאפי), ו"אג" (דקסטר סול אנסל), ילד קטן, עוקצני וקירח. דאנק הוא אביר עצום ובלתי משוח, המגושם באדם ושק החבטות הכי גדול בווסטרוז. "גדול מספיק בשביל שנינו", מגדיר אותו אג, שהופך למעין יד ימינו פרו בונו, בטרם ייכנסו לתמונה טוויסטים שקוראי הספרים ודאי מכירים (ושהצופים החדים מספיק אולי יקלטו על סמך הרמזים). ולמרות שהיא סדרת מסעות, מהסוג שמילא שתי עונות וחצי של "משחקי הכס" ולפעמים קצת התיש, בעונת הבכורה של "האביר משבע הממלכות" אין הרבה תנועה. ששת הפרקים מוקדשים בעיקר להכרת הזירה והדמויות, כשאי-הידיעה על מה שצפוי בהמשך מוכיחה את עצמה.

כפי שניתן היה לחשוד, "האביר משבע הממלכות" מצחיקה - מאוד מצחיקה - אבל לא פרודית בשום צורה. הסדרה הכמעט-קומית לא מבטלת במאום את הרצינות העצמית שאפיינה את שתי הסדרות הקודמות, מכבדת את הקודים של העולם שבו היא מתקיימת ובסך הכל מציגה בזווית אחרת, קלילה ופגיעה יותר, את האנושיות של גיבוריה. מה גם שיש פרקים שלמים בלי נגיעות הומור אמיתיות, כאילו הסדרה היא בעצם דרמת ווסטרוז רגילה רק עם בדיחות צואה ונפיחות. ראיה לכך היא סצינות הדו-קרב השונות, שצוות הבמאים (בראשם אוון האריס, שאחראי לכמה מהפרקים הכי טובים של "מראה שחורה") מביים באותה יראת כבוד של מחולי הדרקונים. באמצעות עלילת הגמד והענק שלה, "האביר משבע הממלכות" היא הוכחה מנצחת בפרצוף של המלעיזים: כל מי שפקפק ביכולת של "משחקי הכס" להחזיק מעמד אחרי סיומה, כל מי שפקפק ביכולת שלה להתרחב מבחינה עלילתית וז'אנרית, מקבל סדרה כזאת ומגלה שלמותג הכי חזק בטלוויזיה אין שום סיבה להפסיק.