"אמירה פוליטית טהורה": דני סנדרסון על השיר שאותו לא היה כותב היום

"מחר אנחנו בקיבוץ כברי ובשבת בשדה בוקר, אלו מקומות כל-כך רחוקים שעד שאנחנו מגיעים לשם האוטו מאבד מערכו", אומר דני סנדרסון, כשהוא מפרט על שתיים מתוך 14 ההופעות שלו בחודש הקרוב. סנדרסון חגג לא מזמן יום הולדת 75. בגיל שבו אנשים משווים מחירים של דיור מוגן, הוא עדיין עומד על הבמה עם גיטרה. "לפני כמה ימים הופענו בכנס נוירולוגים", מספר סנדרסון. "אז אמרתי: 'סוף-סוף אני מופיע מול גוף רפואי שאני לא זקוק לו'. ומיקי ורשאי הבסיסט אמר לתוך המיקרופון: 'חכה'".

סנדרסון נושא על גבו את התואר של אחד האבות המייסדים של המוזיקה הישראלית. יצאנו איתו למסע בין הבמות לאולפני ההקלטות. שמונה שנים אחרי האלבום האחרון שלו, יחד עם המלחמה שהסתיימה, סנדרסון חוזר עם שיר חדש.

איך עברו השנתיים האלה?
"שמע, זה היה סיוט וגם חלום בלהות".

יצא לך גם לכתוב טקסטים?
"לא, ממש לא. התחלתי לכתוב רק לאחרונה. אולי, אתה יודע, עם שחרור החטופים וכן הלאה, זו איזושהי הקלה נפשית".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

במהלך המלחמה, הופיע סנדרסון בפני חיילים, בבתי חולים ובלוויות. השורה שלו: "לא יפרידו ביננו לעד" נחרטה גם על מצבות. "היה בתל השומר בחור שלא היה מסוגל להזיז את רגליו והם צלצלו אליי, כי כשהוא פתח את עיניו מאיזו תרדמת של חודשיים, הוא שר את 'רוני' שזה השם של החברה שלו", הוא מספר בהתרגשות. "התייצבנו, ותוך כדי שאנחנו שרים, הוא שר איתנו ומזיז את השפתיים. כולנו די בהלם, והוא פתאום מתעקש לקום. הרופאים מסמנים לו 'עוד לא', אבל הוא מצליח לקום ואנחנו שרים שם עם דמעות בעיניים. זה מטורף לגמרי, איך שיר או בכלל מוזיקה יכולה לגעת בנקודות בנשמה ובפיזיות של בן אדם".

"אמירה פוליטית טהורה"

סנדרסון פרץ לעולם בלהקת הנח"ל אי-שם בסוף שנות ה-60. אחר כך הגיע תור הזהב של הלהקות: גזוז, דודה וכמובן כוורת.

אם אתה מקבל הזדמנות לעוד סיבוב אחד, לעשות עוד שנה עם אחת מהן. במי היית בוחר?
"לא רוצה. יש עת לכל דבר, וזה נגמר".

תקופת הנעורים שלו הייתה חתרנית יותר. הם היו צעירים שהתייחסו בכישרון ובהומור, לדברים שעד אז לקחו כאן מאוד ברצינות, ואפילו העזו לזרוק מסרים מעל במת האירוויזיון. "זו הייתה אמירה פוליטית גרידא, טהורה", אומר היום סנדרסון על השיר "נתתי לה חיי" שאותו ביצעו, כולל השורה "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים". סנדרסון מסביר כי "ב-73' האמנו בקונספציה הזאת, שאפשר לחיות מדינה ליד מדינה".

היום היית כותב את זה?
"לא. כי היום זה הרבה יותר מורכב ויותר בעייתי. אנחנו צריכים מאוד להבין מי אוהב אותך ומי לא. מה שכן חשוב, ובזה אני בטוח, זה לתת חיבוק לערבים פה".

ואנחנו לא עושים את זה.
"לא, לא מספיק".

ההצלחה המחודשת

את העצה הכי משמעותית בחייו הוא קיבל אחרי שהלהקה האחרונה שלו התפרקה ב-1982. "גידי הלך לתיאטרון חיפה, הייתי צריך למצוא זמר אחר", הוא משחזר. "ואז זוהר לוי המתופף אומר לי: 'עזוב, מה אתה מחפש זמר? תהיה אתה הסולן ותמלא להקה סביבך'". סנדרסון יצא לדרך חדשה. מעכשיו הוא על העטיפה, הוא בפרונט – אבל בתוך ההצלחה הוא גם עובר תקופה קשה, כשאשתו הראשונה נעמי נפטרת מסרטן, והיא רק בת 52.

"כאב זוועתי", הוא מספר על התקופה הראשונה אחרי מותה של אשתו. "אבל, שכול, שנמשך הרבה זמן. אפשר להגיד שלא הרמתי את הראש, ובאיזשהו שלב התחלתי להסתכל מסביב. הראש למטה, פיזית, אבל אז התחלתי לראות שיש עוד עד אנשים, וכך למעשה אחרי שנתיים פגשתי את ענת עצמון המקסימה, וזכיתי לאהבה חדשה".

סנדרסון חוזר לאט-לאט לבמות. חוזר ליצירה. והחיים מובילים אותו גם להרכב חדש. אם הוא הצהיר שהוא לא רוצה יותר להקה, הלהקה באה אליו. הרומן שלו עם השלישייה הזאת - גורי אלפי, טלי אורן ורועי בר נתן, התחיל כשדני היה צעיר - ביום הולדת 60. הם עשו אז מופע מחווה לרגל 30 שנה לצאת האלבום של להקת גזוז. "אמרתי 'בואו נעשה איזה משהו. זה לא היה במטרה לעשות את זה... קבוע. חד פעמי כזה", מספר גורי אלפי, שיזם את ההרכב החדש.

רגע לפני הופעת הבכורה של "גזוז הצעירה", הם באו לבקש את אישורו של סנדרסון. "זה היה קצת סנדקי כזה", משחזר סנדרסון. מאז, כבר 15 שנה הוא מארח אותם על הבמה. את אלו שהיו ילדים שגדלו על השירים שלו. ועכשיו הם כבר מכירים בעל פה את המילים בכל שיר.

300 שירים ב-55 שנים

סנדרסון הוא איש מאוד נחמד. אי-אפשר לקחת את זה ממנו. אין בקריירה הארוכה שלו פרקים של סקס או סמים, רק רוקנרול. יש רק מקום אחד שבו הוא מאבד את זה. על הכביש. "זוועה, אני לפעמים, אני חייב לראות מי זה האידיוט הזה שעכשיו חתך אותי. אני רוצה להרוג נהגים שחותכים. אז אני מגיע, ואני רואה מהחלון, אני מסתכל עליו ושם זה נגמר, כמובן, כי אני מאוד ער לממדים הפיזיים שלי".

ב-55 שנים של קריירה הוא חתום על כ-300 שירים, והנתון הבא מדהים באמת – כ-80 להיטים.

יש נוסחה?
"זהו, שאין. כלומר, אני חסיד גדול של שיר כתוב היטב וגם יודע לפרוש בזמן. השיר".

יש שיר שלך שממש הצליח ואתה לא מבין איך זה קרה?
"'הכיסא נמוך מדי' היה הצלחה קצת מפתיעה. מחסני חשמל משתמשים בזה כג'ינגל, והרבה חושבים שאני כתבתי את השיר בשבילם: 'המחיר נמוך מדי', אבל זה 'הכיסא נמוך'. לא חשבתי ש'לא יפריד דבר' יצליח כל-כך. לא האמנתי שאנשים יתחתנו איתו".

כמה שנים לא היית באולפן, להקליט שיר חדש?
"קרוב לעשר שנים. הרבה זמן".

לפגוש את דני בן ה-20

בשביל לשבור את מחסום היצירה חזר סנדרסון אל המגירות הישנות ומצא שם טקסטים ולחנים שהתחיל לכתוב אז - בתחילת שנות השבעים. התחיל, ולא סיים אף פעם. "אלה שירים שהתחלתי אותם בגיל 20", הוא מספר. "פה יש לי את הכבוד להיפגש עם אותו בחור בן 20, שהוא קצת דומה לי וקצת לא, לשים לו יד על הכתף ולהגיד: 'אני רואה איפה נתקעת פה, אני יכול לעזור לך. זה מה שאני הייתי עושה, אם אני הייתי אתה'".

המפגש עם דני בן ה-20 מספק לדני של היום תובנות לא מעטות. "הייתי הרבה יותר מורכב מוזיקלית, זה בטוח", הוא אומר. "הייתי פסנתרן יותר טוב, אבל פחות בוגר מוזיקלית. זה משהו אחר. יש משהו נורא יפה בבוסר, שאתה יורה ללא מעט כיוונים... זה מקסים".

לא יכולת לכתוב את זה היום, את מה שכתבת אז?
"לא, ממש לא. כמו שאני לא יכול לכתוב את שיר המכולת. 'קונה שם תרנגולת'? אתה יודע, מאשפזים על פחות. הייתי צעיר, נמרץ, אבל זה נחמד. זה... אין לך עכבות".

והיום יש?
"היום יש, כן. הרבה יותר מדוד".

האם אתה מסתובב עדיין בעולם ואומר 'יש לי את האלבום הענק שאני עוד יכול להוציא אותו'.
"לא, שיר. אני לא חושב במונחים של אלבום. אלבום זה קשה, אבל שיר אני תמיד תחת ההרגשה שאולי אני עדיין יכול להביא אותה באיזה משהו".

אתה חושב שאת השיר הכי גדול שלך עוד לא הוצאת?
"כן, כן, קצת. אני זומם משהו כזה. זה כמובן יכול להיות כישלון טוטלי, אבל בהחלט, אני מקווה".