"יאפא" נראית אמיצה, אבל דווקא מריחה מפחדנות

בהינתן שיטת ה"שוטף פלוס שלוש-ארבע שנים" שמפעילה את הטלוויזיה הישראלית, אין יותר מדי מה להסיק מגל סדרות הפריים טיים דוברות הערבית. זו לא פיסניקיות של כמעט אחרי המלחמה - אדרבא, הן אפילו חיכו על המדף במהלכה - וזו בקושי ריאקציה לערכים שהממשלה הנוכחית הביאה איתה. למעשה, חלק מהדרמות דוברות הערבית ששודרו לאחרונה בכלל נהגו לראשונה סביב ימי הממשלה הקודמת, כשהמפלגה הכי מחוזרת הייתה רע"מ. אבל אפילו מהומות "שומר החומות", רלוונטיות ככל שיהיו בה, הן לא מה שהוליד את "יאפא": הדיווחים על דרמת המתח של כאן 11 חוזרים אחורה עד 2018, הרבה לפני האירועים שעוד יבואו ויהיו כל כך מורגשים בה.

"יאפא" של ליאורה קמינצקי ("כפולים") היא סיפורו של כדור אחד: כדור שנורה מאקדח בשדרות ירושלים היפואיות ופוגע בעדי (נטע רוט) שנפצעת אנושות. מאחוריה על האופנוע נמצא אדהם (ארכאן טריף), בן זוגה הערבי, שבורח בבהלה מהזירה יחד עם אחיו סאמר (אמיר ח'ורי). הראשון שמגיע לזירה הוא השוטר הקהילתי אמיר (שאדי מרעי), שמתמחה בעיקר ביישוב ויכוחי שכנים ובהמשך יעזור להוביל את החקירה. "יאפא" מורכבת מ-100% מרקם חברתי של העיר, בין סכסוכי משפחות פשע ליחסי יהודי-ערבים, ובקרב השחקנים שמאיישים את שלל נקודות המבט שלה נמנים גם נטע ריסקין, לנה פרייפלד, עינת הולנד, הדר רצון, שאדן קמבורה, אלון פדות, לונא מנסור ואחרים. אפילו הילה סעדה, שחקנית מוכרת למדי, מופיעה ב"יאפא" בתפקיד שולי להחריד - לפחות בשלושת הפרקים הראשונים (מתוך שמונה) שנמסרו מראש לביקורת - ולכן היא או תתגלה במורד העונה כדמות מפתח או צריכה להחליף סוכן.

צילומי "יאפא" נקטעו זמנית ב-7 באוקטובר, ובמקום להתאים את עצמה למלחמה היא בחרה בפתרון הנוח ומתרחשת בקיץ שלפני. הנוחות הזו ניכרת גם על גבי המסך, שכן הבימוי של קמינצקי ומיכאל מאייר לא מספק ולו רגע אחד של טלוויזיה יוצאת דופן. זה מורגש הן בפן הוויזואלי והן בניהול הסט - תצוגות המשחק של כל המעורבים מוכרות מאוד, כי כל אחד מגלם דמות שכבר ראינו, לפעמים אף כזו שהוא גילם בעצמו. והיעדר תצוגות המשחק הראויות לציון הולך יד ביד עם היעדרו של גיבור ברור ב"יאפא": האופציה הכי מתבקשת היא זו של אמיר, שמוצא את עצמו בלב מפת הקשרים והאינטרסים, אבל נראה שבמרדף אחר ריבוי נקודות מבט "יאפא" ויתרה על נקודות מבט עגולות או מורכבות כלשהן. היהודים בה הם מקרים קלאסי של "כמה ממיטב חברינו הם ערבים", למרות שכאן באמת מדובר בכמה ממיטב חבריהם, ומי שלא מבין את הפערים הקיימים בעיר יקבל אותם עם פטיש לראש כשיהודי ידרוש רופא מומחה בשעה שערבי חף מפשע יצטרך לברוח כדי לא להיעצר.

עם כמות כזו קטנה של סדרות דוברות ערבית, מובן מאליו שגם "יאפא" נראית אמיצה. היא בטח לא תופתע מהתואר הזה, כי זה האינטרס שלה להציג את עצמה כאחת. אבל מילא קיצור הדרך עם ההתעלמות מהמלחמה - במקרים רבים אחרים מתברר שמתחת לכל הסו-קולד אומץ הזה, "יאפא" היא סדרה שדווקא מריחה מפחדנות. שוב ושוב לאורך הפרקים, בין אם כקריינויות צד ג' או כחלק מדיווחי חדשות חצי-פיקטיביים, מוטחים באוזני הצופים נתוני האלימות במגזר הערבי ופעולותיו של "השר לביטחון לאומי" שמשום מה לא מקבל שם אמיתי. הרפרורים הברורים מאליהם הופכים את "יאפא" ליצירה דידקטית, נודניקית ופוליטית במובן הרע של המילה. וכשמבינים שבשום שלב היא לא תקרא לילד המגודל בשמו, ואף תסתתר מאחורי שקופית "בהשראת אירועים אמיתיים", מגלים את הפחד שעוטף אותה. פוליטית מדי ולא פוליטית מספיק בעת ובעונה אחת. האידיאל היה ש"יאפא" תיתן לקהל להבין את הדברים אלה בכוחות עצמו, כמו שכל סדרה אחרת מצליחה, ואם זה לא מתאפשר אז שפשוט תלך עד הסוף עם הביקורת שלה. כל זה בהנחה שהיא עדיין רואה לנגד עיניה את המציאות הבלתי נסבלת בעיר, זו שהולידה אותה בעשור שעבר, ושהיא לא הוסבה לגמרי לסדרה שכל האמירות הבוערות בה מופנות כלפי אישיות פוליטית אחת.