"יום אחד זה יקרה": הסיפור מאחורי השיר של ריטה שהפך מתפילה אישית - לשיר תקווה בשבי

לפני כ-18 שנה, בנסיעה אחת בתל אביב, פרץ מתוך ריטה השיר "מחכה". "נהגתי בתוך תל אביב והסתכלתי על הפנים של האנשים בדרך", היא מספרת בריאיון לחדשות 12. "פשוט הסתכלתי עליהם, עומדים ברמזורים, באוטובוס, במכוניות לידי. אני זוכרת שהתמקדתי בהבעות הפנים שלהם. זה היה נראה כאילו כמעט כולם מרוכזים בדברים הלא טובים של החיים שלהם. בצרות שלהם. במקומות הכואבים".

בעמידה ברמזור, היא החלה לכתוב. "פשוט הוצאתי את המחברת וזה כתב את עצמו. לרוב, הטקסטים שאני כותבת, כמו 'תפתח חלון', 'קחי לך', 'עבד של הזמן' - הכל הוא חוויה אישית שלי. אבל פה זה היה לגמרי כשאני אומרת לאנשים.

בהמשך, ריטה הגיעה אל עידן רייכל עם חוברת שירים שהיא אספה, כתבה או ערכה. "הוא ישר קפץ מהדף, כמו יהלום", אומר רייכל. "אני אוהב שירים קצרים. זה מה שיש להגיד: יום אחד זה יקרה, הידיים הקפוצות יפתחו ומה שיפתח לנו מחכה. קצר, קולע, נוגע ללב. ישבתי על הפסנתר וחיכיתי שיבוא הרגע. פתאום יש איזו שעה מסוימת, אתה מסתכל על הטקסט - ומנסה לשיר אותו. המשפט הראשון הוא כל כך... אתה צריך שהאקורד הראשון יבוא אחריו. זה קרה יום או יומיים אחר כך, התקשרתי לריטה ואמרתי לה זה שלך".

"השיר הזה הולחן כשיר שקט. הייתה לה תגובה יפה", הוא מתאר. "בחיינו במזרח התיכון, נידונו לזה שהידיים שלנו יהיו קפוצות. ריטה כותבת וזה נורא יפה, יום אחד הידיים הקפוצות ייפתחו והלב הזה ששומר לא להיפגע, יפעם בקצב רגיל. זאת משאלת לב נורא יפה. שהלב יפעם בקצב רגיל יותר מכמה דקות".

"הלחן שלו כל כך מדויק, כי הוא לא מתאמץ. סוג של תפילה. מנטרה. אנשים מאוד מתחברים לטקסט שלו. אומרים שמילים מגישות את עצמן. זה שאתה אומר - זה יבוא וזה יקרה", אומרת ריטה.

"אני חושבת שיש לי משהו עם כפות ידיים. כשאני מסתכלת על כפות הידיים שלי, אני חוזרת להיות ילדה", היא מכריזה ונזכרת: "הייתי בת 13, הייתי עם שתי חברות שלי, חיכינו לאוטובוס. אישה ישבה לידי, ביקשה לראות את כף היד שלי. אמרתי כן. היא לקחה את כף היד ואמרה - אוקיי. שאלתי אם היא רואה משהו? היא אמרה: 'כן, את תהיי אומנית מאוד גדולה כשתגדלי'".

באלבום הזה, "רמזים", רצית שינוי כיוון.

"שמעתי הופעה חיה שלי ברדיו. כל הזמן רציתי לסגור את זה. לא הרגשתי נוח עם השירה. היא הייתה נורא גדולה, זה לא התאים לרדי. אני יודעת, דיווה. עם הזמן זה הפך להיות גדול יותר ויותר. זה קצת הפריע לי. רצינו קטן יותר, אינטימי יותר. היו טייקים באולפן שלא עמדתי, שישבתי. בהתחלה זה היה כאילו לוקחים איזה אריה, ופשוט כובלים אותו. רציתי לזוז.

הביקורות אמרו "הנה ריטה הקטנה".

"היו גם ביקורות שאמרו 'היא איבדה את הקול שלה'".

השנתיים שאת עובדת על האלבום. אלה שנתיים דרמטיות.

"כל איסוף החומרים היה כשרמי ואני היינו ביחד, מרגע ההקלטות - רמי ואני נפרדנו. ככה שרמי הלחין שירים. זה לגמרי משפיע. אני הייתי שבר כלי כשהקלטתי את האלבום הזה. זה היה לאסוף כוחות אדירים וגדולים".

"שרתי את השיר בשבי אל תוך הכרית"

אחרי שבעה באוקטובר, מקבל השיר משמעות חדשה. "הוא לא מקבל הקשר אחר, אלא עז יותר, חזק יותר. בטח לעניין החטופים", אומרת ריטה. את עומר שם טוב מכירה ריטה מאז שהיה ילד קטן. כשהאחים מאיה ואיתי רגב חזרו מהשבי, השניים סיפרו לריטה שהם היו שרים עם עומר את השיר "מחכה". "זה מטלטל, זה מצמרר. אני מכירה את עומר שם טוב, עבדתי עם אבא שלו".

"כשהגענו לשבי, הייתי מזמזם שירים בלי הפסקה", אומר שם טוב כשהוא מתיישב לצידה של ריטה. "היה לי חשוב להזכיר לאיתי (רגב) שאנחנו צריכים להאמין שאנחנו חוזרים הביתה ושזה קורה. השיר הזה מאוד עזר להאמין לדבר הזה. זה בדיוק זה. זה מחזיר אותי לדירה שהיינו צריכים להיות בה ממש בשקט. היה אסור לדבר בה בכלל. איתי ואני היינו לוחשים אחד לשני. אתה אפילו לא שומע את זה".

עוד אומר עומר: "מדי פעם היו מפעילים איזה סוג של גנרטור שהיה עושה רעש, ואז היינו מכניסים את הראש שלנו לתוך הכרית ומוציאים את הקול הרגיל שלנו ואתה מרגיש את מיתרי הקול נפתחים. פעם אחת הפעילו את הגנרטור, שרתי את השיר הזה לתוך הכרית. אני עם צמרמורות. אני לא יודע אם איתי שמע. עם הגנרטור וכל אחד עם הראש שלו בתוך הכרית… מוציא את הקול שלו פשוט החוצה".

כשאתם נפרדים, ואתה לבד במנהרה. זה שיר שממשיך איתך?

"ברור. כל הזמן. ישר אחרי שאיתי עזב הייתי במנהרה מאוד מאוד עמוקה, בתא קטנטן. הייתי לבד לגמרי, רוב הזמן בחושך מוחלט. חשבתי שאני עיוור לגמרי. הרבה פעמים לא היה סביבי שום מחבל, שום שובה. הייתי מרשה לעצמי לשיר בקול".