רוב ריינר: פרידה מענק קולנוע בשישה סרטים

הבמאי רוב ריינר, שנמצא מת הלילה (בין ראשון לשני) עם אשתו מישל בביתם בלוס אנג'לס, היה אחד המקרים הנדירים בהוליווד שבהם גם הקריירה עצמה מספרת סיפור. קולנוען שלא דבק בז'אנר אחד, שלא בנה לעצמו מותג או פרנצ'ייז ראוותניים, אבל הצליח פעם אחר פעם ליצור סרטים שנחרטו עמוק בתרבות הפופולרית. בין קומדיות ("כשהארי פגש את סאלי"), פנטזיות ("הנסיכה הקסומה"), דרמות ("מתים על החיים") ומותחנים ("אני והחבר'ה"), ריינר ליהטט ביניהם בטבעיות, כשהמכנה המשותף הוא רגישות ליצירה, אמון בשחקנים ובשותפים לדרך, ויכולת להפוך רעיון טוב לסרט שמחזיק מעמד הרבה אחרי שהקרדיטים נגמרים. פרידה מאחד הבמאים הבולטים בהוליווד דרך שישה סרטים.

"ספיינל טאפ" (1984)

כבר בסרט הביכורים שלו עשה ריינר משהו שכמעט לא קורה: הוא שינה את האופן שבו קומדיה יכולה להיראות ולהישמע. הפרודיה המוקומנטרית "ספיינל טאפ" התחזתה לסרט תיעודי על להקת רוק בריטית פיקטיבית וכושלת בסיבוב הופעות בארצות הברית, והיא פירקה לגורמים את מיתולוגיית להקות הרוק הכבד המגוחכות של שנות ה-70 וה-80. ריינר עצמו גם מגלם את במאי הסרט הרברבן, והאלתור הכמעט מוחלט במהלכו הכתיר אותו לאחת הקומדיות המבריקות ביותר אי פעם - עד כדי כך שחברי הלהקה הדמיונית יצאו לסיבוב הופעות אמיתי בארה"ב. ארבעה עשורים אחרי, ועם סרט המשך שיצא ממש השנה, אין ספק שמדובר ביצירה שהשפעתה רק התרחבה.

"אני והחבר'ה" (1986)

סרט ההתבגרות הפולחני, שנקרא במקור Stand by Me, עוסק בארבעה ילדים בני 12 מעיירה קטנה באורגון שיוצאים למסע מסוכן כדי לחפש גופה של נער בן גילם ביערות המקיפים אותם. העלילה, המבוססת על הנובלה "הגופה" של סטיבן קינג, מועברת כפלאשבק של סופר (ריצ'רד דרייפוס) המשחזר את חוויות הילדות עם שלושת חבריו ואת יחסי הקרבה והמשברים ביניהם. על ריינר נאמר כי הצליח לזקק תצוגת משחק מרהיבה של חבורת הילדים, ובראשם ריבר פניקס שהבריק בתפקיד מושלם.

"הנסיכה הקסומה" (1987)

סרט הקאלט שבו התגלתה רובין רייט אולי מדגים טוב יותר מכל את האינסטינקט המרכזי של ריינר כבמאי: לוותר על טביעת אצבע בתמורה לחומרים ולתסריטים מעולים שיפיח בהם חיים. "הנסיכה הקסומה", לפי תסריט של ויליאם גולדמן זוכה האוסקר, ברא עולם פנטזיה עשיר ומלא גבורה, נקמה, רומנטיקה וקסם, שנחקק בליבו של כל ילד, ילדה או מבוגר - ועל הדרך גם סיפק כמה משורות המחץ המפורסמות בקולנוע ("As you wish" ו-My name is Indigo Montoya"). ריינר אולי ויתר על סגנון מסוים, אבל שימש כמתווך מבריק בין הסיפור לקהל, ותרם להפיכתו של הסרט לקונצנזוס משפחתי מופתי.

"כשהארי פגש את סאלי" (1989)

ניקח את מה שהיא הזמינה. כפי שניתן להבין מהרצף הכרונולוגי, בסוף שנות ה-80 ריינר היה בעיצומו של רצף חלומי של סרטים מז'אנרים שונים - ואז גם הגיעה הקומדיה הרומנטית הזו שסומנה כקלאסיקה על-זמנית. "כשהארי פגש את סאלי" בכיכובם של מג ראיין ובילי קריסטל לא המציא את האהבה או הכימיה המינית על המסך הגדול, אבל אפשר בהחלט לקבוע שהסרט ניסח אותן מחדש באינטליגנטיות בין שני אנשים שמעבירים שנים בלבחון את הקשר ביניהם, בזמן ששאלה אחת פשוטה ממשיכה לרחף מעליהם - האם חברות בין גבר לאישה באמת אפשרית. התסריט שכתבה נורה אפרון, יחד עם הבימוי של ריינר, הפכו את הסרט לכזה שצונאמי של קומדיות רומנטיות אחרות ניסו לשחזר את הקסם שלו - וגם את סצנת זיוף האורגזמה האיקונית של ראיין במעדניית "כץ" הניו-יורקית.

"מיזרי" (1990)

מבין כל סרטיו של ריינר, יש מי שטוענים שדווקא "מיזרי" הוא ההוכחה המוצקה ביותר לשליטתו בטון. לכאורה מדובר במותחן אימה על סופר (ג'יימס קאן) שנשבה בביתה של מעריצה אובססיבית (קתי בייטס), אבל מתחת לפני השטח זהו מסמך קולנועי שמכיל גם הומור שחור וביקורת עצמית על יחסים שבין אומנים נערצים לקהל המושבע. ריינר שב לשתף פעולה בסרט עם ויליאם גולדמן וסטיבן קינג (המותחן מבוסס על הרומן שכתב), והתוצאה היא סיפור מעכיר שלווה שנשאר עם הצופה הרבה אחרי הסיום.

"בחורים טובים" (1992)

אחרי כמה קומדיות שוברות קופות, ריינר פנה לדרמה משפטית רצינית ועדיין הצליח באותה מידה. "בחורים טובים", בכיכובם של טום קרוז, ג'ק ניקולסון ודמי מור, מספר על עורך דין צעיר שנדרש לחקור מוות חשוד בחיל הנחתים האמריקני ומגלה שהאמת עלולה לערער מערכות שלמות. את התסריט כתב ארון סורקין על מפיות במהלך משמרות כברמן, ולאחר שעלה על הבמה כמחזה הוא עבר עיבוד לקולנוע והתגבש כסרט שעוסק בשיח טעון על מוסר, סמכות ונאמנות. העימות המפורסם בין טום קרוז לג'ק ניקולסון ("You want the truth? You can't handle the truth!") הפך לאחד הציטוטים הגדולים של שנות ה-90 בקולנוע האמריקני - וסימן את אחד מרגעי השיא המקצועיים בקריירה של שני השחקנים. סרט זה היה היחיד שביים ריינר אשר היה מועמד לאוסקר.