"אני הרבה יותר משעממת מהדמויות שלי": לירז חממי היא לייט בלומר קלאסית, ועפה על זה

זה החורף המלא הראשון שמעבירה השחקנית לירז חממי בלונדון עם בן זוגה בן ובתם ארייה בת ה-7, מבלי להיות שקועה בפרויקטים או לנוע על הקו לתל אביב. בימים אלה היא בעיקר קוצרת פירות על עבודותיה האחרונות על המסך. ובגיל 41, חממי גם מקבלת בברכה את ההגדרה "לייט בלומר". היא אפילו עפה על זה.

"חלום! חלום! לייט בלומר זה ה-דבר בעיניי. נורא קשה להסביר את זה כי יש המון אנשים שמוכנים בגיל 20 לקבל את התפקיד הכי ראשי, גדול ומורכב, ויכולים לסחוב את זה על הכתפיים שלהם. ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי, אבל זה דבר די נדיר. אני מכירה הרבה שחקנים שיצאו מבתי ספר למשחק, קיבלו תפקיד ראשי מדהים, קיבלו אחר כך עוד תפקיד ראשי מדהים, ואז שנתיים ישבו בבית. זה הרבה יותר קשה כי אתה לא מבין ואתה לא מבין למה. לא משנה כמה תגיד להם שזה המקצוע ורק עכשיו באמת התחלתם, השאלות האלה יכולות להטריף את ראבקום".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

היה רגע שבו אמרת לעצמך, "רגע, אולי זה לא בשבילי"?
"טונות של פעמים. הכאפה שלי זה שהייתי אשת ה'כמעט' במשך שנים. הרי מה זה לייט בלומר? לא כלום, כלום וכלום ואז מקבל תפקיד ראשי. אתה כל הזמן בכמעט ובתפקידי משנה, ושואל את עצמך - מה, כל חיי אהיה מקום שני? מתי יגיע הרגע שהספוט יהיה עליי? אני הרבה יותר משעממת מהדמויות שלי, אבל אז אתה אומר - רגע, אולי זה בגלל שאני אדם לא מספיק מעניין? אולי לא חוויתי טראומות בחיים שלי? עברתי מספיק בילדות שלי בנתניה, אבל אולי לא עברתי מספיק? אולי המזוודה שלי לא מספיק עמוסה ולכן יהיה לי קשה להצליח? עכשיו, כמובן, אני כבר לא אוכלת את הכאפה הזו".

אם היית יכולה לדבר עם עצמך של תחילת הדרך, איזו תובנה היית נותנת לה?
"פשוט הייתי אומרת לה שהכול יהיה בסדר בסוף. באמת. לא להילחץ, הכול יבוא על הצד הטוב והנכון. זה כמו שהיום ישאלו אותי מה היית רוצה לדעת על העתיד. הייתי רוצה לדעת שהכול יהיה בסדר עם ארייה".

"זה כל כך כואב וכל כך מצחיק"

מי שהייתה פעם אשת ה"כמעט" כבר כמעט לא יורדת מהמסכים, בין אם בקומדיה החדשה "המטכליסטים" המשודרת ב-yes ובקרוב גם בסדרה "הבת" בקשת 12 ב-2026 הבאה עלינו לטובה. תוסיפו לכך את חלי, מפקדת בית הכלא ב"ילד רע" שהועמדה בקטגוריית הדרמה לפרס האמי הבין-לאומי, או את ריקי שמגלה שהיא לסבית בטלנובלה "חזי ובניו", וכמובן התפקיד הזכור במנאייכ - וקיבלתם זן של שחקנית שנוהגים לתאר בתעשייה כ"עסוקה במיוחד" או "נמצאת בכל מקום".

אחרי שנתיים מסויטות, חממי פיללה להופיע בקומדיה - ואז הגיעה "המטכליסטים", הסדרה החדשה של ערן זרחוביץ', אילן שפלר ומויש גולדברג, המבוססת באופן רופף על חוויותיו של כוכב "ארץ נהדרת" כשקמיסט בסיירת מטכ"ל של שנות ה-90, וגם על התחושות של מתבגר חסר ביטחון שכורע תחת נטל הטסטוסטרון המוגזם. את בן דמותו בסדרה, רני, מגלם השחקן הצעיר אמיר טסלר ("עלומים", "המזח"), וזרחוביץ' נכנס לתמונה בתפקיד אביו ברוך סנדו, המשמש כרס"ר היחידה - אבל ששש… זה סוד. כלפי בנו, אשתו והעולם החיצון, הוא בכלל פרוייקטור למשימות מיוחדות.

חממי היא מלי, מנהלת המטבח בבסיס הצבאי, אך מתחת לפני השטח היא גם המאהבת ואשת סודו של זרחוביץ', סייד העצים ולוכד החולדות. כמי שהעבירה שנתיים בתפקיד מטאורולוגית בבסיס עובדה של חיל האוויר, חממי בהחלט מזדהה עם ייצוג הג'ובניקים על הסט. בכלל, בימים שבהן בחדשות מציגים סיפורים על הרואיות והקרבה עילאית, יש להודות גם על סדרה שמעמידה במרכזה גיבורים שבמקרה הגרוע נכווים מטוסט גבנ"צ שנשכח דקה אחת יותר מדי. "היה לי שירות כיפי, אבל זה לא היה שירות קשוח", נזכרת חממי בימיה כחיילת. "אפשר היה ללמוד או לעבוד תוך כדי, אבל בתוכי ידעתי שאני הולכת להיות שחקנית. דרך אגב, מי ששירתה שנים לפניי ממש באותו חדר ובאותו מגדל פיקוח הייתה רונית אלקבץ. לפעמים כשהלכתי לישון אמרתי לעצמי - 'רונית אלקבץ ישנה במיטה שלי'", היא מגניבה חיוך קטן.

וכמו בכל יחידה צה"לית, גם הסדרה החזירה אותה להיררכיה בשירות הצבאי. "המטכליסטים זו מין בועה מאוד קטנה של עלובי החיים בסיירת מטכ"ל. יש את האנשים שלמעלה ויש את אלה שלמטה, אבל גם את הדבר הבסיסי שכולם רוצים לחיות, לאהוב ולצחוק. כולם שואפים להיות מושא אהבה של מישהו, להיות טובים במה שהם רוצים ולקבל הכרה והערכה. ובעיקר, בסוף, אין ילד שלא רוצה שההורים שלו יהיו גאים בו. זו המהות של הסדרה מבחינתי. לצד זה, גם מתנהל הרומן בין מלי לסנדו. שניהם בתוך כלוב הזהב הזה שנותן להם עולם קטן של התקיימות".

במהלך העונה, מבלי לספיילר, מלי הנחושה משתפכת בפני סנדו ומראה לו עד כמה היא כמהה להרגיש רצויה ונאהבת במערכת יחסים. זה כולל מונולוג נפלא ומכמיר לב של עלובת חיים שרוצה לאכול מלונים במיטה ולהרגיש כמו מלכה. את הקטע כתבה השחקנית והקומיקאית גיתית פישר, תסריטאית נוספת בסדרה, שהיד היצירתית שלה מורגשת כאן היטב. זה גם היה המונולוג שגרם לחממי לרצות את התפקיד מלכתחילה. "זה כל כך כואב וכל כך מצחיק בו-זמנית, והיה תענוג לשחק את הדבר הזה", היא אומרת.

"דווקא מאוד אוהבת שלא מזהים אותי"

תוך כדי הצפייה בסדרה עולה התהייה אם מלי אינה רק סטוץ מהצד של סנדו, כפי שהורגלנו לראות בקומדיות צבאיות ובסרטי בורקס ישראליים לאורך השנים. חממי מאמינה שהיום מעניקים הרבה יותר מקום לקולות נשיים מורכבים על המסך: "אני חושבת שבכלל בעשור האחרון יש שינוי. אני כל הזמן אומרת שאני נכנסתי לתעשייה בתחילת רנסנס. זה תהליך שהתחיל לאט, קצת לפני שסיימתי בית ספר למשחק. ראינו את זה בימי הטרילוגיה של רונית אלקבץ ז"ל ואחיה שלומי על נשים שפותחות את התריסים והחלונות, לא מפחדות שהשכנים ישמעו ומוציאות את הכביסה המלוכלכת החוצה", היא אומרת על יא אומרת על טרילוגיית הסרטים "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט".

"הרבה ממה שאנחנו רואים היום זו כביסה מלוכלכת ששמרנו תמיד בתוך הבית מתוך חשש לפאסון ולנראות של נשים, משפחה והאופן שבו אנחנו מגדלות את הילדים. ככל שהפאסון הזה יורד, ככה אנחנו רואים יותר גיבורות וגם הרבה יותר אנטי-גיבורות. מצד שני, גם יש היום הרבה מקום לדמויות של גברים שהם כבר לא גיבורים, אנחנו רואים אנשים שהם נכשלים. אז זה התחיל מהאלקבצים ועבר ל'זגורי' ולסדרה 'מלכות' שצילמתי על משפחת פשע של נשים מזרחיות - והכול יוצא החוצה. עשר שנים אחרי, אתה מגיע למצב שיש הרבה יותר אפשרויות גם לנשים וגם לגברים".

חממי, שנולדה וגדלה בנתניה, למדה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וסיפרה בעבר כי כדי לשלם על שכר הלימוד היא עבדה כברמנית וגם ניקתה בתים. אחד מהם היה של לוינשטיין עצמו. את דרכה המקצועית היא החלה ב-2010 בתיאטראות הבימה ובאר שבע, וככל שחלף הזמן החלה להבליח עוד ועוד על מסך הטלוויזיה בתפקידים שונים. אם צריך לסמן את קו פרשת המים, זו תהיה כמובן ההופעה בדרמת המתח המשטרתית "מנאייכ" שבה היא גילמה את פקד טל בן הרוש מצוות היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובין-לאומית. על תפקיד זה, שליווה אותה בכמה עונות בשנים האחרונות, היא גם קיבלה את פרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקנית ראשית. הסדרה אומנם הגיעה לסיומה, אך כבר מתוכנן ספין אוף שיוקדש לדמותה של חממי. בינתיים, היא לא פשטה את המדים, אלא רק החליפה אותם ועלתה על דמותה של חלי, מפקדת בית הסוהר לצעירים ב"ילד רע", סדרת הלהיט שנמכרה לנטפליקס.

זו תחושה של "סוף-סוף רואים אותי ומכירים בי"? איך זה מתבטא?
"תראה, עד 'מנאייכ' כל הזמן צילמתי סדרות אבל זה באמת היה התפקיד המסיבי הראשון שלי שהיה עליו הרבה עבודה ותחקיר. היה הרבה במה לנעוץ. אבל אני מאוהבת בכל התפקידים שעשיתי לפני. תמיד יזכירו את 'מפלצות קטנות' כשעוצרים אותי. 'מנאייכ' הייתה ללא ספק ציון דרך שהביא הכרה גדולה ורחבה, והדבר העיקרי הוא שפתאום הכירו אותי בשם שלי. אני דווקא מאוד אוהבת שלא מזהים אותי ואין קשר בנראות ביני לבין נילי פרנסיס מ'מלכות'. טל הייתה הדמות הראשונה שדומה לי מבחינה חיצונית - אותו שיער ואפילו סגנון הלבוש שלנו מאוד דומה. לא שיניתי הרבה בחיצוניות שלי בשבילה, אז גם היה קל לזהות אותי ופתאום זה כבר לא השם של הדמות אלא לירז חממי. מצד שני, יוצא לי מעט מאוד לחוות את המפגש הזה עם קהל. זה קורה רק כשאני מגיעה לארץ".

"תמיד הרגשתי שאני מקבלת הערכה מצד התעשייה ותמיד קיבלתי תפקידים טובים. גם כשנכנסתי לחדרי אודישנים, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח שמגיע לי יותר, ידעתי שזה יבוא מתישהו. אימא שלי תגיד כמובן שזה קרה כי הבאתי ילדה לעולם, ורק כשמביאים ילד לעולם אז הוא מביא את הבארכה שלו. סביר מאוד להניח שהיא צודקת כי קיבלתי את 'מנאייכ' כשארייה הייתה בת חצי שנה, אז אני לא מתווכחת".

חממי אולי חוותה פריצה מאוחרת ביחס לעמיתיה, אך מאמינה שהדרך השפויה בשבילה לעבור את תלאות המקצוע היא במדרגות: "היה משהו מאוד נכון ובריא לי, לנפש, לקבל את התפקיד הזה רק עשר שנים אחרי שסיימתי לימודי משחק. הרגשתי שעבדתי מספיק, שחוויתי מספיק סטים, ושעליתי לאט לאט שלב אחרי שלב. הרגשתי מוכנה ובשלה לאכול את התפקיד הזה, וגם לא הייתה לי את תסמונת המתחזה. אמרתי לעצמי שהם עשו בשכל שהם לקחו אותי".

נאום הזכייה על "מנאייכ":

חממי לא הכינה נאום לאפשרות שתזכה בפרס האקדמיה על "מנאייכ", וגם לא נערכה לתרחיש שבו אילנה דיין תופסת אותה בשתי ידיים. "בטקס האחרון אילנה דיין תפסה אותי בידיים באמצע המינגלינג ואמרה לי, 'אני מאמינה לכל מילה שאת מוציאה מהפה'. בקושי הצלחתי לדבר באותו רגע, וזה פתאום עושה לך רעש צלצולים בראש כי אתה מבין שברגע שאתה מביא את הדמות קרוב אליך, זה יוצא לך מהקרביים. למרות שהם יודעים שאנחנו מעמידים פנים וזה לא באמת. הייתי מתה להזכיר לה שלפני 14 שנה באתי לאודישן במשרדים של קשת וראיתי אותה שם. היה לנו רגע משותף במעלית ואז פשוט אמרתי לה: 'אני ממש אוהבת אותך'. זה מהרגעים שאת מעריצה מישהו ולא אכפת לך לצאת עכשיו אפסה".

"אוי ואבוי אם אני לא מקבלת את התפקיד"

חממי מעדיפה את הדרך הארוכה ולא במקרה היא בחרה להגר לאנגליה לפני כעשור בעקבות האהבה. "אני לא אוהבת את המדינה הזו. אני לא מתחברת למזג האוויר פה, לא לאנשים וגם לא לאוכל, אבל כנראה שהיה משהו נכון במעבר הזה כי למדתי כאן כל כך הרבה על עצמי ועל מה נכון לי. זה נתן לי שקט, ואז יש פתאום עבודה-עבודה-עבודה - ואז ריק. בתוך הריק הזה אני אימא במשרה מלאה שקמה בבוקר ומלווה את הילדה שלה לבית הספר. לפני ש'ילד רע' הגיעה לנטפליקס, כל מי שאמרתי לו כאן שאני שחקנית חשב שאני איזו וונאבי שרק קוראת לעצמה ככה. הקשר בין זה לבין העבודה הוא מקרי בהחלט, אבל אף אחד לא מכיר אותי פה ויש בזה שפיות. זה לא תמיד כיף, אבל יש בזה הרבה שפיות".

"ילד רע" נכתבה בהשראת אירועים אמיתיים מחייו של הסטנדאפיסט דניאל חן, שהיה כלוא לכמה תקופות מאסר בין גיל 13 ל-18. היא הוכתרה לסדרה הישראלית הכי נצפית בשנה החולפת בנטפליקס, ובלי קשר זכתה לתמימות דעים בקרב הצופים והמבקרים. חממי האמינה בה, אבל לא היה לה קל לקבל אותה: "מבחינתי הייתי צריכה לעלות שוב על מדים ולהוכיח שאני יכולה להביא משהו שונה. יחד עם זה, היה לי ברור שזו הולכת להיות סדרה בועטת. עוד לפני שאתה מקבל את התסריטים, יש איזשהו זיק בטקסטים של האודישן שמדליקים אותך".

"כשאני נדלקת על משהו, קורה לי הדבר הזה של 'אוי ואבוי אם אני לא מקבלת את התפקיד'. זה קצת מפחיד כי תמיד יש את האפשרות השלילית, אבל כשזה קורה אני על מאתיים ונכנסת למצב של פופקורן של רעיונות לגבי מה עוד אני יכולה לעשות עם התפקיד. אילו מטעמים אני יכולה להוציא מהדמות העגולה הזאת, שהיא אכזרית אבל גם אימהית והכול ביחד בסצנה אחת".

והיה גם עניין, שהפך לדאחקה, סביב הפאה שנבחרה לחלי. "אני שרופה על הפאה", היא קובעת בחיוך, "בגלל שהדמות של חלי הייתה ערבוב בין בטי להט (בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר) ושולה אברג'ל (בזמנו מפקדת כלא נווה תרצה), היינו בתהליך של בניית דמות ומדדנו המון פאות. כשאתה אוהב את מה שאתה עושה - יהיה נורא קשה להפעיל אותך נגד הדבר. אין לי עניין עם זה שהיה עניין עם הפאה".

וגם התבשרנו על חידוש הסדרה לעונה שנייה. מה את כבר יודעת עליה?
"אין לי שמץ של מושג. אני מאוד מקווה להיות בה, אם זה בכלל יהיה בכלא".

"כתבו לי 'גרמת לנו ללכת לטיפול'"

"היכולת שלנו להכיל רגש מטלטל, אלימות וטראומות, בטח ובטח מאז 7 באוקטובר, היא הרבה יותר גבוהה", היא מציעה הסבר לספריית התוכן מהתקופה האחרונה. "אנחנו מדינה שעברה כל כך הרבה וגם היכולת שלנו לכתוב על זה בהתאם. זה משהו בטלוויזיה הישראלית - קח את דניאל חן, נועה קולר או זרחוביץ' שכותב על היחסים עם אבא שלו, כולם יוצרים מהבטן ומהלב שלהם. הרבה פעמים צריך מזוודה שלמה של אומץ כדי להוציא את זה החוצה. ואתה כצופה אומר לעצמך - אני לא לבד".

"אחרי 'מנאייכ 2' טל מאבדת את התינוקת שלה, ואין אסון גדול וחמור יותר מלאבד ילד. באותם ימים האינסטגרם שלי לא התמלא בהודעות של 'וואי, איזו שחקנית את', אלא בהודעות של 'גרמת לי לבקר בפעם הראשונה את הקבר של התינוק שלי', או גברים שסיפרו שעברו לידה שקטה לפני חמש שנים וכתבו לי: 'אף פעם לא בכיתי על זה כי אף פעם לא הבנתי את אשתי. גרמת לי בפעם הראשונה להבין שאנחנו צריכים לגשת לטיפול'. טל גם מתמכרת בסדרה לאופיואידים, משככי כאבים, ופתאום אנשים שהם משתמשים פעילים התוודו בפניי".

"היוצרים הישראלים הם כנראה האמיצים בעולם", היא סבורה. "אנחנו רואים את זה בכל מה שקורה עכשיו עם הסדרות והסרטים על 7 באוקטובר. המדינה התחלקה לאנשים שלא מסוגלים לצפות בחומרים האלה ולאנשים שמרגישים שהם חייבים כי זה חלק מהחובה והריפוי שלהם. אני עוד לא שם, מסוגלת לשחק אבל לא לצפות. לכן אני מאמינה שזו ברכה שקיבלתי את הקומדיות האחרונות שהשתתפתי בהן. הייתי צריכה לעבוד אבל גם הייתי צריכה לצחוק".

"לנצח אהיה הזרה פה, לא אטשטש את הזהות"

ב-13 באוקטובר 2025, ביום שבו 20 החטופים החיים האחרונים שוחררו בעסקה, לירז העירה את בתה ארייה בבוקר ובישרה לה שיכול להיות שהמלחמה סוף-סוף מגיעה לסיומה. מי שתהה, הייאוש בלונדון לא בהכרח נעשה יותר נוח, והאקלים שמפריד בין העיר האנגלית האפרורית לחום הבלתי נסבל של תל אביב אינו קשור לסערת הרגשות שמשתוללת בפנים גם במרחק של אלפי קילומטרים. "הדבר הראשון שהיא שאלה אותי זה אם מעכשיו יהיו לי רק happy tears. בכל פעם שהייתי בוכה אז ניסיתי לאסוף את עצמי מיד, והרבה פעמים הייתי צריכה להגיד לה שאני עצובה בגלל המלחמה. היא יודעת שקיימות גם דמעות של אושר בעולם, ואחרי תקופה ארוכה מאוד שלא בכיתי משמחה זה היה הדבר הראשון שהיא שאלה אותי. כמובן שזה רק גרם לי לבכות עוד יותר".

בן ניילור, בן זוגה של חממי ואב בתה, הוא במאי תיאטרון ומורה למשחק בלונדון, אך השניים שומרים על הפרדה בין הביזנס לחיים האישיים. "עבדנו יחד בעבר, והיה לנו מאוד כיף. העברתי פעם קואצ'ינג לשחקנים שלו ויצא לנו לביים יחד את סצנת המרפסת ב'רומיאו ויוליה' שהוא העלה בניו זילנד. אנחנו עובדים טוב מאוד ביחד אבל טוב להפריד. היום אני גם עושה מסך והוא עובד על תיאטרון קלאסי".

את שומרת על הקו לארץ. יש מחשבה לעבוד כשחקנית גם בלונדון?
"בשלוש השנים האחרונות צילמתי בארץ, טסתי לצלם את 'הבת' בחו"ל, ואז גם התחלתי לעשות אודישנים למה שצילמתי בשנתיים האחרונות. גם צילמתי סדרה שעדיין לא יצאה עם ניר ברגמן באתונה. עבדתי הרבה, ולא היה לי אפילו זמן להתכוונן למה שקורה מחוץ לכותלי ישראל. אבל אני גם חייבת לומר שהלב והקישקע שלי נמצאים בחומרים הישראליים. הם הרבה יותר גולמיים ולא מעובדים. אתה צופה בסדרות אמריקאיות ותמיד כולם נורא יפים ולבושים טיפ-טופ. אין לי עניין להיות הדמות הכי יפה או מוצלחת, זה לא מעניין".

"כן הייתי רוצה לעשות כאן תיאטרון, אבל אני לעולם לא אהיה המקומית. אני מביאה משהו מאוד ברור, ומי שרוצה לטשטש את הזהות שלי - זה לא יעבוד. אני לא מעוניינת לעשות מבטא בריטי על מלא, ולנצח אהיה הזרה. אתה מסתכל אחורה ואומר - אוקיי, זו כנראה הסיבה למה זה לא קרה בכל העשור שאני פה. השחקנים הבריטים הם מדהימים, ויש כאן אנשים שהייתי שמחה ממש לעבוד איתם. קח לדוגמה את 'התבגרות' בנטפליקס".

"רילוקיישן זה קשה 'אחר', עכשיו תבחרו"

אתם רואים את עצמכם חיים בישראל יום אחד?
"אני לא הולכת להזדקן פה (בלונדון), זאת המנטרה שלי. אבל אין לדעת. כרגע זה לעשות רילוקיישן לשני אנשים שפחות בקטע. כולנו אוהבים את ישראל ואני מאמינה שזה יקרה, זו באמת שאלה של מתי".

איך המציאות בישראל נראית משם?
"העניין כרגע הוא לא רק מה קורה בארץ, אלא מה קורה בעולם. הייתי בטקס פרסי האמי הבין-לאומי לא מזמן, וכשאני לבד אין לי בעיה להגיד שאני מישראל. כשאני עם ארייה, אשתדל להיות מאוד זהירה. קורה לי לא מעט ששואלים אותי 'מה הסיפור?' או 'למה פרצה המלחמה?'. כשאני שואלת אם הם יודעים מה קרה ב-7 באוקטובר, כמות האנשים שאומרים לי 'לא', היא לא הגיונית. זה מאוד מפחיד ומאוד בעייתי. אני חיה בבורהמווד, אזור עם 17% יהודים וזה נחשב להרבה. הבת שלי הולכת לבית ספר יהודי אז אני יודעת שהיא מוגנת, אבל אני אחשוב פעמיים לגבי איך שאני מתנהלת כשאני יוצאת מהאזור שלנו".

"אני לא אסע בימי ראשון למרכז העיר, למשל. סביר להניח שבאזורים מסוימים יהיו הפגנות. אתה ערני במובן הלא טוב של המילה, וזה לא נרגע. המלחמה הסתיימה וזה לא נרגע. מה צריך לעשות? אני לא יודעת, אין לי את הפתרונות. יש לי את המחויבות לשמור על הזהות של ארייה, ואני לא רוצה להגיע למצב שאני צריכה ללמד אותה להסתיר את הזהות שלה. זה הדבר הכי מפחיד בעיניי. אני תמיד עונדת את השרשרת We will dance again, וביום שאני אצטרך להכניס אותה פנימה, זה מבחינתי היום שאני צריכה לחזור לארץ".

"בחנוכה היה לנו אירוע גדול של חב"ד במרכז קניות עם אוכל, מתנפחים ואיפור פנים לילדים. זה קרה בבוקר של הפיגוע בסידני. מה אתה חושב, שלא יצאתי חצי שעה לפני כדי לבדוק את רמת האבטחה ואם יש שוטרים עם נשקים? ביום כיפור הייתי בבית כנסת עם ארייה כשהתרחש הפיגוע במנצ'סטר, והמוח שלך מתחיל לחשוב על דרכי מילוט. כמו שבארץ אנשים יוצאים לעבודה ומרגישים לפעמים שזו רולטה רוסית, גם כאן זה קיים אבל אתה לא מוקף בסביבה מוכרת של משפחה וחברים ולא חי במדינה עם רוב יהודי. בחו"ל אולי יש לך את הפריבילגיה לסנן מידע או לא לספר לילדים קטנים על מלחמה וחטופים, אבל רילוקיישן זה קשה 'אחר'. קשה בארץ, קשה גם פה. עכשיו תבחרו".