"החיים לא מסתיימים עם הפציעה, הם מתחילים בצורה אחרת"
אחרי שנפצע בשירות מילואים ונותר מרותק לכיסא גלגלים, אדם גרינפלד גילה עולם חדש שלא התנסה בו: הריקוד • בריאיון הוא מספר על הרגע המכונן בשיקום, הניצחון הסמלי על אדמת גרמניה, והמסר האופטימי לפצועי המלחמה: "התמיכה והמעטפת קיימים. צריך להיות רצון לקבל"
בשנת 1992 השתנו חייו של אדם גרינפלד מקצה לקצה. במהלך שירות מילואים הוא נפל ממגדל שמירה. התאונה הובילה לשיתוק פלג גופו התחתון ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. כיום, כ-33 שנה אחרי, גרינפלד צבר ברוזמה שלו שורה של פרסים, מופעים ומפגשים מרגשים - הוא הפך לרקדן.
אבל הדרך לשם לא הייתה מובנת מאליה. "לפני 33 שנה נפלתי ממגדל שמירה ושותקתי. הגעתי לתל השומר, עשו לי ניתוח והעבירו אותי לחדר ההתאוששות. אני זוכר שאשתי נכנסה ואמרה שיש חוג של ריקודי עם בבית הלוחם. זה לא היה נפוץ אז בכלל, אבל אשתי התעקשה ולקחה אותי מהשיקום לראות את החוג בבית הלוחם. היא אמרה לי: 'תבחר, חנה או נורית'. הגעתי לגן עדן. ככה זה התחיל". בהתחלה, הריקוד היה רק כלי טיפולי, דרך להניע את הגוף. "הייתי די ביישן", הוא מודה, "אחרי עשר שנים התחלתי לקחת את זה יותר ברצינות".
גרינפלד הפך לחלוץ בתחום ריקודי הנכים בישראל. אחד הרגעים שנחרטו בזיכרונו התרחש על אחת מהבמות בארץ: פסטיבל כרמיאל. "הקהל כולו נעמד על הרגליים. לא רצו לשבת. אנשים ניגשו אליי אחרי האירוע. זה היה למעשה רגע מכונן בריקודי הנכים בישראל. זה התחיל להתפתח. לאט, לאט זה נהיה פופולרי'".
עם השנים, הכישרון וההתמדה נשאו פרי בקנה מידה בינלאומי. אדם החל לייצג את ישראל בתחרויות בכל העולם, וצבר באמתחתו כ-20 מדליות בינלאומיות. הוא פגש את קיסר יפן ואשתו לאחר זכייה בזהב בטוקיו, והופיע בפני שני ראשי ממשלה בישראל.
אך עבורו, הניצחון הגדול ביותר היה רגשי והיסטורי: "אני בן לניצולי שואה. הייתי בתחרות בגרמניה והגעתי למקום הראשון. הריקודים הם גם ספורט וגם תענוג".
כיום, אדם לא מסתפק רק בריקוד. הוא גם רוקד בבלט ירושלים ומרצה בפני תלמידים, אבל מאז פרוץ המלחמה האחרונה, הוא מרגיש חובה אישית כלפי הפצועים החדשים, הרבים כל כך. "מפרוץ המלחמה, ממש כמה חודשים אחרי, הגעתי לתל השומר וביקרתי כמה פצועים. המסר שלי הוא שהחיים ממשיכים, הם לא נעצרים. גם כשאתה נכה ופצוע. זה עניין של מוטיבציה, של החלטה. אם אתה מחליט שאתה יכול לעשות ואתה רוצה לעשות - התמיכה והמעטפת קיימים. מהניסיון שלי, משרד הביטחון והשיקום מאוד עוזרים, אבל צריך להיות רצון לקבל".
במבט לאחור על 30 שנה של יצירה מתוך מגבלה, הוא מסכם בציטוט שמהדהד בכל תנועה שלו על הרחבה: "ש"י עגנון מדבר על זה שכשאתה רוקד, הנשמה רוקדת. והמסר הוא - החיים לא מסתיימים עם הפציעה, הם מתחילים בצורה אחרת. אני יותר מ-30 שנה אחרי השיקום ואני מייחל שגם החבר'ה הצעירים יבואו".